מי שהסתובב בימים האחרונים במרכזי הערים ובמתחמי הקניות, היה עשוי להתרשם שמדינת ישראל סיימה עם עניין הקורונה המציק הזה. אחרי שלושה חודשים של געגועים לשגרה נדמה שהשגרה אוטוטו כאן, ואיתה עולה גם השאלה, לְמה בעצם התגעגענו כל כך? לעבודה? רבים אמנם זקוקים למשכורת כאוויר לנשימה ובכל זאת הימים האחרונים חוזרים ומעלים שאלות.

לא רק בעלי ועובדי החנויות חגגו את פתיחת הקניונים, לא רק הטבחים והמלצריות ברכו על פתיחת המסעדות ובתי הקפה. לא פחות משאזרחי ישראל "התגעגעו" למשכורת, נראה שהם התגעגעו להזדמנויות לבזבז אותה, ובכל דרך אפשרית. אך גולת הכותרת נותרה לעת עתה מחוץ להישג יד – חופשה מפנקת בחו"ל. רצוי בהכל כלול.

התיירות העולמית היא מענפי המשק שפגיעת הקורונה בהם עמוקה וקשה ביותר. אפשר לומר שהיא הושבתה באופן מלא. בארץ פרץ המשבר באחת מעונות התיירות הלוהטות – בין פורים לפסח, וישראלים רבים, שנתקעו עם חלומות החופשה, מצפים בכיליון עיניים לפתיחתם מחדש של השמיים, הגבולות ובתי המלון.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בתעשיית התיירות רק מתחילים לדבר על חזרה מהוססת לשגרה, אבל האמת היא שאיש אינו יודע איך תיראה התיירות בעולם שאחרי הקורונה. הסוציולוג, פרופ' נתי אוריאלי, מאוניברסיטת בן גוריון, מתמחה בחקר עולם התיירות. בשיחה איתו מתברר שהתיירות היא גם משל מרתק למצב האנושי בימים המוזרים האלה.

פרופ' אוריאלי, המשק הישראלי חוזר לשגרה. כדי לשלם משכורות, היצרנים, המוכרים ונותני השירותים צריכים לקוחות. מה מקומה של הצרכנות בחזרה שלנו לשגרה?
"
העובדה ש'צריך לחזור לשגרה', ושהחזרה הזו כוללת חזרה למסעדות ולקניונים, זו תפיסה מסוימת. היא קשורה בכלכלה ניאו-ליברלית שמחייבת צמיחה מתמדת של המשק ולכן מעודדת אורח חיים מסוים באופנים תרבותיים וכלכליים, לדוגמה באמצעות אשראי זול, אבל גם דרך זה שתרבות של צריכה נחשבת לדבר רצוי. יש לזה כמובן יתרונות, אבל זה מביא איתו גם בעיות.

נתי אוריאלי. "הבעיה הכלכלית תאט את התהליך ואז אולי יכול להיווצר מרווח לשינוי" (צילום: אלבום פרטי)

"אנשים חזרו לאיקאה ולקניון ברגע שיכלו כי הם מפרשים את החופש ואת הפנאי כעניין צרכני. לא במקרה כמעט ולא ניתן להפריד היום בין מרכזי בילוי ומרכזי קניות. חברת השפע יוצרת אנשים שזו התפיסה שלהם, אבל לחלקם, לפחות בשלב הראשון, לא יהיה כסף לבזבז בכמות שהורגלו בה".

"אנשים נוטים לשכוח את הצרות"

נראה שיש איזה נתק בין המשבר הכלכלי שמשפחות רבות נקלעו אליו, להתרגשות מהפתיחה של מתחמי הקניות.
"
משברים מהעבר מלמדים שהזיכרון החווייתי שלנו קצר. ראינו את זה במחקר על תיירות בסיני בתקופה של אחרי הפיגועים. אנשים יודעים את העובדות, אבל החוויה הקשה נעלמת. כמו שקשה לך לזכור בחורף כמה חם היה בקיץ. אז ברמה הפסיכולוגית אנשים נוטים לשכוח את הצרות ולחזור למסלול.

