"שני מטר! שני מטר!", קוראת מנוחה טרופ, מנהלת בית חינוך עיוורים בירושלים, במסדרון הארוך של בית הספר, "חייבים לשמור על שני מטר!". היא "לוחצת" מרפקים למורות, למטפלות ולבנות השירות שעוזרות לתלמידים להגיע לכיתות.

בית חינוך עיוורים. "אנחנו נחשבים למוסד מוכר ואיכותי ואנחנו מוכנים לקבל על עצמנו את מי שרוצה וצריך" (צילום: דוד טברסקי)

"התלמידים דווקא הבינו שיש הנחיות ושצריך לשמור מרחק", היא צוחקת ומתנשפת כי בחוץ הטמפרטורה נושקת ל-38 מעלות. "אלו בנות השירות שלא יכולות להתאפק מלחבק אחת את השנייה אחרי חודשיים שלא התראו".

החזרה לשגרה הפכה בשבועיים האחרונים לאתגר העיקרי של נשות החינוך בישראל. רוב התלמידים חוו את חודשי הסגר כאתגר מנטלי וחברתי, והם זקוקים ליד האוהבת של המחנכות. בחינוך המיוחד האתגר גדול עוד יותר, והדבר נכון שבעתיים בבית חינוך עיוורים – אחד ממוסדות החינוך הוותיקים בארץ (נוסד ב-1902), המשמש בית שני ל-31 תלמידים עיוורים ולקויי ראייה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בית הספר שייך לאגף לחינוך מיוחד וישנם בו גם תלמידים על רצף של לקויות התנהגותיות, מוטוריות ומנטליות, כאלה שנפלטו ממסגרות שילוב כי נזקקו למסגרת קטנה יותר שתתן להם תשומת לב; ולמרות השתייכותו של בית הספר לחינוך הממלכתי דתי, יש בו גם תלמידים חילונים. "אנחנו נחשבים למוסד מוכר ואיכותי", אומרת טרופ, "ואנחנו מוכנים לקבל על עצמנו את מי שרוצה וצריך".

"פעילות החצר נדחתה בינתיים"

העיניים של טרופ, מורה בבית הספר 30 שנה והמנהלת שלו בשנתיים האחרונות, מספרות את סיפור החזרה לשגרה, אחרי חודשים עם מעט מאוד שינה והרבה מאוד התעסקות חינוכית, טיפולית ומנהלתית.

איך שהילדים החלו לחזור התחלנו לראות את הקושי; חלק מהתלמידים סיגלו לעצמם קשיי התנהגות שלא היו קיימים בעבר, תהליכים שעבדנו עליהם תקופה ארוכה הלכו אחורה"

"האתגר הכי גדול היה להחזיק את הכל ביחד", היא מספרת. "יש את הדרישות והמענים לצוותים ולמורים, שישבו בבתים עם הילדים שלהם ובמקביל לימדו את התלמידים. יש תמיכה בילדים על שלל צרכיהם השונים, ואולי הכי חשוב – תמיכה וחיזוק של הורי התלמידים שנדרשו לטפל וללמוד יחד עם הילדים שלהם במשך כל התקופה, על אף שחלקם המשיכו לעבוד.

"ההוראה להחזיר את בתי הספר התקבלה אמנם מהיום למחר אך יחד עם המפקחת שלי ביקשתי לדחות את הפתיחה עצמה ביום וקבענו מפגש עם המורים בלבד". את החזרה לשגרה מנהלת טרופ בזהירות רבה. התלמידים מגיעים לבית הספר בהדרגתיות, והמרחב מסודר באופן מוקפד, לפי הנחיות משרד הבריאות ולפי הצרכים הייחודיים של בית הספר.

"הפסקתי עם הצלצולים. סידרנו את המערכת כך שלכל כיתה עושים הפסקה אישית. אין התכנסויות. כל פעילות החצר שמאוד חשובה לתהליך החינוכי ולאווירה החברתית והרגשית נדחתה לבינתיים, עד שישתנו ההנחיות".

"אצלנו בבית הספר", היא מוסיפה, "המגע הוא הכלי החינוכי והאמצעי הבסיסי לכל התקשרות, טיפולית או חינוכית, ובלעדיו לא ניתן לעשות דבר. אי אפשר להגיד להם: 'בואו, תראו איך לעשות'. צריך לעשות את זה יחד איתם. אי אפשר לשלוח סרטונים שינחו אותם. רק ביחד, רק בצמוד מאוד אפשר ללמד – ולכן יש מגע".

