דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
הוצאת עם עובד

קריאה ראשונה / טעימה מהספר "יומנה של כתבת שטח" מאת עדי מאירי וברוריה אבידן-בריר

הספר חושף סיפורים אמיתיים על אנשים שחוצים את הקווים, כיצד המשטרה מפענחת פשעים וכיצד מתנהל דו-שיח בין החוקר לעבריין בתוך חדרי החקירה. חדש ב"ספרייה לעם" - עם עובד.

גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.

אורבת בין השיחים

קיץ 1997. צה"ל שקוע עמוק בבוץ הלבנוני. אני מסקרת את פצועי הלחימה בלבנון. בשעת ערב מצלצל אלי אחד המקורות שלי ומודיע לי: "דניס רוס, המתווך האמריקני לשיחות השלום בין ישראל לפלשתינים, הגיע לשיחות סודיות בישראל. בעוד שלוש שעות בערך, אני לא יודע את הזמן המדויק, הוא ינחת במסוקו במנחת בית החולים רמב"ם. דיר באלק. אני נותן לך את הסקופ הזה, שלא תעזי לשרוף אותי".

מתקופת עבודתי בחיפה אני נושאת אתי זיכרון מיוסר של ריח גופות וחלקי מתכת של מה שהיה פעם מסוק ושל תיקים פזורים — הציוד האישי של החיילים. באסון המסוקים ב־4 בפברואר 1997 בלילה נספו 73 חיילים בהתנגשות בין שני מסוקי יסעור של חיל האוויר מעל עמק החולה בדרכם למוצבי צה"ל בדרום לבנון. למושב שאר ישוב, שהתרסק שם אחד המסוקים בחצר שהיה בה צימר, הגעתי במונית עם הטכנאי (ניידת השידור הגיעה בנפרד) ולא במכוניתי, בגלל הדרך הארוכה.

כשהגעתי למקום כבר היה שם אילן רועה, כתבנו בצפון, ושידר. רועה תיאר את האירוע, ואני ראיינתי עדי ראייה על ההרס, על המוות ועל החורבן בצל המושב המוריק והפסטורלי.

אילן רועה נהרג ב־28 בפברואר 1999 כשהתלווה לתת־אלוף ארז גרשטיין, לנהגו של גרשטיין רס"מ עמאד אבו ריש מירכא ולחייל עומר אלקבץ. בדרך מכפר ארנון לכאוכבה, בשיירה ובה ארבעה כלי רכב, התפוצץ רכבם ממטען שהופעל. גם רכב החילוץ שיצא להצילם נפגע, אך לא היו נפגעים בנפש.

גרשטיין, רועה ושני החיילים נהרגו מיד. על שמו של אילן רועה, שנהרג בעת מילוי תפקידו, ייסדה הנהלת רשות השידור פרס קבוע למצוינות בעבודה. את הפרס הראשון על שמו, שניתן בשנת 2000, קיבלתי אני.

את ההודעה על קבלת הפרס קיבלתי במסיבה אצל מנהל החדשות בתל אביב יעקב בלסנבוים, שהיה אחד האנשים הקרובים אלי וראיתי בו מצפן שניווט אותי והראה לי מה נכון ומה לא. במסיבה ניגש אלי שלום אורן, שהיה מנהל החדשות, וסיפר לי שהוא ומוטי אמיר, שהיה רכז מערכת דומיננטי, החליטו להעניק את הפרס לי ולאסתי פרז, שהייתה כתבת המשפט. לידי עמד חברי הטרי שחר, היום אבי ילדי. בשמחת הפרס נמהל עצב עמוק, כי אילן רועה, שמאזיניו הוקירו כרפורטר מעולה, היה ידיד קרוב שלי. אני לא שוכחת את השיחות שניהלנו ואת כוסות הקפה שלגמנו בביקוריו במערכת בחיפה, שותים ומקטרים על שעות עבודה שאינן נגמרות. אילן, שהיה מבוגר ממני, היה מתריע: "אני רואה שאת שקועה יותר מדי בעבודה. תפני זמן לחיים אישים. לא הכול עבודה. עבודה יכולה להיות כפוית טובה. כדאי שיהיו לך חיים אישיים, עוגן של ביטחון". לאחר שנהרג קיבלו אזהרותיו משנה תוקף.

