מהודו ועד ארגנטינה, חייהם של מיליוני אנשים שאת סיפורם איננו מכירים, ושעוד לפני התפרצות המגיפה שרדו בקושי בשוליי הכלכלה, הפכו להיות קשים אף יותר עקב הסגר, גלי הפיטורים ואובדן היכולת להרוויח את לחמם בעקבות התפרצות מגפת וירוס הקורונה.

על פי ארגון העבודה הבינלאומי, יותר מארבעה מכל חמישה אנשים הנמנים על כוח העבודה הגלובאלי, המונה 3.3 מיליארד אנשים, נפגעו כתוצאה מסגירה מלאה או חלקית של מקומות עבודה. על פי הארגון, 1.6 מיליארד עובדים בכלכלה הלא-פורמאלית (הכלכלה "השחורה") "עומדים בפני סכנה מיידית של אובדן הפרנסה."

המחיר שמשלמות משפחות הוא רעב ועוני. עבור חלק מהמשפחות זהו מצב חדש, ועבור חלקן העוני הפך קשה יותר מבעבר. עבור אנשים רבים, להישאר בבית עד שיחלוף המשבר זו פשוט לא אופציה, משום שהארוחה הבאה שלהם תלויה ביכולתם למצוא דרך למכור, לנקות, לנהוג או לעשות כל עבודה אחרת, למרות הסיכון הכרוך בכך.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

הבנה של האופן בו עניי העולם שורדים את מגפת וירוס הקורונה תסייע לקבוע באיזו מהירות תתאושש הכלכלה הגלובאלית וכן כמה עזרה יצטרכו מדינות על מנת לשרוד.

כאן מוצגים שישה סיפורים משש פינות שונות של העולם על אנשים שחייהם התהפכו לחלוטין כתוצאה מהאויב הבלתי נראה.

ניירובי, קניה | "עדיף שווירוס הקורונה ייגמר ושנוכל להמשיך לחיות ברעב"

ג'ודית אנדקה היא בת 33, אם לחמישה ילדים. בעלה נפטר לפני שנתיים והיא נאלצה לפרנס את משפחתה מהכנסה של בין 2.5 דולר ל-4 דולר ליום ממתן שירותי כביסה בקיברה שבניירובי, אחת משכונות העוני הגדולות בעולם. אך למרות הקשיים בהם נתקלה בעבר, המצב מעולם לא היה כה גרוע.

שכניה של אנדקה אינם הולכים לעבודה בגלל מגבלות התנועה שהוטלו, ועל כן הם אינם יכולים להרשות לעצמם את שירותי הכביסה שלה. וגם אם יכלו לשלם על שירותים אלה, הם אינם רוצים שתיגע בכביסה שלהם מחשש שיידבקו בווירוס.

ג'ודית אנדקה, ניירובי, קניה. עד המגפה נאלצה לפרנס את משפחתה מהכנסה של בין 2.5 דולר ל-4 דולר ליום. כעת המצב גרוע אפילו יותר (צילום: AP Photo/Brian Inganga)

"במהלך השבועיים האחרונים לא היה לי אפילו יום עבודה אחד שהיה יום טוב", אומרת אנדקה. היא נאלצה לשלוח את כל ילדיה לגור עם קרובי משפחה שמצבם הכלכלי קצת יותר טוב: "לא היתה לי ברירה", היא אומרת. "איך אפשר להסביר לילד בן שנתיים שאינך יכולה לתת לו אוכל?"

כמו רבים אחרים בקיברה, המאכלסת בין 300,000 ל-800,000 בני אדם, אנדקה קמה מוקדם בבוקר וממהרת להגיע למרכז סיוע בו מחלקים מזון כדי לנסות את מזלה. לעיתים קרובות, קהל של אנשים נואשים מתנפל על עובדי מרכז הסיוע ואנשים עם מקלות מכים אותם על מנת להדוף אותם, והמשטרה יורה גז מדמיע.

בכל פעם שהיא יוצאת לחפש מזון או הזדמנות לעבוד ולהתפרנס, היא לוקחת את הסיכון שמישהו יגנוב את מעט החפצים שבבקתת הבוץ סדוקת הקירות וחלודת הגג בה היא גרה. בבקתה יש מיטה, שני כיסאות פלסטיק לא תואמים, שולחן צר, מספר דליים לאיסוף מים מהברז המשותף וכן שני החפצים היקרים ביותר שלה: כירת גז קטנה וטלוויזיה שחור-לבן ישנה.

עד לפני כחודש, לא נראה היה כי החיים יכולים להיות קשים יותר משהיו. כיום אנדקה יודעת שטעתה. "עדיף שווירוס הקורונה ייגמר ושנוכל להמשיך לחיות ברעב", היא אומרת. "הרעב הוא מצב נורמלי עבורנו".