אז שוברים את ההנחיות?
"אני משתדלת שהמגע יצומצם ללמידה בלבד. יש לי תלמידים שהפנימו את זה ממש טוב. חלק מהם מגיעים ישר ואומרים: 'חיבוק אחרי קורונה'. לאחרים מאוד קשה עם הסיפור הזה כי זה הביטחון שלהם, האמון שלהם. אנחנו מחזירים אותם לאט למסלול בקשר מאוד אישי. בונים את האמון בנו, במקום".

עשינו הרבה למידה ושיחות דרך הווטסאפ הקולי, כולל הקלטת סיפורים ודפי עבודה שנשלחו למייל של ההורים. דפי משימה מסוימים נכתבו בברייל, הודפסו בבית הספר ונלקחו על ידי ההורים שהגיעו לכאן"

החזרה של התלמידים ללימודים העלתה, היא מספרת, חשש בקרב הצוות החינוכי. "איך שהילדים החלו לחזור התחלנו לראות את הקושי; זה בא לידי ביטוי בהתנהגות, במצבים בהם התלמידים לא היו מסוגלים לשבת, לא מסוגלים להתרכז או ללמוד או איבדו את הגבולות. חלק מהתלמידים סיגלו לעצמם קשיי התנהגות שלא היו קיימים בעבר, תהליכים שעבדנו עליהם תקופה ארוכה הלכו אחורה. יש ילדים שלא הצליחו ללמוד כלום בחודשיים האלה בבית וההגעה שלהם לפה מאפשרת שחרור והקלה, כי כאן יש להם את המורה שלהם והמלווה שלהם".

"המורות שלי עבדו נון-סטופ"

מחוץ לחדרה של טרופ, על השולחן של חנה שפיצר המזכירה, עומדות ערימות של אלכוג'ל, ממחטות חיטוי, קופסאות של כפפות חד-פעמיות ושקיות עם מסכות. "אני שמחה לחזור", מספרת שפיצר, "למרות שיש חשש לתלמידים, וכן גם לי, אבל הנה, שומרים על עצמנו כל הזמן".

מנקודת מבטך האישית, כמנהלת, איך חווית את החזרה ללימודים?
"לא חוויתי כעס אבל כן הרבה בלבול. ההנחיות היו סותרות לפעמים ולא תמיד ברורות. צריך להגיד, אולי בגלל הרגישות שבעניין, שדווקא בחינוך המיוחד היו הנחיות יותר טובות. עשינו הרבה 'זומים' עם המפקחת שידעה להעביר לנו את ההנחיות איך שהן התקבלו, ומשם היינו דנים על כל הנחיה והנחיה ועל כיצד להתאים אותה לתלמידים שלנו.

חנה שפיצר, מזכירת בית הספר. "אני שמחה לחזור, למרות שיש חשש לתלמידים, וכן גם לי, אבל הנה, שומרים על עצמנו כל הזמן" (צילום: דוד טברסקי)

"עניין הקפסולות דרש שרשרת של קבלת החלטות. זו היתה בעיה אדירה כי אתה צריך שאיש צוות יהיה פה מהבוקר עד הצהריים במשך כל היום, ושכל אנשי הצוות יהיו עם אותם הילדים, בעוד הילדים עצמם רגילים למפגש מגוון עם אנשי הצוות ושינויים מאוד קשים להם. מהנחיה להנחיה היה צריך לשנות את סדר היום ואת ארגון הצוותים והכל מהערב למחרת בבוקר".

אתגרים לא פשוטים.
"אני לא בטוחה שאנשים מבינים שהמורות שלי עבדו נון-סטופ והעבודה מהבית הייתה פי כמה יותר קשה מאשר לבוא לבית הספר ללמד. הן השקיעו מעל ומעבר".

איך מחנכים תלמידים לקויי ראייה בלמידה מרחוק?
"הזום, אולי הכלי שהכי מסמל את תקופת הקורונה הזו, חסר כל משמעות עבור רוב החבר'ה שלנו. עשינו הרבה למידה ושיחות דרך הווטסאפ הקולי, כולל הקלטת סיפורים ודפי עבודה שנשלחו למייל של ההורים. דפי משימה מסוימים נכתבו בברייל, הודפסו כאן בבית הספר ונלקחו על ידי ההורים שהגיעו לכאן".

"עבדנו על הזמן החופשי שלנו ובלי שנקבל כסף"

האלונקה שתחתיה ביקשו אנשי תקשורת מהמורים להיכנס, שוקלת בקרב המורות בבית הספר משקל כפול. במשך החודשים האחרונים הן נדרשו לתמוך בכל ההיבטים החינוכיים והרפואיים של תלמידיהן.