כשהגעתי למערכת בתל אביב התחלף קולו של אילן רועה המת בקולה של כרמלה מנשה: "את עובדת במקצוע סוחף וכפוי טובה שעלול להשכיח ממך את הדבר האמתי והחשוב בחיים — המשפחה".

נחזור לדניס רוס. אני מתניעה את הפיאט טמפרה האדומה שלי. בגיל 22 אני מרוצה מהמקורות שאני מגדלת בשנת חיפה שלי כשליחת קול ישראל בצפון. כל הכבוד למקור שלי שמרפד לי את הדרך לסקופ. הוא זרק לי כדור אינפורמציה, ואני חייבת לקלוע לסל.

את הכניסה הראשית לבית החולים רמב"ם אני פוסלת מטעמים טקטיים. אם יראו אותי בכניסה, המאבטחים יסמנו אותי והמשימה שלי תיכשל. אחדור לחלק האחורי והאפל — מנחת המסוקים של בית החולים. הגדר הזמנית שהוקמה שם לא מרתיעה אותי.

אני מטפסת על הגדר, מתעלמת מהשריטות. אטפל בהן אחרי שתתבצע המשימה בהצלחה. אני לא מכירה את המונח "כישלון ביצוע". כדי לטפס בקלילות אני זורקת מעבר לגדר את מכשיר ההקלטה הכבד של סוני (היום יש לנו מכשיר מרנץ קליל) לפני הטיפוס. טלפון הבננה תקוע במכנסי הג‘ינס שלי. גם את הביפר ואת התיק אני זורקת מעבר לגדר. כשאני מטפסת אני נזהרת שלא אקלט במצלמות האבטחה עם המיקרופון המסגיר התלוי על הגב.

אני נוחתת על הקרקע. אוספת את הציוד הזרוק. זוחלת לתוך השיחים. המאבטחים לא מבחינים בי. מתיישבת בין השיחים ומחכה.

ליומן הבוקר דיווחתי שאני מנסה לראיין את דניס רוס, סקופ שייהפך לבדיחה אם המאבטחים יגלו אותי ויסלקו אותי. ההמתנה עוברת עלי בשינון השאלות שאשאל את רוס, אם רק אגיע אליו.

לאחר כשעה אני יודעת: המקור שלי לא אכזב. הוא דייק עד הפרט האחרון. המסוק נוחת, וממנו מגיח רוס, מוקף בטבעת ראשונה של מאבטחים אמריקנים, שכל אחד מהם נראה כמו מקרר מהלך, ובטבעת שנייה של שוטרים ישראלים ומאבטחי בית החולים. אני מגיחה מהשיחים. לא רצה. היד שלהם קלה על ההדק. אם ארוץ יחשבו שאני מתנקשת. אני הולכת במהירות. המאבטחים האמריקנים שרואים את המיקרופון שלי מבינים שאני סתם עיתונאית מסתננת ולא מתנקשת, והדבר לא מונע מהם להדוף אותי בידיהם. בזווית העין אני רואה שהשוטרים הישראלים מזהים אותי ומחייכים.

שנייה שהופכת לנצח. האם הנהדפת העקשנית תסולק סופית ותיעלם בחשכה?

דניס רוס, שמסתקרן מי הצעירה החצופה שפולשת למנחת המסוקים, נעצר ומסמן למאבטחיו להניח לי. את המומנטום הזה, היקר מפז, אני מנצלת מיד ודוחפת לעברו את המיקרופון: "אודה לך אם תוכל לענות לי על כמה שאלות".

והוא עונה. ארבע דקות אני מפגיזה אותו בשאלות, ובינתיים מצטרפים למעמד צלמים שמתעדים את הרגע. רוס מפתיע בגילוי הלב שלו. הוא מספר לי שהגיע לשיחות סודיות, ולאחר שייפגש עם פצועים ברמב"ם יפגוש בבית החולים את שר הביטחון ואת הרמטכ"ל. הריאיון מסתיים כשרוס המסוקרן שואל אותי איך הגעתי לשם. הוא כמובן לא ציפה לתשובה.

אני מסיימת את המשימה, ואת הדרך חזרה כבר לא צריכה לעשות בקפיצה מעל גדר, אלא יוצאת דרך השער הראשי של בית החולים.

