ירגה אייסה היה בן 5 כשעזב עם משפחתו את הכפר בו חיו באתיופיה ויצא למסע מפרך בן שש שנים, בסופו הגיע לישראל. "חלמנו עליה וחשבנו שכל ארץ ישראל זו ירוסלם. שכל הארץ קדושה כמו ירושלים", מספר אייסה (39) בסלון ביתו שברמלה, מאחוריו ניצב ארון עמוס ספרי קודש.
יום הזיכרון לנספי עליית יהודי אתיופיה שחובר ליום ירושלים, יצויין היום (שישי). השנה לא תתקיים העלייה המסורתית לבירה ולא יתקיימו טקסים עירוניים. "נתפלל בבתים, בחוץ, ובבית הכנסת לפי ההנחיות. עושים מה שאפשר".
מקום מלא ביופי, שלום ושלווה
30 שנה לפני שנגיף הקורונה מנע ממנו לעלות לירושלים, האזין אייסה לתפילת יום שישי ברדיו הקטן שהבריחו בני משפחתו בעזרת הצלב האדום, למחנה המעצר בו שהו בסודן. הוא היה בן 9 כששמע את הקייסים בירושלים מתפללים לשלומם של אסירי ציון.
"הקייס הראשי התפלל עלינו, אתה מבין מה זה? זו התרגשות עצומה שנתנה לנו המון תקווה. הרבה אנשים לא ידעו במשך שנים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, אבל אני בגיל 10 כבר ידעתי שאני הולך להיות קייס. אני זוכר שאמרתי לעצמי: בעתיד אני רוצה לתת תקווה לאנשים אחרים – כמו שנתנו לי".
כמה שנים לפני אותו ערב שישי, החליטה משפחתו של אייסה, שהתגוררה בסאיימן, כפר קטן במחוז גונדר שבצפון אתיופיה, שהגיע הזמן לקום ולעלות לירוסלם. השמועות על האפשרות לעשות זאת הגיעו לכפר בסביבות 1984, זמן לא רב לפני תחילתו של 'מבצע משה'. "אבא שלי ועוד מספר גברים התאספו והחליטו לצאת למסע לכיוון סודן. יצאנו 54 אנשים ובהם שמונה בני משפחתי; חמישה אחים, אבא, אמא וסבתא".
איך דמיינת את ירוסלם?
"מגיל קטן אומרים לך שירוסלם זו ארץ עשויה זהב ואבנים יקרות. כמו שנכתב בתורה על תקופת שלמה. שיש שם בית מקדש, מקום מלא ביופי, שלום ושלווה. זה היה חלום בלתי נתפס, שדיבר גם אלי, ילד קטן. זה חלום שנתן לי כוחות שלא ידעתי שיש לי אפילו. הרבה פעמים אומרים 'הם ברחו', אבל אצלנו זה פשוט לא הסיפור. אבא שלי היה אדם מאוד עשיר עם אדמות ורכוש רב. הוא בחר לצאת למסע כי ביקש להגשים את החלום שלו לחיות בארצו שלו".
שישה כדורי בצק ביום לכל אדם
ההכנות למסע הרגלי מאתיופיה למחנות המעבר בסודן נמשכו זמן רב וכללו אריזת צידה לדרך שתספיק להליכה הממושכת. "הכנו כדורי בצק שקוראים להם 'צאנק'. מדובר בקמח שמערבבים עם מעט מים ומגלגלים לגולות קטנות שכשמכניסים אותן לאש אפשר לאכול אותן. אפשר היה לאסוף הרבה מאוד מהן בתוך שקית גדולה. בכל הפסקת אוכל אכלנו שתיים כאלה, ובסך הכל אכלנו שש או שבע כאלה ביום וזה הספיק להרבה מאוד ימים."