"אבל יש לכך גם מהות כלכלית, לא רק פסיכולוגיה. עובדתית יהיו אנשים שלא יהיו להם את המשאבים שהיו להם קודם. גם לפני זה הם חיו על אשראי, באוברדרפט תמידי. זה סגנון החיים היום בחלקים גדולים מהמערב, בארצות הברית, בישראל. אבל עם כל כך הרבה מובטלים שלא חוזרים לייצר הכנסה, הצרה הזו עשויה להתגלגל ואנשים לא יוכלו לצרוך גם אם ירצו.

"אתה שואל אותי מה מנצח, פסיכולוגיה או כלכלה? אז במקרים האלה תנצח הכלכלה. מי שיש לו כסף, שהיו לו חסכונות או צלח את המשבר הזה איכשהו בסדר, ימשיך לקנות ולטייל בעולם. אבל אחרים עלולים למצוא את עצמם מחוץ למשחק הזה, וזה אומר גם פגיעה בצריכה הכללית".

לעצירה המוחלטת כמעט, והממושכת יחסית, תהיה השפעה על ההתנהגות הצרכנית שלנו?
"
אם נקשר את הפסיכולוגיה לאורח החיים, אז בהחלט יש כאן אירוע משמעותי, השהיה של חברת השפע למספר חודשים. יש לזה כמובן גם היבט סביבתי משמעותי. אני נוטה לחשוב שרוב הדברים יחזרו פחות או יותר לקדמותם, אבל זה ייקח זמן.

אנשים חזרו לאיקאה ולקניון ברגע שיכלו כי הם מפרשים את החופש ואת הפנאי כעניין צרכני. לא במקרה כמעט ולא ניתן להפריד היום בין מרכזי בילוי ומרכזי קניות. חברת השפע יוצרת אנשים שזו התפיסה שלהם"

"התאוששות ממשבר לוקחת זמן. ארצות הברית החלה להתאושש מהמשבר של 2008 רק ב-2012, לוקח למשק שלוש או ארבע שנים לחזור לקדמותו. נגיד בנק ישראל העריך שייקח שנתיים. בכל מקרה, בזמן הזה הפסיכולוגיה תדחוף אנשים בחזרה למה שהיה, אבל הבעיה הכלכלית תאט את התהליך. ואז אולי יכול להיווצר מרווח לשינוי.

"העצירה הזו יכולה לגרום לאנשים למחשבה שנכון לחיות לאט יותר. יש ממש תנועה כזו, של אוכל איטי, תיירות איטית. זה מנוגד לכוחות של הכלכלה הניאו-ליברלית, וזה נכון שהאדם הוא במובנים רבים מריונטה של כוחות השוק – אבל לא באופן מוחלט. לא מדובר במסקנות של יחידים, אלא בניצוץ של תופעה חדשה".

"נראה יותר תיירות פנים"

איך זה עשוי להיראות?
"
חבר ישראלי שלי, שעובד כפרופסור בארה"ב, מספר על תופעה חסרת תקדים של רכישת והשכרת קרוונים, בתים ניידים. אין טיסות, אז אנשים חוזרים לחופשות שנראות כמו אלו של הדור הקודם. במקום מספר טיסות קצרות לחו"ל כל שנה, חופשות ארוכות יותר, בנסיעה. תיירות איטית.

גיהנום בנתב"ג. "תמיד יש לחץ – איפה המטען שלי, איפה הדרכון, כרטיס הטיסה. עכשיו תוסיף לזה בדיקות רפואיות" (צילום ארכיון: פלאש 90)

"בארץ זה יכול לקבל צורה של צימרים או יחידות דיור באילת שיתפשו את מקומם של המלונות הגדולים ומבצעי הכל כלול. יש שאלה אם אנשים באמת ילכו בכיוון הזה, אני לא יודע. אבל ברור שבשנה הקרובה נראה ביטויים של זה. חברות התעופה לא יחזרו לשגרה הרגילה. התיירות תתאושש לאט. נראה יותר תיירות פנים ואנשים יעשו חופשות מסוג שכמעט ונעלם ועכשיו אולי יעשו קאמבק. אני לא רוצה להתנבא אבל אלו אופציות שעולות".

