מגפת הקורונה העלתה בחריפות לתודעת הציבור מצוקה, סמויה לרבים מדי, שהחמירה בהדרגה במהלך השנים. הרופאים, עמוד התווך של מערכת הבריאות, וכמותם שאר חברי הצוות הרפואי, שחוקים עד דק ומתמודדים דרך קבע עם עומס יתר בגלל חסר מחמיר בתקנים, פועל יוצא של מדיניות גלויה. בעיה מרכזית זו היא רק הראשונה ברשימת החסמים, המוכרים בתקשורת בכותרות דוגמת 'הרעבת מערכת הבריאות' או 'הזקנה במסדרון'.

הימנעות מתמשכת מהקצאת מאות או אלפי תקנים נדרשים של רופאים הביאה את מדינת ישראל אל שוקת שבורה. בעשור האחרון של המאה העשרים היא כוסתה ב'טלאי' זמני עקב עליית הענק הברוכה של יותר מ-40,000 רופאים, רובם מברית המועצות. כיום רופאים אלה פרשו כבר ברובם לגמלאות, ונותר רק מערך מדולדל של רפואה ציבורית שנזנחה ללא תשומות הולמות או תוכניות פיתוח, שהיו עשויות לאפשר לפחות שמירה על הקיים. מצוקת המערכת בולטת עוד יותר בפריפריה, שם אפילו קיומו של תקן לא מבטיח את איושו.

עקב החוסר בתקנים ממשיכים רופאים רבים לעבוד במסגרות שונות גם לאחר גיל פרישה, ובכך מסייעים מעט בשיכוך המהלומה נוכח הפער בין צמיחת האוכלוסייה והזדקנותה, התפתחות הרפואה והגידול בצריכת שירות רפואי לסוגיו, לבין ההיקף המצטמצם של קהילה רפואית שמופקדת על בריאות העם. כעת, אותם רופאים מבוגרים מגיל 67 שהשלימו את הפערים אולצו לחדול מעבודה ולהסתגר בבתיהם, תוך החמרת המחסור ברופאים, בעיקר בעלי מומחיות וניסיון.

באופן דומה נפגעת האוכלוסייה מ'חוק הצינון' הקובע כי מי שמבקר אצל רופא במרפאות הקופה, אינו יוכל להיות מנותח על ידי אותו רופא במסגרת הביטוח המשלים או פרטית בפרק זמן של חצי שנה. מערכת הרפואה העצמאית/פרטית שימשה גלגל הצלה ושסתום שחרור לחץ למערכת הרפואה הציבורית. ביטול החוק או הקפאתו יתרמו לזמינות רפואה איכותית לציבור, לבחירתו.

בדרך עקלקלה נגרמת כעת פגיעה נוספת בעתודה הרפואית שלנו, בגלל הפסקה חלקית או מלאה של לימודי הרפואה עקב אילוצים משפחתיים, אישיים, ארגוניים ואחרים. אך  גם בהיבט זה, הבעיה האמיתית רחבה הרבה יותר. לא השכלנו לשמור על רופאי העתיד שלנו איתנו, וקשיי הקבלה ללימודי רפואה בישראל, כמו גם מיעוט התקנים להתמחויות מבוקשות במרכזים רפואיים גדולים, גורמים לצעירים רבים וטובים להעביר את לימודיהם בחו"ל, במקביל לעזיבת סטודנטים רבים מיוזמתם, וליציאה להתמחות-על מעבר לים. במקרים רבים הם מוותרים על מאבק החזרה לארץ, אל מול פיתויי שכר, מעמד וחופש אקדמי שמוצעים כיום לרופאים במדינות מתקדמות רבות.

להקצות את המשאבים בצורה מושכלת

מוכנות מערכת הבריאות לעת צרה מוגבלת במידה מסוכנת, ומחייבת שינויים מהותיים. מאמר זה נכתב בתקווה כי מעז יצא מתוק, ואולי דווקא ההתנסות הצורבת בניהול מערכת בריאות כה מאותגרת נוכח אימי המשבר הגלובלי תניע מקבלי החלטות רלוונטיים, במדינה חפצת חיים כשלנו, לחשב מסלול מחדש. הממשלה, אפשר גם כתיקון בכל המשמעויות של המונח, צפויה להקצות משאבים בסדרי גודל גדולים לעומת העבר. חשוב שינותבו בצורה משוכלת.