הריאיון הזה פתח את מהדורת החדשות. הבונוס שקיבלתי ממעסיקי בתל אביב היה מידי, קצר, אלגנטי ומפתיע. כמה שעות אחרי השידור צלצל אלי שלום אורן, אז מנהל החדשות, והודיע: "את מתבזבזת בחיפה. את חוזרת לתל אביב, ותהיי כתבת המשטרה שלנו".

בעזות מצח של צעירה ביקשתי זמן לחשוב, ואחרי יום וחצי חזרתי אליו: חיובי. ארזתי את חפצַי ופתחתי בקריירה של כתבת משטרה.

בתל אביב התגוררתי לבדי בדירת קרקע ברחוב יהודה הלוי, בזמן שהמשטרה הטילה צו איסור פרסום על מעללי אנס שעקב אחרי רווקות שגרו בגפן, חדר למיטותיהן, התעלל בהן וביצע בהן מעשי אונס אכזריים. עשר שנים פעל האנס הסדרתי בני סלע במרכז הארץ עד שנתפס ב־1999, הורשע, ובדצמבר 2000 נשלח ל־35 שנות מאסר, העונש החמור ביותר בתולדות האנסים בישראל. ככתבת משטרה ידעתי שאחד ממוקדי הפעולה של האנס הוא ברחובות המקיפים את יהודה הלוי. רציתי לתפוס אותו עם המשטרה. לא אחריה.

אני מפעילה את הסקנר שלי. בלילות אני ערה, ובכל פעם שאני שומעת בסקנר שהבלשים מהיחידה המרכזית אורבים לאנס "בתקווה" שיגיח, גם אני אורבת. שומרת על מרחק בטוח מהאורבים. הם לא מבחינים בי. אני מסתתרת במרחק קטן מהם. המיקרופון ומכשיר ההקלטה בהיכון. מדמיינת את הריאיון הבלעדי שלי עם האנס האזוק.

יש לי חשבון אישי עם אנסים. כחיילת טרייה, כמה ימים לאחר שסיימתי קורס במודיעין, הייתי צריכה להגיע מהבסיס לכביש הראשי. יכולתי ללכת ברגל, אבל עצרתי טרמפ. כשהגענו לצומת תל ברוך פנה הנהג בטרנזיט הכחולה לדרך מנדרין, במקום לכביש הראשי, ודהר לחולות במהירות מסחררת. תקעתי לו את קת הרובה המקוצר בצלעות, וכשהתכווץ מכאב, קפצתי מהמכונית הנוסעת.

לא יכולה להיפטר מדמותו. הצלקת על רגל ימין שלי משמשת לי מזכרת. כשקפצתי הרגל דיממה, ונהג שחלף במקום אסף אותי והציע לי שנרדוף אחרי הטרנזיט. לא רציתי אקשן. רק ביקשתי שיוריד אותי ליד תחנת אוטובוס, ונסעתי הביתה.

ככתבת משטרה הייתה לי פריווילגיה — ידעתי מה שיטת הפעולה של האנס. הוא נהג לנתק את החשמל בארון החשמל שמחוץ לדירתה של האישה שהתכוון לאנוס, וכשהייתה האישה יוצאת לחדר המדרגות כדי להרים את המתג, הוא התגנב בחושך לתוך הדירה. כשהטילה המשטרה צו איסור פרסום גורף, כולל על שיטת הפעולה שלו, התקוממתי. חשבתי שאם נשים בתל אביב תקבלנה מידע על שיטת הפעולה, הן יינצלו מאונס ברוטלי. בעיני אסור לעיתונאי להסתפק בדיווח החדשות. ידעתי שאני חייבת, חייבת למנוע את האונס הבא.

בשמי ובשם נשות תל אביב הגשתי בקשה לבית משפט השלום בתל אביב להסיר את צו איסור הפרסום על שיטות החדירה של האנס לבתי הנאנסות. לא לקחתי עורך דין. הופעתי לפני השופט גלעד נויטל בעצמי. את המשטרה ייצג רב־פקד אבישי ברטל. לא אשכח שורות מפסק דינו של השופט: "גברתי הצעירה. אני מורה לך לצאת מיד מהאולם שלי ולהביא לנשים את המידע החשוב הזה. לאלתר".

ובאוזני נציג המשטרה קבע כבודו: "אני לא דוחה את ביצוע ההחלטה, ובשל חשיבות העניין אני דוחה את רשות הערעור על פסק דיני".

