1937: זעקה #1 – פליטי יפו מה יהיה עליהם?

תכנית ל"הצלת" יהודים שגורשו מיפו הותירה אותם מחוסרי קורת גג במשך למעלה משנה – כך מתריע מאמר נוקב בגליון "דבר" מה-1 ביולי 1937. המאמר "זעקת פליטי יפו במושבות" מתייחס לאלפי פליטים יהודים שגורשו מיפו ע"י ערביי העיר במהומות שהחלו ב-1936 ומצאו מחסה בבתי ספר ומבנים ציבוריים בתל אביב. ועדה שהורכבה מאנשי קהילת יפו ומנציגי עיריית תל אביב יזמה מבצע לשיכונם של אלף מהם, "המוכשרים פיסית וחברתית", במושבות שונות ברחבי הארץ לעבודה חקלאית. כותב המאמר פ. גמדי טוען בלהט כי המהלך טמן בחובו הזדמנות להוציא את המשפחות מ"תרבות בתי הקפה" של יפו ו"להפוך (אותם) לאנשי עבודה חפשיים, לקשור אותם אל אדמת המולדת". ההתחלה נראתה מבטיחה: בעיר נערך מבצע התרמה, נרכשו אדמות שהועברו לקק"ל וכל משפחה היתה אמורה לקבל חלקת אדמה שעליה ייבנה בית עם 2 חדרים ומטבח, תמורת תשלום סמלי של 120 לירות ארצישראליות. 250 משפחות נרתמו ליוזמה.

אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד: הנהלות המושבות לא שיתפו פעולה בקליטת המתיישבים והנטל נפל על מועצות הפועלים, שהתקשו לסייע. בהמתנה לבניית הדירות שוכנו 90 המשפחות שעברו לראשון לציון באהלים, "וכך עבר עליהן החורף העז של השנה כשמשפחה בת 6-7 נפשות מצטופפת באוהל אחד, בלי שמיכות, בלי מיטות", וגם בלי עבודה ובלי חינוך לילדים. וזה עוד לא הכל: "הפרשה המחפירה" באמת היא שמאחר שלא גויסו מספיק תרומות לפרוייקט, נותר תקציב לבתים עם חדר אחד בלבד במקום שניים. ולמה לא גויס מספיק כסף? "הסכומים שנאספו נתרמו ע"י שדרות הציבור הבינוניות והעמלות. בעלי היכולת שבעיר, או שלא השתתפו כלל בתרומות או שהתחייבו ואינם משלמים", טוען גמדי וקורא למוסדות הלאומיים להתערב: "תיפסק נא השערוריה, ובהקדם". הערת מערכת בסוף המאמר ציינה כי לאחר מסירת המאמר לדפוס הגיעה הודעה על בניית 50 דירות נוספות בנחלת יהודה, אך "התחלה יפה זו איננה נוטלת מחריפותה של שאלת הפליטים, שעודנה רחוקה מפיתרון".

בעלי היכולת לא השתתפו כלל בתרומות. "דבר", 1.7.1937. הקליקו לצפייה במסך מלא

1948: "ברוך שפטרנו מהם"

המדינה היהודית בארץ ישראל אמנם הכריזה על עצמאותה עם תום המנדט הבריטי ב-14 במאי 1948, אבל כשבועיים לאחר מכן הגיע הרגע שסימל את התממשות ההכרזה: אחרוני החיילים הבריטים עזבו את הארץ, קצת יותר משלושים שנה לאחר שנכנסו אליה. זה קרה בחיפה בבוקר ה-30 ביוני 1948, כשאלפי חיילי המנדט שנשארו עדיין בארץ נעו לעבר ספינות שעגנו בנמל והפליגו בחזרה לארצם. "התכונה בנמל היתה רבה", דיווח 'דבר' ביום שלמחרת, והפינוי היה "מזורז ועצבני". הגנרל הבריטי מקמילן מסר את "הצהרה מספר שמונה" המסיימת את הכיבוש הבריטי. בכך עבר נמל חיפה רשמית מניהול בריטי לאחריות ממשלת ישראל. בערב נערך במקום "מיסקר" חגיגי בו השתתפו חילות הצבא השונים וראש הממשלה דוד בן גוריון, ו"הרגשת העצמאות הישראלית אפפה את כל המשתתפים במיסקר וראו את דגל מדינת ישראל וצבא ישראל מורם מעל הנמל", דיווח "דבר". ראש הממשלה בן גוריון אמר בנאומו כי "היום מסתיים פרק של שלטון רמייה ומעל, שלטון הכיבוש הזר… יום זה הוא תחנה בדרך לשחרורנו". לכוחות הצבא, שכבשו את חיפה כמה שבועות קודם לכן, אמר בן גוריון כי "מעתה תדעו לשמור על ישראליותה של העיר הזאת", שהיא "המפתח לעתיד הפוליטי והמשקי של ארצנו". במאמר המערכת "דבר היום" נכתב כי חלק מהנציבים הבריטים "יכול לזקוף מקצת מהשינויים החיוביים בארץ על חשבונו" אבל "הרגשת הציבור בכללו היא: ברוך שפטרנו מהם".