כבסיס ראשוני, הנה מקצת מהצעותיי:

• חיזוק הרפואה הראשונית בקהילה. יש לנתב משאבים ייעודיים להרחבה ולהעמקה של הרפואה הראשונית והשניונית בקהילה (רפואה יועצת ורפואה משלימה), ולהוביל מדיניות המייעדת את בתי החולים למרכזים ייעודים לטיפול בחולים קשים ומסובכים והתערבויות כירורגיות, כמו גם התמחויות ומחקר אקדמי. מדיניות כזו צריכה להרחיב את מנעד הפעילות הרפואית של הרופאים הראשוניים בקהילה גם להתערבויות אבחנתיות ופעולות כירורגיות 'פשוטות' שלא מחייבות אשפוז, ולהעצים את תכנית אשפוזי בית והוספיס. בנוסף יש להדגיש את המרכיב האקדמי ברפואת הקהילה, בהיבט המחקרי והחינוכי, ולכלול גם אותו בסבב ההתמחויות תחת אוהלן של האוניברסיטאות והמכללות. שינוי מהותי כזה יהווה גורם משיכה לרופאים ואחרים בעלי עניין במחקר להצטרף לסגל הרפואי בקהילה, וירחיב את 'אתרי הלימוד' להכלת סטודנטים רבים יותר.
• הקמת בתי חולים נוספים בפריפריה –  למעט בית החולים 'אסותא' באשדוד, מזה ארבעים שנה לא הוקם בית חולים ציבורי בישראל.  כל מרכז רפואי חדש יוסיף ערך מוסף לשירות הקהילה בתוספת מיטות אשפוז וצמצום הפער המשמעותי לעומת OECD, הגדלת מספר התקנים לכל מקצועות הרפואה, ובה בעת ירחיב את 'אתרי הלימוד' לסטודנטים ולמתמחים.
• הקצאת תקנים ואיושם – לפי פרסום ב'דה מרקר', בפנייתו למל"ל לפני ימים אחדים דרש מנכ"ל משרד הבריאות את זירוזם של תקנים שהובטחו למערכת הבריאות: 1000 אחיות, 200 רופאים ו-800 עובדי מקצועות הבריאות, מינהל ומשק.
• הגדלת מספר הסטודנטים בפקולטות לרפואה במידה ניכרת, עד הכפלתו. מדובר בעתודת הרופאים בישראל. כ-2/3 מהרופאים במערכת הבריאות בארץ כיום הם בוגרי חו"ל. המדינה לא משקיעה מאומה בהכשרתם. חלק מהם לא יוכלו להמשיך בלימודיהם, לאור הפגיעה בביטחון התעסוקתי שנכפתה על הוריהם.   רבים כשיסיימו, לא יחזרו ארצה. אוצר אנושי חיוני הולך לאיבוד.  תוספת תקנים לבתי החולים, לקהילה ולפקולטות לרפואה (כמורים וחוקרים) תהווה "אבן שואבת" למומחים ישראלים בחו"ל על משפחותיהם, בחינת שבו בנים ובנות לביתם. בלמידה כבר מתחוללים שינויים: יותר לימודים מקוונים והרבה פחות מפגשים "צפופי קהל". לימוד וחניכה בקהילה ובבתי החולים יכולים להתקיים גם במשמרות, בשעות הערב ו/או בלילה.

• עדכון סילבוס במסגרות הלימוד השונות במקצועות הרפואה ובהתמחות. ישראל חייבת לאזרחיה הקמת מערך לימודים והכשרה למוכנות ומענה על צרכים נדרשים בעת חירום. סטודנטים לרפואה וסילבוס התמחויות הם חלק מהעניין שלנו, ברמה הלאומית, ולא רק של האוניברסיטאות, המועצה להשכלה גבוהה או המועצה המדעית. ראוי כי כל רופא, אחות, טכנאי, לבורנט מעבדה וכיו"ב יהיה מסוגל, תוך התראה קצרה, לעבור ריענון ולאייש "צוות קורונה" באורח תורם ומועיל.

דבריי מבקשים לפתוח במה לדיון בכל סוגיה שיש בה כדי להשפיע על עתידה של מערכת הבריאות שלנו, ובהכרח – על גורלנו. אודה אם הקוראים יראו בזה 'קול קורא' להתייחסויות, ובעיקר, הצעות מועילות. אפשר שימצאו אוזניים כרויות וקשובות.

*

ד"ר מנחם פישר הוא מומחה לרפואת נשים ויילוד, מרצה בכיר בביה"ס לרפואה בגליל של אוניברסיטת בר-אילן וחבר המועצה הלאומית לבריאות.