"אני זוכר את ההתרגשות והשיחות של כולם סביב זה שהולכים לירוסלם. אנשים שאני מספר להם שהייתי בן חמש כשכל זה קרה משווים את זה למנטליות של ילד בן חמש בארץ. הם לא מבינים שזה עולם אחר לגמרי. בכפר שלי, ילדים בני שש או שבע כבר יצאו לשדות לשמור על הכבשים. מדובר באחריות מאוד כבדה. היום יש לי ילדה בגיל הזה ואני מפחד שהיא תלך לבית הספר לבד", הוא צוחק. "אבל אני, בגיל חמש כבר ציפו ממני ללכת את המסע הזה ברגל. רק אחי הקטן בן השלוש עלה עם סבתא על החמור. לקח לנו שבועיים לצאת ברגל מאתיופיה. הלכנו רק בלילה בשביל ששלטונות אתיופיה לא יתפסו אותנו. רק כשהגעתי לארץ הבנתי את המרחק המטורף שהלכנו – 750 קילומטר".
נקודת המפנה
את המסע הארוך לסודן של 54 בני הכפר, ביניהם משפחתו של אייסה, הוביל מורה דרך שקיבל תשלום כדי להביא את המשפחות למחנה המעבר, משם קיוו להגיע לישראל. "אני זוכר איך בשלב מסוים החלו חששות ושמועות בקרב המבוגרים על כך שהמורה לא רוצה להמשיך, שהוא רוצה לקחת יותר כסף".
מגיל קטן אומרים לך שירוסלם זו ארץ עשויה זהב ואבנים יקרות. זה היה חלום בלתי נתפס, שדיבר גם אלי, ילד קטן. זה חלום שנתן לי כוחות שלא ידעתי שיש לי אפילו"
מורה הדרך הפקיר לבסוף את המשפחות לגורלן ובשל כך הן לא הצליחו להגיע למחנה המעבר. ימים רבים לאחר שננטשו הצליחו להגיע למחנה הצלב האדום בסודן ובעוד הן שהו במחנה, במקומות אחרים בצפון אתיופיה ובדרום סודן החל "מבצע משה".
גילוי הנוכחות הישראלית על אדמת סודן הפכה את הסודנים לעוינים מאוד כלפי הפליטים האתיופים. "יום אחד החיילים הסודנים נכנסו למחנה עם משאיות וטנדרים ולקחו את כל מי שהיה שם. את חלקם הוציאו להורג ואת חלקם פינו. למזלנו היינו רשומים בצלב האדום בתור פליטים מאתיופיה. במחנה היו אלפי אנשים, הרוב לא יהודים, רובם ברחו מהמלחמה והרעב ששררו באתיופיה.
"החום הכבד הזה שאנחנו עוברים עכשיו, זה חורף לעומת מה שהיה שם. אני מדבר על טמפרטורות של 45-44 מעלות. התנאים היו מאוד לא פשוטים. במחנה היו הרבה מאוד חולי מלריה, בעיקר ילדים. אחד הילדים, בן דוד שלי, נפטר שם".
את כל 54 אנשי הכפר של אייסה דחסו החיילים הסודנים למשאית ושלחו למחנה צבאי. "זה היה הכלא שלנו לחמש השנים הבאות. כל משפחה קיבלה בקתה אליה נכנסו שמונה אנשים. אלה היו שנים קשות של חקירות, התעללות ועינויים, למבוגרים ולילדים. ימים בהם החיילים מסתכלים עליך כל הזמן". אייסה מתאר מציאות קשה שכללה השפלות פומביות ופחד מתמיד מפגיעה בך או במשפחתך.
"שואלים אותי מה היה הפחד הכי גדול שלי במשך כל התקופה", אומר אייסה ונזכר במשפחתו. "אני זוכר פעם אחת שאחד החיילים היה שיכור. הוא הגיע אלינו לבקתה, תפס את אחי הגדול, שם את הנשק על הכתף שלו, כוון את הקנה לכיוונו וניסה לירות. אבא שלי קפץ עליו כדי להגן על אחי. אחרי זה הוא נלקח לחקירה וקיבל מכות איומות. הייתי בטוח שלא אראה את אבא יותר.