(נכתב על ידי תום אודולה, ניירובי)

רוזמרי פאאז קרבחל, בעלה יונומה סאאנז וילדיהם לייזה ולאונרדו (צילום: AP Photo/Natacha Pisarenko)

בואנוס איירס, ארגנטינה | "אנשים כמוני יסבלו הכי הרבה"

עד שהחל הסגר התפרנסה רוזמרי פאאז קרבחל מעגלת קפה אותה דחפה ברחובות בירת ארגנטינה. הסגר אילץ אותה להפסיק.

היא ובעלה (נפח במקצועו), שנותר גם הוא ללא עבודה, ושני ילדיהם שוכרים חדר בבניין בן שתי קומות תמורת סכום שווה ערך ל-119 דולר בחודש.

כעת העגלה עומדת כאבן שאין לה הופכין במבואת הבניין והבית מלא ספרים, שכן בני הזוג מנסים ללמד את בנם בן השבע, שבדרך כלל הולך לבית הספר, באמצעות למידה ביתית.

בני הזוג מממשים את חסכונותיהם הדלים ומסתמכים על שובר עזרה חד פעמי שקיבלו מהממשלה בסך שווה ערך ל-150 דולר. לעת עתה בעל הבית שלהם אינו גובה שכירות.

רוזמרי פאאז קרבחל, בואנוס איירס, ארגנטינה. הסגר אילץ אותה לסגור את עגלת הקפה שדחפה ברחובות בואנוס איירס (צילום: AP Photo/Natacha Pisarenko)

פאאז קרבחל דואגת שהעסק הקטן שלה לא ישרוד אפילו לאחר שיקלו את ההגבלות. "אנשים יחששו לקנות קפה משום שהמחלה מועברת באמצעות מגע", היא אומרת.

כשווירוס הקורונה תקף, ארגנטינה כבר היתה במצב של מיתון חמור. על פי נתונים מסוף שנת 2019, יותר משליש מ-44 מיליון התושבים חיים מתחת לקו העוני. כ-3 מיליון תושבים ביקשו סיוע במזון בשבועות האחרונים. אנשים אלה הצטרפו ל-8 מיליון האנשים שכבר קיבלו סיוע כזה לפני המגפה.

"כאשר הוטל הסגר", נזכרת פאאז קרבחל. אני אמרתי ש"אנשים כמוני, המתפרנסים ממה שהם מוכרים מדי יום, יסבלו הכי הרבה".

(נכתב על ידי דבורה ריי וויקטור קביאנו, בואנוס איירס)

בודי סנטוזה, בביתו שבג'קרטה, אינדונזיה. בחודש הקודם לווה כסף מחברים והוא לא בטוח איך ישלם את שכר הדירה של חודש מאי (צילום: AP Photo/Dita Alangkara)

ג'קרטה, אינדונזיה | "אם אשאר בבית לאשתי ולילדים לא יהיה מה לאכול"

כאשר פיטרו את בודי סנטוזה, טבח במסעדת מזון מהיר המוכרת אוכל סיני, הוא לא היה בטוח איך יספר על כך לאשתו. "אני מפרנס את המשפחה. הילדים שלי קטנים. אז הם הדבר הראשון שחשבתי עליו באותו יום", הוא אומר.

הטבח בן ה-32 הוא אחד משני מיליון אנשים אשר איבדו את מקום עבודתם כתוצאה מהמגפה באינדונזיה, מדינה שקרוב ל-10 אחוזים מ-270 מיליון תושביה חיים מתחת לקו העוני.

המכה שחטף סנטוזה מווירוס הקורונה היתה מכה כפולה: הוא איבד לא רק את מקום העבודה שלו, אלא גם את היכולת שלו לחלטר כנהג מונית ולהרוויח הכנסה נוספת; זאת בעקבות מגבלות התנועה שהוטלו על ידי הרשויות. כעת הוא יכול רק לבצע משלוחי מזון, והתשלום שהוא מקבל על כך נמוך יותר.

בודי סנטוזה, ג'קרטה, אינדונזיה. הטבח בן ה-32 הוא אחד משני מיליון אנשים אשר איבדו את מקום עבודתם כתוצאה מהמגפה באינדונזיה (צילום: AP Photo/Dita Alangkara)

"הממשלה הורתה לנו להישאר בבית, אך אם אני אשאר בבית לאשתי ולילדים לא יהיה מה לאכול" הוא אומר.

לסנטוזה לא היה הרבה זמן לחשוב על הצרות שנקלע אליהן משום שהוא חייב לחשוב על הישרדות: מזון, שכר דירה ותשלום החוב על האופנוע שלו.