חיפוש הסמארטפונים המותאים לתלמידים לקח עשרות שעות. אבל אף אחד לא מחשיב את זה כעבודה"

"היו תלמידים שפשוט לא היו מסוגלים ליצור קשר דרך הטלפון", מספרת טרופ. "ילדים, ברובם, יודעים מה לעשות עם סדר יום חדש, אבל החבר'ה שלנו, ברגע שאין להם משהו מסודר והמערכת השתבשה, הם התחרפנו לגמרי. המורות פה קרעו את עצמן. לשמור על קשר עם הורים שעובדים דורש לשוחח בערבים, גם כשמאוחר. זו עבודה מהבוקר עד הערב. כל הזמן לחשוב, לבנות, להיות בקשר. אני יכולה לחתום שלא היה תלמיד אחד שלא היה בקשר עם מורה לפחות פעם ביום, ולרוב כמה מורים ביום".

בחדר המחשבים שוש כהן מראה כיצד עובדת מכונה מסורתית להדפסת ברייל – מין כלי מתכת עם שמונה מקשים, מזכיר מכונת כתיבה, שמטביע אותיות על גבי דף עבה. "זה מכשיר מיושן ומשתמשים בו לעיתים רחוקות, רק לעבודות קטנות. בפועל יש פה מדפסת ענקית שמתרגמת לכתב ברייל מסמכים ענקיים בשניות ומדפיסה חוברות שלמות בדקה".

שושי כהן והמכונה המסורתית להדפסת ברייל (צילום: דוד טברסקי)

שושי כהן ו"המדפסת שמתרגמת לכתב ברייל בשניות ומדפיסה חוברות שלמות בדקה" (צילום: דוד טברסקי)

המורות תמר טוויל ונחמה לב-ארי מכנות את כהן "האמא של בית הספר". היא מגיעה בכל בוקר אחרי נסיעה של שעה וחצי מקיבוץ גלגל בבקעת הירדן, ואמונה על כל עולם הרווחה, הטיפול והדאגה האישית לילדים. גם בזמן המשבר לא הפסיקה להתרוצץ ולנסות להשיג תרומות וחפצים לתלמידים ולבית הספר. "השגנו שלושה אייפונים מותאמים עם סירי והכל, שהילדים ירגישו מחוברים בזמן שהם בבית".

איך היה לשמוע בחדשות שאתן לא עובדות?
כהן: "אנחנו רגילות לזה. הפסקתי להתרגש. באמת".

לדבריה, הזלזול שמכוון כלפי המורים הוא מערכתי ומתודלק על ידי המדינה, התקשורת והציבור. אך לצד זאת, היא מאמינה שבסופו של דבר ההערכה והאהבה של התלמידים כלפיהן הן אלה שקובעות.

"זה מאוד מעליב", אומרת לב ארי. "מילא הכבוד שלנו, זה כנראה לא מעניין איש. אבל איך צריכים להרגיש הילדים שלנו? הנכדים שלנו? לשמוע שאמא לא עובדת כאשר בבית האמא כל היום נמצאת מול המחשב בעוד הם צריכים להעסיק את עצמם".

"לקחו לנו את ימי החופש ואף אחד לא יודע מזה", מתרעמת כהן ומסבירה שאין שום דרך לחשב את מספר השעות בהן עובדות המורות בשל הכמות האדירה של משימות 'בלתי רשמיות'. "חיפוש הסמארטפונים המותאים לתלמידים לקח עשרות שעות. אבל אף אחד לא מחשיב את זה כעבודה".

"קשה לי להאמין שמישהו שמכיר מורים בסביבתו הקרובה יאמין לסיפורים האלה", אומרת טוויל. "עבדנו פה בלי הפסקה לאורך כל הקורונה, גם בימי החופש. על הזמן החופשי שלנו ובלי שנקבל כסף".

"הקורונה זימנה הרבה אפשרויות של יצירה ויצירתיות"

תלמידי בית הספר עדיין מתרגלים את החזרה לכיתות. בחלקן החלו שיעורים והילדים לומדים על יום ירושלים. אחרים יושבים עם בנות השירות שמעבירות להם פעילות הפגתית ומאפשרות ליעל דוד, מחנכת כיתה ומורה מקצועית, להתפנות לכמה דקות של מנוחה.