"גם אני קיבלתי מכות, כל החיילים היו שני מטר גובה עם ידיים ענקיות. מה זה ילד קטן בן חמש ליד חייל כזה? מספיק שתגיד משהו לא נכון, ישר חטפתי סטירה לפנים שבגללה כל הראש שלי היה מצלצל. אני זוכר את הרגשת הפחד. אלו היו שנים קשות. לאדם מורשע גוזרים בבית משפט גזר דין, 15, 20 שנה והוא יודע שעכשיו הוא צריך לחכות עד שהזמן יעבור. לא ידענו מתי זה יסתיים, יכולנו רק להתפלל ולקוות כל יום שזה יעבור".
"להתמקח" עם סוכני מוסד
לדבריו, במשך כל הזמן הזה היו המשפחות בקשר עם פעילי מוסד שדרשו מהן לא להזדהות בשום אופן כיהודים. "אמרנו לחיילים שיש רעב באתיופיה ושבאנו להתפרנס בסודן. כל הזמן הזה לא ידעו שאנחנו יהודים, אם היו עולים על זה לא היינו נשארים בחיים".
אם אסור להיות יהודי, איך שמרתם על המנהגים, או לפחות על הכשרות?
"זה היה אתגר גדול. הסודנים נוהגים לאכול בשר ציפורים. זה לא כשר, כמובן, וגם פחדנו שירעילו אותנו, לכן אכלנו רק את מה שהצלב האדום היו מביאים. היו נותנים לנו קמח שממנו היינו עושים אינג'רה, וזהו. ככה חמש שנים – בוקר, צהריים וערב. אני זוכר היטב את הביצה הראשונה שלי, שאכלתי בעיר אל-קדריף בסודן כשהרשו לנו לצאת, אחרי חמש שנים שלא אכלתי אחת".
אמרנו לחיילים שיש רעב באתיופיה ושבאנו להתפרנס בסודן. כל הזמן הזה לא ידעו שאנחנו יהודים, אם היו עולים על זה לא היינו נשארים בחיים"
בשנה הרביעית למאסר הגיעו למחנה הצבאי שוטרים שהחליפו את החיילים והתנאים התרככו במעט. לראשונה הורשתה משפחתו של אייסה לצאת לעיר הגדולה, להסתובב ברחוב ולעשות קניות.
"קניות זה יפה מאוד, אבל מאיפה יבוא הכסף? מה שקרה זה שעובדי הצלב האדום היו מביאים לנו בגדים וסוכני המוסד היו פוגשים אותנו ברחוב. אבא היה צועק: '5 שילינג! 5 שילנג!' כמו מוכר. סוכן היה ניגש אליו, הם היו "מתווכחים" על המחיר, ואז הסוכן היה מעביר לנו כסף ומכתבים עם מסרים. זה אפשר לנו לקנות מוצרים. לא נתנו לי לצאת לעיר, אבל אני זוכר איך פתאום ההורים היו מביאים לנו אבטיחים ובננות".
"ידענו שאפשר לשרוד את זה, שזה יעבור"
השהות במחנה שינתה אותך?
"אני לא יודע אם זה לצערי או שמחתי, אבל ההתבגרות שלי היתה מאוד מהירה. אמנם שנות הסיוט האלה היו כשהייתי בין גיל חמש לשמונה אבל המחשבות והרגשות שלי היו של אדם מבוגר. אני זוכר שהיינו ישובים בצפיפות כל המשפחה והייתי שומע את המחשבות והתכנונים של ההורים. אי אפשר היה לדבר במסתור בנפרד כי הסודנים יכלו להעניש אותך. התבגרנו בלי שרצינו. קיבלנו חיסון נפשי שנשאר בתוכנו לכל החיים".
מה נתן לך כוח?