כיום הוא מרוויח קצת יותר מ-4 דולר ליום ממשלוחים, ירידה מסך של 19 דולר שהרוויח לפני המגפה. סכום זה מספיק לקניית מזון עבורו, עבור אשתו ושני ילדיו הקטנים. הוא נשאר בביתם הקטן, חשוף הקירות והמרוהט בדלילות ומטפל בילדיו.

סנטוזה לווה כסף מחברים על מנת לשלם את שכר הדירה של חודש אפריל. הוא לא בטוח מה יעשה בקשר לשכר הדירה של חודש מאי.

(נכתב על ידי עדנה טרג'יאן, ג'קרטה)

האחים מוחמד וחליל יוסף, עמאן, ירדן. "לאף אחד אין גרוש בארנק" (AP Photo/Omar Akour)

עמאן, ירדן | "אין לי כלום"

הסגר הנרחב שהטילה ירדן הכה קשות במחנה הפליטים העני והצפוף אל-והאדת, הממוקם בבירה עמאן.

האחים מוחמד וחליל יוסף רגילים לשרוד בקושי מעבודתם כנהגי משאיות. מוחמד (40) הוביל חומרי בניין. חליל (38) הוביל סחורות. כל אחד מהם הרוויח בין 10 ל-20 דינר, או בין 14 ל-28 דולר ביום.

לשניהם יש בסך הכל תשעה ילדים, כולם בני פחות מ-16. בבקתת הבטון של חליל המקרר ריק למעט מספר עגבניות, בצלים ומספר שקיות של פיתות.

מוחמד אומר שהתושבים בדרך כלל עוזרים זה לזה בזמנים קשים, אך כיום זו לא אופציה לקבל הלוואה מהשכנים. "כל תושבי המחנה מחוסרי עבודה כעת. לאף אחד אין גרוש בארנק".

הוא פותח את הארנק שלו ומראה מה יש בתוכו: תעודות מזהות, אך אין כסף. "בהתחלה עדיין היה לי קצת כסף, אך כעת אין לי כלום."

אל ווהאדת הוא מחנה הפליטים השני בגודלו בירדן. עם חלוף השנים, התיישבו במחנה זה גם פליטים סוריים ומהגרי עבודה ממצרים. כיום דחוסים במחנה כ-60,000 איש.

חליל יוסף וילדיו מימין: חאזם, חמזה ונדה, בביתם שבעמאן, ירדן (AP Photo/Omar Akour)

הממשלה מיישמת תכנית לתמיכה בעובדים יומיים ואומרת כי העבירה תשלומים ליותר
מ-200,000 משפחות. עד כה, לא קיבלו בני משפחת יוסף תשלום כזה אך הם אומרים שחלק משכניהם קיבלו סכום המקביל ל-35 דולר.

לאחר שלא עבדו במשך שבועות, כעת הם חוזרים לעבודה בהיקף חלקי עם ההסרה של חלק מהמגבלות שהוטלו על הנהגים. ישנם חששות כי הסרת הסגר תגרום לעליה במספר החולים במחנה הפליטים הצפוף, אך התושבים מוטרדים יותר מהאבטלה.

"אנשים מפחדים להישאר ללא גרוש בארנק" אמר מוחמד. "הם מפחדים שלא יוכלו לשים אוכל על השולחן".

(נכתב על ידי קרין לאוב, עמאן)

מאהש וגיטה ורמה, סוגרים את דוכן הפרחים שלהם שבלקנאו, הודו. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את המזון שיכולנו להרשות לעצמנו בעבר" (צילום: AP Photo/Biswajeet Banerjee)

לאקנאו, הודו | אוכלים רק מאכלים המבוססים על תפוחי אדמה

למאהש וגיטה ורמה היה דוכן למכירת פרחים מחוץ למקדש הינדי לכבוד האל-קוף האנומן בעיר לאקנאו שבצפון הודו.

כאשר הורו הרשויות על החלת סגר על עסקים שאינם חיוניים, מיהרו בני משפחת ורמה להיפטר מהמלאי שהיה ברשותם ומכרו פרחים ללקוחות קבועים תמורת סנטים בודדים. הכסף שקיבלו הסתכם ב"פרוטות", אמר מאהש בשעה שהזוג סגר את הדוכן המכוסה על ידי יריעת ברזנט כחולה.

בהודו חיה האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם של עניים מרודים: על פי נתוני הבנק העולמי, בהודו מתקיימים 176 מיליון איש על סכום של פחות מ-1.90 דולר ליום.

