הזמן עדיין לא יפה לסיכומים, הקורונה עדיין כאן, אבל החיים מתחילים לחזור למסלולם, וזה הזמן לדבר עליהם. לשמוע איך היה בסגר, איך חוזרים לעבודה, מה מפחיד ומה אפשר ללמוד מהתקופה המטלטלת. חמישה מספרים. אלה הם:

מייקי תדמור (43) מנהלת במפעל לייצור מיצים, נשואה ואם ל-3, מקיבוץ בית ניר.
דניאל סגלוביץ (33) מהנדס חשמל. אשתו, אחות בבית חולים איכילוב. מתל אביב.
רעי ויזל (38) בעל עסק לשיפוץ גגות רעפים ומרזבים, נשוי ואב ל-3, מקרית יערים.
אביעד גולדנברג (26) סטודנט לתואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב, עובד במשרת סטודנט במשרד להגנת הסביבה. גר כרגע אצל ההורים בקרית ים.
מיכל כרמון (41), מידענית ייעוץ באוניברסיטת חיפה, נשואה ואם ל-3, מחיפה.

אסטרטגיית יציאה | חוזרים לשגרה

מייקי תדמור: "זאת לא ממש שגרה בעיני. שום דבר לא חזר להיות מה שהיה, וכנראה שגם לא יחזור. אני רואה בחזרה לשגרה מין תקופת ניסיון ולא מציאות שהולכת להישאר. אז כן, חזרנו חלקית לסוג של שגרה, אבל זו שגרה זמנית. מחר מחרתיים תהיה שגרה אחרת, וכך הלאה".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

דניאל סגלוביץ: "כשאני מסתובב ברחובות אני רואה שאנשים פחות עם מסכות ויותר ויותר מתקהלים. גם בפארק שבו אני רץ רואים אנשים כרגיל. הגיע הזמן לחזור לשגרה."

רעי ויזל: "להגיד שחוזרים לשגרה זה לשקר. זו לא השגרה שאנחנו מכירים, ולא נחזור אף פעם לשגרה שהייתה. משאירים לנו את הנוכחות של המסכות; המון הורים עדיין מפחדים להחזיר את הילדים לגן; עורכים מדידות חום בכל מקום; אסור להתפלל בבתי כנסת; ועכשיו, בל"ג בעומר, אסור היה ללכת לרבי שמעון."

אביעד גולדנברג: "זה לא באמת מה שהיה מקודם. זה לא שהכל כרגיל ואפשר להיפגש עם חברים. זאת לא חזרה לשגרה."

מיכל כרמון: "המגפה לא נגמרה רק כי החלטנו".

טווח 100 מטר | ימי הסגר

סגלוביץ: "רציתי לעשות הרבה דברים בבית ושום דבר מזה לא קרם עור וגידים. קניתי עציצים, שיהיה בבית קצת ירוק בעיניים, אבל אין משהו גדול שרציתי ונכנסתי אליו."

דניאל סגלוביץ. "הגיע הזמן לחזור לשגרה" (צילום: אלבום פרטי)

כרמון: "היה לי מאוד טוב בבית. בדיוק עברנו דירה ויכולתי לסדר ולטפח את הבית ואת הילדים. אף פעם לא השתעממתי. גם בזמנים שלא עבדתי, לא הייתה לי בעיה להעסיק את עצמי. כשאני עובדת קשה לי להירדם בלילות, ובשבועות האלה של הקורונה ישנתי ממש מצוין. בישלתי הרבה ועשיתי אירובי. היה כיף גדול. אלו היו חודשיים מתנה. אבל אני מודעת לזה שאני פריבילגית. לא הייתי מרגישה ככה אם לא הייתי ממשיכה לקבל שכר, בתמורה לימי חופש."

גולדנברג: "לא עשיתי כלום, ראיתי נטפליקס כל היום ("אל תתעסקו עם חתולים", "ריק ומורטי"). אמרתי לעצמי שאסיים את מטלות הלימודים, וזה לא קרה. הייתי כל כך מדוכא ובמין מרה שחורה. אז עכשיו אני תקוע עם שני סמינרים".

אביעד גולדנברג. "פתאום הייתה לכולנו האופציה לעשות הולד על החיים" (צילום: אלבום פרטי)

תדמור: "בן הזוג הוא עצמאי בתחום הטכנולוגיה החקלאית, הוא המפרנס העיקרי. בחודשים האלה החקלאים אמנם ממשיכים לגדל, אבל הם לא יודעים אם יהיה מי שיקנה סחורה, אז הם לא יכולים להשקיע בטכנולוגיה. צברנו בור כל כך גדול שאפשר לצעוק לתוכו את כל הצעקות אחרי שמדברים עם הפקידה מהבנק."

סגלוביץ: "אנשים הגדירו את זה כמבחן לקשר. זה עבר טוב. להיות יחד בבית היה בסדר גמור, לפעמים אפילו טוב. אשתי אחות והיא המשיכה לעבוד במשמרות. זה מפחיד, אבל אני גאה בה. כשעובדים כל אחד בשעות אחרות מתפספסים. עכשיו דווקא ראיתי אותה יותר".

להניע את גלגלי המשק | חוזרים לעבודה

גולדנברג: "אני אמור לחזור לעבוד כרגיל ב-19 בחודש. הדבר הראשון שאעשה זה לבדוק מיילים. אני בחל"ת ולא היתה לי שום גישה למחשבים. אין לי מושג מה קורה שם. לדעתי המייל קרס. רצינו לקבל גישה, אבל המשרד התנגד. אולי זה היה לטובה."