"אני דווקא מצאתי את הזום ככלי שימושי", אומרת דוד. "בתוך בית הספר לילדים יש מחשבים וטלפונים חכמים מותאמים שמאפשרים להם להשתמש בכל האמצעים הדיגיטליים העכשוויים למרות מוגבלותם. זה לא פשוט, צריך להתאים לכל תלמיד את אופן הלמידה הייחודי לו באמצעים והכישורים שיש לו. לא לכולם יש מחשב מותאם או טלפון חכם מותאם בבית".

איך היה לך ללמד מרחוק?
"יש לי ילדים קטנים בבית וזה הפך את האתגר לקשה יותר. העברתי את שיעורי הזום שלי אחר הצהריים כי בבוקר הילדים היו מול המחשבים והטלפונים. זה קשה, אבל בשלב מסוים הילדים ידעו שיש זמן בו אמא מקדישה את הזמן לתלמידים שלה. אני שמחה שהתלמידים חזרו וזה הרגיע גם אותי. יש פה סדר, אני יכולה לראות אותם והם יכולים להרגיש אותי.

אנשים הרבה פעמים רואים רק מגבלות ובונים סביב זה תמונת עולם. אני מלמדת עשרות שנים ילדים עיוורים, גם בחינוך הרגיל והמשולב ואני רק ממשיכה ללמוד מהם בכל פעם מחדש"

"הקורונה זימנה להורים ולנו הרבה אפשרויות של יצירה ויצירתיות שלא הכרתי בעצמי לפני", מתארת דוד את הצדדים החיוביים של המשבר. "יכול להיות קשר הרבה יותר עמוק בין מה שלומדים בבית הספר ומה שקורה אחרי זה בבית. דברים שבעבר לא חשבנו כיצד מתמודדים איתם התגלו פתאום באור חדש. הילדים הצליחו לייצר תוצרים ולעמוד במשימות מרובות בבית. למדתי מזה המון".

"יש פה ילדים מדהימים"

איך התלמידים מתמודדים עם הקורונה?
טרופ: "כאן נכנס הצד הטיפולי. מדברים הרבה על הקורונה, על החששות והפחדים. כל יום יש לנו שיחה ועבודה רבה על שגרת והרגלי הניקיון. בהתחלה זה מאוד הפחיד אותם. איך תסביר את זה למישהו שלא רואה שיש בעולם דבר שלא רואים ויכול לגרום למגפה".

איך באמת?
"כאן נכנסות לתמונה המורות. הן מנסות ליצור מוחשיות לעניין דרך שיח והילד יודע שהוא יכול לדבר על הדברים מהם הוא חושש ושיקשיבו לו. בסופו של דבר, מדובר ביצירת סדר וארגון דרך הוראות. כל דבר מפרקים: כדי להימנע מלהידבק צריך להתנהג  ככה וככה – לשטוף ידיים, להתרחק, לעטות מסיכה וכו'. כשמחזירים את השליטה לידיים שלך קל יותר להתמודד עם חרדה, זה אגב, דבר שנכון לכולם".

אנ' וחברו מ'. "נכון, זו תקופה קשה, אבל פה ביחד עם החברים והמורים, עם כלי הנגינה, אפשר ללמוד להתחיל מחדש" (צילום: דוד טברסקי)

כהן פותחת את חדר המוזיקה. היא מספרת על הכישרונות הרבים שבית הספר מטפח ומציגה בפני את א', תלמיד עיוור מלידה עם אוטיזם, עולה חדש מאוקראינה שלמד בבית הספר לנגן יצירות שלמות בפסנתר רק משמיעה. "הוא הגיע לפה עם התקפי זעם נוראיים ותראה איפה הוא היום. הוא לא מבין לחלוטין איך עובדים הקלידים והוא מוציא כאלה מנגינות מדהימות. אחת הזמרות של להקת שלווה גם לומדת אצלנו.

"יש פה ילדים מדהימים ומוכשרים. אנשים הרבה פעמים רואים רק מגבלות ובונים סביב זה תמונת עולם – אני מלמדת עשרות שנים ילדים עיוורים, גם בחינוך הרגיל והמשולב ואני רק ממשיכה ללמוד מהם בכל פעם מחדש".

"חייבים להיות אופטיימים בקורונה כדי להתמודד עם הבלגן", אומר לנו אנ', תלמיד בבית הספר שיושב ליד הפסנתר ושר שירים לצלילי הנגינה של חברו מ'. "נכון, זו תקופה קשה, אבל פה ביחד עם החברים והמורים, עם כלי הנגינה, אפשר ללמוד להתחיל מחדש".​