נכון לשנת 2019, הצליחה הודו, במהלך 15 השנים האחרונות, להקטין את שיעור האנשים העניים. הדבר התאפשר על ידי גידול של 7% בצמיחה הכלכלית במדינה. אך משבר וירוס הקורונה צפוי לגרום לנסיגה בהישגים אלה. על פי הבנק הצרפתי "סוסייט ג'נרל" הפעילות הכלכלית במדינה קטנה בשיעור של 70%.

חלק ניכר מן הפעילות הכלכלית הונע על ידי עובדים הפועלים בכלכלה הלא פורמאלית (הכלכלה "השחורה") – נהגי ריקשות, עובדי משק בית, עובדי חווה, מצחצחי נעליים ובעלי עסקים קטנים כמו בני משפחת ורמה – עובדים אלה מהווים 85% מכוח העבודה של הודו, ומוצאים עצמם כעת נדחקים לשוליים מבלי לדעת מתי יוכלו לחזור לעבודה.

מאהש ורמה עובד בדוכן הפרחים שלו. הוא, אשתו וחמשת ילדיהם, בני 8 עד 20, חיו מן היד לפה עוד לפני מגפת הקורונה (צילום: AP Photo/Biswajeet Banerjee)

בני הזוג ורמה וחמשת ילדיהם, בני 8 עד 20, חיו מן היד לפה עוד לפני מגפת הקורונה. כעת הם ביטלו את המנוי שלהם לטלוויזיה בכבלים – מותרות קטנות שייצגו עבורם את ההצלחה הכלכלית – והם אוכלים רק מאכלים המבוססים על תפוחי אדמה. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את המזון שיכולנו להרשות לעצמנו בעבר", אמר גיטה.

בני הזוג חששו כי הכסף והמזון יאזלו לפני תום הסגר, שלפי התכנון אמור להסתיים ב-18 במאי. על כן הם לקחו הלוואה קטנה מחברים על מנת להסב את דוכן הפרחים לחנות לחם וחלב – עסק שנחשב על ידי הממשלה לעסק חיוני ועל כן היה פטור מההוראה לסגור את שעריו בעקבות המגפה.

נכתב על ידי ביסווג'ט בנרג'ה בלאקנאו ואמילי שמל בניו דלהי)​

קהיר, מצרים | "אנחנו הרוסים כלכלית"

במטרופולין ענק וסואן זה שאוכלוסייתו מונה כ-20 מיליון איש, בית הקפה "קהווה" (קפה בערבית) היה אחד מהנפגעים הראשונים של ההוראה לסגור בתי עסק מצריים רבים.

על בית הקפה נאסר להציע ללקוחותיו לעשן נרגילה וזמן לא רב לאחר מכן התקבלה ההוראה לסגור את בית הקפה לחלוטין. בעקבות הוראה זו האני חסן (40), אב לארבעה, איבד את מקום עבודתו. הוא לא הרוויח הרבה – 5 דולר ביום – אך זה הספיק כדי להאכיל את משפחתו. "אנחנו הרוסים כלכלית" הוא אומר.

לא מדובר רק בי. כיום יש אנשים רבים שלא יכולים להאכיל את ילדיהם"

מאחר וכבר אינו יכול למצוא עבודה בקהיר, שיוקר המחיה בה גבוה יותר ממקומות אחרים במצרים, הוא עבר עם משפחתו בחזרה לעיר הולדתו מלאווי, כ-300 קילומטרים מדרום לקהיר. אך הסיכויים שלו לעבוד שם אפילו קטנים יותר. היות והוא סובל מכאבי גב כרוניים, הוא אינו יכול לעבוד בעבודות פיזיות בהן עובדים רבים בפרובינציות המרוחקות מקהיר.

האני מובטל כבר מזה חודש; מדי יום הוא יוצא לחפש עבודה אך חוזר בערב בידיים ריקות. על מנת לשרוד הוא לווה כסף. לפני המגפה אחד מכל שלושה תושבים במצרים, או כ-33 מיליון איש, חיו מהכנסה של כ-1.45 דולר ליום, וכ-6% מתושבי המדינה חיו בתנאי עוני קיצוניים, או חיו מהכנסה של פחות מדולר אחד ליום, כך לפי נתוני הסוכנות הרשמית לנתונים סטטיסטיים של המדינה.

הממשלה יצרה קרן חירום לאנשים פגיעים, אשר מציעה סכום שווה ערך לכ-32 דולר בחודש. חסן הוא אחד מ-2 מיליון אנשים אשר הגישו בקשה לקבל כספים מקרן זו. הוא אסיר תודה לסיוע, אך זקוק לעבודה. ללא עבודה הוא חושש ש"אנשים יסבלו מרעב".

"לא מדובר רק בי", אמר חסן. "כיום יש אנשים רבים שלא יכולים להאכיל את ילדיהם".

(נכתב על ידי סמי מג'די, קהיר)