כרמון: "לצערי, חזרתי לעבוד כבר לפני שבוע וחצי. בוא נשים את הקלפים על השולחן – הג'גלינג של הבית והעבודה הוא בלתי אפשרי. אני עובדת חצי משרה וזה קשה לי, שלא לדבר על אנשים שעובדים במשרה מלאה."

מיכל כרמון. "הג'גלינג של הבית והעבודה הוא בלתי אפשרי" (צילום: אלבום פרטי)

תדמור: "אני עובדת מפוצל. בבוקר מהבית ואחר הצהריים במפעל. צברתי הרבה פערים מבחינת העבודה שהייתה צריכה להעשות בחודשים האלה ובגלל הקורונה לא נעשתה. אם רוצים לעמוד בתקן, צריך להיות תחת לו"ז ברור ולסיים הכל בתקופה מסוימת. עכשיו יש פער של שלושה חודשים."

סגלוביץ: "יש יתרונות בעבודה מהבית, אבל לפעמים אתה רוצה לצאת ולהרגיש שאתה עושה משהו. להישאר כל היום בבית, יש בזה משהו מדכא. הייתי שמח אם היה אפשר לעבוד גם בבית, אם היה אפשר לעשות איזון זה היה אידיאלי. אומרים שהניסוי הזה של לעבוד בבית הצליח. לי חסרות שיחות המסדרון."

ויזל: "העסק שלי הוא עבודה חיונית. כשהכל התחיל עוד היה חורף, לאנשים היו נזילות והייתי צריך לתת להם מענה. חופש התנועה שלי היה מוחלט. הייתה האטה, אבל עבדתי. לקוחות לא רצו שאעבור בתוך הבית, פתחתי סולמות לטפס מבחוץ. לקוח אחד ביטל לי עבודה גדולה מאוד. הוא אמר שיש חוסר ודאות כלכלית, ודחה כביכול את העבודה. זה השפיע עלי. אבל צריך לומר שבתקופה הזאת של השנה אין בדרך כלל הרבה עבודה. תמיד באזור פסח אני לוקח חופש, אחרי פסח יש שקט ורק ביולי מתחילים לעבוד שוב".

מה נשאר | חששות ופחדים

כרמון: "בשבוע האחרון הייתי ליד מישהו שממש השתעל לידי ואני חוששת."

גולדנברג: "אני חושש שמספר החולים יעלה ואז נכנס שוב להסגר שלא נראה את הסוף שלו. זה מלחיץ."

תדמור: "תכננתי המון דברים לבר המצווה של הבכור והכל התבטל בגלל הקורונה. לא קבעתי מחדש שום דבר כי אני חוששת שהכל יתבטל שוב, או סתם יהיה עקום".

מייקי תדמור. "תמיד יכול להיות יותר גרוע" (צילום: אלבום פרטי)

ויזל: "יש הרבה גזירות. מדברים גם על הגל השני שיביא איתו גזירות חזקות יותר. זה כמו אילוף. מרגילים את תושבי העולם שאין חופש לאדם, וכשהממשל רוצה, האדם לא יכול לעשות מה שבא לו".

מה נשאר | תובנות

גולדנברג: "פתאום הייתה לכולנו האופציה לעשות הולד על החיים, להסתכל סביבנו ולהבין שלא הכל חרא ויכולים להיות מצבים יותר גרועים, כמו המוני אנשים שמתים באיטליה."

תדמור: "זה בטוח לא הכי גרוע שיכול להיות, תמיד יכול להיות יותר גרוע. לנו הייתה הכנה לקורונה. הבת האמצעית חלתה בסרטן, לקח לה פחות משנתיים להחלים. גם אז היה חיטוי של הבית ואסור היה לנו לבוא במגע עם אנשים בכלל, רק עם המשפחה הגרעינית. לא היו לנו מסכות, אבל היו לנו שירותים נפרדים. היו הגבלות. גם אז עבדתי מהבית, או מבית החולים, והגעתי למפעל בשעות המאוחרות, אפילו בארבע בבוקר, לעשות דברים שאי אפשר לעשות מרחוק. אז עכשיו, פרופורציות. לא פשטתי רגל והילדים שלי לומדים. אז הם לא עשו את כל השיעורים ב'זום', בסדר, פרופורציות. הרבה יותר מדאיג אותי שביבי איכשהו שוב ראש ממשלה ושגם לשגרה הזאת אנחנו חוזרים".

רעי ויזל. "מרגילים את תושבי העולם שאין חופש לאדם" (צילום: אלבום פרטי)

ויזל: "אני מסתכל על המציאות שלנו כפרי בדרך להיות בשל. כרגע זה מר ומגעיל ועושה אותנו חולים, אבל זה בא למטרה טובה. יש במשבר הזה גם טוב, כי השגרה שהייתה לפני הייתה גם מקולקלת. כמשפחה אנחנו ממשיכים כרגיל. גם ככה לא היינו הולכים לבלות בקניונים ובסרטים ולא הורסים את הראש מתרבות המערב. לאנשים ימשיכו לנזול הגגות ואני אתקן את הגגות. מהמקום הקטן שלי זה משמח אותי ונותן לי תקווה."

גולדנברג: "די, מספיק. מיציתי."