במשטרה לא אהבו, בלשון המעטה, את הבקשה. לפני שהתייצבתי בבית המשפט, מאחורי הקלעים, הפעילו עלי מפקדים בכירים לחץ כבד כדי שאמחק את עתירתי. טענו שאני פוגעת במרדף אחרי האנס.

האנס הסדרתי בני סלע נתפס לבסוף. שנה וחצי לאחר שנשפט הוא בחר לתת לי ריאיון בלעדי. האם הוא בחר בי מפני שהייתי נודניקית בלתי נלאית או מפני שעיתונאים אחרים נרתעו מריאיון עם מפלצת אנושית? האמנתי שריאיון אתו הוא מסמך חובה, גם אם הוא מבחיל. רציתי לדעת מה חלף בראשו כשביצע את מעשיו הזוועתיים ותיעד אותם במצלמתו.

האסיר בני סלע, שהורשע באונס ובמעשי סדום ב־13 נשים, איש קטן ולא מרשים, ישב לפנַי אזוק בידיו וברגליו. לא מדבר. לוחש. הוא סירב לדבר על מעשיו, והעדיף לתאר את היום שהוא היה עד להתאבדות אביו האלכוהוליסט, אשר קפץ מעמוד חשמל. הוא טען כי בקיבוץ שנשלח אליו הנערות התעללו בו. באוזני חזר ואמר שביקש שיסרסו אותו ושהסירוס לא בוצע בגלל בעיות משפטיות. הוא טען שבילדותו היה קרבן להתעללות. לא השתכנעתי. אפילו בבית הסוהר הוא הסתבך בתאוותיו כשאונן מול סוהרת.

שש שנים לאחר הרשעתו של בני סלע הוא הקפיץ את כל המדינה בעקבות בריחתו מבית המשפט המחוזי בתל אביב עד לכידתו ליד נהרייה לאחר 15 ימי מצוד. הריאיון שלי אתו בכלא באר שבע שודר אז שוב.

בגלל הבריחה ההיא כעסו עלי קצינים בכירים במשטרה, אחרי ששידרתי ידיעה שלפיה בזמן שאלפי שוטרים פשטו בארץ כדי ללכוד את האנס האכזר, נשאר משה קראדי, מפכ"ל המשטרה אז, לסעוד להנאתו במסעדת היוקרה טורקיז במתחם סי אנד סאן בחברת ניצבים לשעבר.

אני מודה. מול אנסים אני מאבדת את הקוליות המקצועית. מאחלת להם כל רע. כשקיבלתי מגורם בכיר קלטת שמנציחה על חם בעל מזנון בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל בבת ים אונס חוסות המגיעות לקנות בקבוק משקה, הייתי מוטרפת.

איך השוטרים מסוגלים לצלם שוב ושוב את אונס החוסות בלי להפסיק את הזוועה? לכמה ראיות אונס הם זקוקים עד שישימו קץ להתעללות? השוטרים המשיכו לעקוב אחרי בעל המזנון וקרבנותיו. בקלטת מונצחים מראות קשים. פורנוגרפיה זולה. הקיוסקאי משכנע את הקרבן — החוסה האומללה הלבושה בחלוק בית החולים — לעבור מאחורי הדלפק ואונס אותה.

את קלטת האונס המזעזעת אני שומרת אצלי. תזכורת לאירוע שאסור שיחזור.

_______________________________________________

עדי מאירי היתה במשך שבע עשרה שנה הכתבת לענייני פלילים של קול ישראל, סיקרה פרשיות שהסעירו את המדינה ואף חשפה כמה מהן. מאז שנת 2014 היא מגישה את תוכנית הרדיו "הכל דיבורים" ויוצרת סרטים. עדי מאירי נשואה ואם לארבעה ילדים, זכתה בפרסי רשות השידור ובפרס "אומ"ץ" על חשיפותיה.

ברוריה אבידן-בריר היא מוותיקות העיתונאיות בישראל. בין היתר שימשה כעיתונאית ועורכת משנה בשבועון הנשים "לאשה" של ידיעות אחרונות. בשנים האחרונות משמשת כעיתונאית במגזין הנשים "את" מבית "מעריב".

"יומנה של כתבת שטח", "ספרייה לעם" – עם עובד.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!