"למרות הקושי הרב ידענו שאפשר לשרוד את זה, שזה יעבור. אני הייתי בטוח בזה. תפילות הקייסים שהתפללו למעננו, וזה שבשלב מסוים גילנו שיש לנו עוד בני משפחה בסודן שמחכים להגיע לארץ ושהיה מבצע גדול, 'מבצע משה' (בין ה-21 בנובמבר 1984 ל-5 בינואר 1985, ד.ט) להביא הרבה יהודים. זה הרגיש שיש פה משהו גדול שפועל לטובתנו וחיזק אותנו להמשיך".
"ראינו את האור, ואז הגיע מסך שחור של חושך מצרים"
לאחר חמש שנים של ציפייה, יום אחד הגיעה משאית. "יצא ממנה שוטר ואמר לנו: 'אתם משוחררים'. שאלנו – 'לאן הולכים?', והשוטרים ענו לנו 'אתם הגעתם מאתיופיה, אז אנחנו מחזירים אתכם לשם, לאדיס אבבה'. עלינו למשאית לשעתיים נוראיות של חום ומחנק ופתאום – שפכו אותנו על האדמה. כלום לא קרה, זה היה מהלך שנועד לשבור אותנו במכוון. אני זוכר את זה לפרטים. אמרו לנו שהגיע החופש וכבר ראינו את האור של השמש ואז בא מסך שחור של חושך מצרים. רק אחרי חצי שנה הגיעה המשאית האמיתית".
ההתבגרות שלי היתה מאוד מהירה. אמנם שנות הסיוט האלה היו כשהייתי בין גיל חמש לשמונה אבל המחשבות והרגשות שלי היו של אדם מבוגר"
משאית נוספת של משטרת סודן הובילה את המשפחות לחרטום ומשם בחזרה לאתיופיה. לאחר המתנה ארוכה של שמונה חודשים, בינואר 1991 קיבלה משפחתו של אייסה רשות ממדינת ישראל לעלות לארץ. "כל הזמן שאלנו למה ממשלת ישראל לא עשתה משהו. המחנות שהיינו בהם היו מחוץ לעיר ואפשר היה לחלץ אותנו. אין לזה תשובה אמיתית. עד היום אני לא יודע למה היינו צריכים לחכות שם כל כך הרבה זמן".
כשהגיעו לארץ, רגע לפני מלחמת המפרץ, התמקמו אייסה ומשפחתו בערד ולאחר מכן עברו לבאר ושבע. אייסה סיים את לימודיו, שירת בצבא, וכיום הוא נשוי ואב לארבעה. לאחר חמש שנים ארוכות של לימודי קודש הוסמך להיות קייס.
"4,500 הנספים פתחו לנו את הדרך לארץ ישראל"
8,000 יהודים עלו לארץ במבצע משה. כ-4,500 יהודים נספו במהלך התקופה ההיא במסעות המפרכים מאתיופיה לסודן ובמחנות, ו-1,500 נותרו במחנות בסודן ועלו רק לאחר מספר שנים. "זה סיפורם של אנשים שבמותם פתחו לנו את הדרך לישראל. בזכותם ממשלת ישראל פתחה ציר דיפלומטי מול אתיופיה. אם לא הם, היו לנו עשרות אלפי מתים בדרך לארץ".
לדעתך החברה הישראלית מכירה במה שאתה ומשפחתך עברתם בדרככם לארץ?
"צעירים לא מכירים את הסיפור. כשאני נפגש ומשוחח איתם הם ממש המומים מאיך בנאדם יכול ללכת חודש ברגל, יחף, במדבר. ויש כמובן גם נזק נפשי וטראומות שמלוות כל החיים. כשהגענו לפה אף אחד לא הציע לנו עובד סוציאלי או פסיכולוג. להפך, היה צריך להוכיח שהיינו בכלא.