הרגשת העצמאות הישראלית אפפה את כל המשתתפים. "דבר", 1.7.1948. הקליקו לצפייה במסך מלא

1962: זעקה #2 – "המצב החמור בשטח האישפוז"

"הגיע הזמן להסב את לב הציבור למצב החמור בשטח האישפוז, ולהתריע על הסכנה הגדולה המאיימת על היישוב בשנים הקרובות ועל המחסור החריף במיטות בבתי החולים שיחמיר ויילך" – על האזהרה הזו חתום חבר מרכז קופת החולים הכללית משה סורוקה במאמר שפירסם ב-29 ליוני 1962 ב"דבר". סורוקה, שהקים את בית החולים בנגב (שנקרא לימים על שמו), מפרט את עומק הבעייה: אוכלוסיית ישראל הולכת וגדלה בעולים חדשים, ובעוד הממשלה מכינה תכניות להרחבת התעסוקה, השיכון, החקלאות והתשתיות, אין שום תכנית להרחבת מספר מיטות האשפוז בבתי החולים, וזהו "שטח שאין לו בעלים". סורוקה מציג נתונים לפיהם מאז קום המדינה ועד 1962 מספר מיטות האשפוז ל-1,000 נפש קטן מ3.4 ל-3.1, בעוד בשבדיה הנתון עומד על 8.2. מאחר שישנם גורמים שונים הבונים ומפעילים בתי חולים, כותב סורוקה, ניתן לראות שהיחידה שהגדילה את שיעור מיטות האשפוז ביחס לאוכלוסיה היתה קופת החולים של ההסתדרות הכללית, בעוד בתי החולים של הדסה, הממשלה והרשויות המקומיות "לא נדחפו בכוח אחריותם ובהרחבת האישפוז כלפי האוכלוסיה שהם משרתים". "שר הולך ושר בא והבעייה בעינה עומדת", כותב סורוקה, ומזכיר שבמפעל הפיס נצבר כסף רב שהיה אמור לשמש להרחבת בתי החולים והולך למטרות אחרות. "השיקולים הכספיים אינם יכולים לעמוד נגד הטרגדיה הצפויה לנו בשטח זה", מזהיר סורוקה, ומציע להתעורר "בטרם תבוא הרעה".

שטח שאין לו בעלים. "דבר", 29.6.1962. הקליקו לצפייה במסך מלא

1957: קיבוץ גלויות בדרום

11 משפחות עולים מאירופה הגיעו לארץ "ויצאו בו ביום עם מטעניהם להתיישבות בגן-הדרום ליד אשקלון" – כך דיווח גליון דבר מה-30 ביוני 1957. המושב, שהוקם על ידי עולים מעיראק, ביקש לקלוט קבוצה נוספת של עולים מאירופה, וכך היה. יו"ר הכפר ד. קורח, ונציגי הסוכנות והמועצה החקלאית פגשו את העולים בנמל חיפה וליוו אותם לביתם החדש. לאחר קבלת פנים חגיגית בה הוקם לכבוד העולים שער כבוד והונפו דגלי הלאום, העולים הוכנסו לבתים מוכנים.

המתיישבים יוצאי עיראק ביקשו לקלוט עולים מאירופה. "דבר", 30.6.1957