"אני מוכר כאסיר ציון אבל כדי לקבל זכאות והטבות צריך למלא טפסים ואני לא מילאתי. אנשים שהיו במעצרים חודש, חודשיים, ממלאים ומקבלים הטבות אבל לי אין כוח לשאלות האלה. שהמוסדות של הממשלה יראו שהייתי בכלא כי כל השמות רשומים, אני צריך להוכיח את מה שעברתי?"
יש כמובן גם נזק נפשי וטראומות שמלוות כל החיים. כשהגענו לפה אף אחד לא הציע לנו עובד סוציאלי או פסיכולוג. להפך, היה צריך להוכיח שהיינו בכלא"
ולמרות הכעס על חוסר ההכרה מצד המדינה, אייסה מתמלא בתחושת משמעות בכל פעם שהוא פוגש בני נוער כדי לספר להם את סיפור העלייה. לאחרונה סיים לכתוב את סיפורם של בני משפחתו ושל כפרו והוא מקווה למצוא עורך שיסכים לערוך אותו. "בני הנוער שאני נפגש איתם ממש צמאים לדעת ומחכים כבר לספר. צריך לזכור, לכתוב להנציח ולספר. שיידעו שאנחנו פה בארץ בזכות. לכל משפחה שעלתה יש את הסיפור שלה, גם אם לא הגיעו לכלא והיו אסירי ציון. לכל עולה יש בן משפחה שהיה במסעות, שעבר את התלאות, הקושי, והרעב".
לצידו של אייסה יושב ליאור, בנו השני, שחגג השנה את יום הולדתו ה-12. "בכל פעם מחדש, כשאבא מספר לי את הסיפורים האלה, אני מרגיש שאני מבין קצת יותר איך הם עשו את זה. אני אומר לעצמי: 'בסדר, נראה לי שהבנתי'. ואז שוב פעם מחדש זה לא נתפס. זה מדהים מה שהם עשו. כשהוא היה בגיל שלי כל זה כבר היה מאחוריו. זה סיפור מדהים שאבא הפך להיות קייס אחרי כל מה שעבר. בעתיד אני רוצה מאוד לספר את הסיפור הזה לדור שלנו ולדורות הבאים. אני בטוח שהם יהיו גאים והמומים כמוני".
אני אומר לליאור ולשאר הילדים: זה אני הייתי שם. זה הסיפור שלי, הסיפור שלנו. חשוב שיבינו את מה שעברנו כדי להגיע לארץ. האם הם יהיו נאמנים ויעבירו את זה הלאה? זאת המשימה החינוכית"
אחותו הקטנה, שילת, הקריאה בטקס שנערך בשנה שעברה בבית הספר שלה מכתב שכתב אביה לתלמידים. "בכל פסח, כמו שאנחנו מספרים 'והגדת לבנך' על יציאת מצרים, תזכרו שגם אנחנו, האבות שלכם, יצאנו ממצרים", כתב.
"אני אומר לליאור ולשאר הילדים: זה אני הייתי שם. אבא שלכם. זה אפילו לא סבא או מישהו מהעבר. זה הסיפור שלי, הסיפור שלנו. חשוב שיבינו את מה שעברנו כדי להגיע לארץ. האם הם יהיו נאמנים ויעבירו את זה הלאה? זה המשימה החינוכית.
"חלום ירושלים הוא לא רק של הקהילה האתיופית. זה חלום של עוד המון קהילות ששילמו מחירים מאוד כבדים. לכל סיפור יש את הייחודיות שלו. קשה לי לראות אנשים שעוזבים את הארץ. יש כאלה שחוזרים היום לאתיופיה להשתקע שם. בתקופת הקורונה ראינו פתאום איך אנשים מכל קצוות העולם רק מתים לחזור לישראל כמה שיותר מהר ואיך ישראל שולחת מטוסים לכל העולם כדי להחזיר את הישראלים. זה רק מראה שכשצריך – אין כמו ארץ ישראל. חבל שלפעמים תופסים אותה כמובן מאליו, כמו שאומרים, כשכטוב לך – אתה שוכח".