בעולם התיירות מדברים ברצינות על דברים כאלה?
"
ברשת בינלאומית של חוקרי תיירות, שאני חבר בה, מתקיים דיון אינטנסיבי לאן צריך לקחת את המשבר הזה. האקולוגיים האידאולוגיים קפצו כמובן מיד על החגיגה והם קוראים לחזור לעולם שאבד כבר. אני לא מגיע ממקום של בואו ננצל את המשבר, אבל מעניין לראות מה יקרה.

"החשיבה הביקורתית אומרת שהכוח של השוק הקפיטליסטי גדול מדי גם בעולם התיירות מכדי לאפשר שינוי. אבל ההצעות החדשות ישנות האלו מציעות גם מענה כלכלי למצב וגם מענה נפשי מסוים. אז יש כאן הרבה 'אולי', ואני סבור שסגנון החיים של חברת השפע והפסיכולוגיה שלה לא ישתנו בבת אחת. כן יהיו ביטויים כלכליים, השוק יצטמצם, אבל קשה לי להאמין שעוברים לפאזה אחרת לחלוטין".

האם יפול האסימון לאנשי העסקים?

אז תיירות איטית, קרוואנים וצימרים. אילו תופעות נוספות תביא הקורונה לעולם התיירות?
"חברות התעופה מטיסות 1.2 מיליארד אנשים בשנה. זה מספר עצום, אבל אם לוקחים בחשבון שחלקו זה אותם אנשים שנוסעים מספר פעמים, זה חלק קטן מאוד מאוכלוסיית העולם שעולה על מטוס מדי שנה. מתוך זה רק 50% הם תיירים ממש.

15% (מהטיסות) זה עסקים, וכאן יש שאלה מעניינת: האם אנשי העסקים יחזרו לנסיעות עבודה ולפגישות פנים אל פנים?"

"25% זה מה שנקרה בעגה המקצועית VFR, ראשי תיבות באנגלית של "מבקרים חברים וקרובים". זה פלח שוק יציב שכנראה לא ישתנה מאוד במספרים שלו, גם אם למדנו לדבר עם סבתא בזום.

"15% זה עסקים, וכאן יש שאלה מעניינת: האם אנשי העסקים יחזרו לנסיעות עבודה ולפגישות פנים אל פנים? יש בעולם העסקי נרטיב חזק מאוד שכדי לסגור עסקה צריך להיפגש פנים אל פנים, ללחוץ יד באופן פיזי. ביזנס פרסונל. זה שואו שעולה הרבה כסף ומעיק מאוד על אנשים. יש יוקרה בנסיעת עסקים, אבל בשביל מי שעושה את זה באופן תדיר זה די סיוט. השאלה היא אם התקופה הזו לא תפיל בעבור חברות רבות את האסימון שאפשר להפסיק את הבזבוז הזה. זה יהיה שינוי משמעותי לתעשיית התיירות, חברות התעופה, בתי מלון וכו'.

שדות התעופה יהפכו לגיהנום. הם כבר עכשיו סיוט… תוסיף לזה בדיקות רפואיות, ואולי המתנה לתוצאות. לשדות התעופה יקח זמן להמציא את עצמם מחדש"

"תעשיית התעופה תשרוד, אבל לא בטוח שכל חברות התעופה ישרדו, למרות שיכול להיות שהרעש שהן עושות מוגזם. אני לא רואה את המנכ"לים של חברות התעופה הולכים לישון רעבים. אבל אני כן חושב על דברים כמו מוביליות.

"שדות התעופה יהפכו לגיהנום. הם כבר עכשיו סיוט. מקומות ללא מקום, בלי אוויר. אתה מגיע, ממילא אתה בחרדה לקראת הטיסה אז מפציצים אותך בוויסקי וטבק ושוקולד. למעשנים אסור לעשן. מתייחסים אליך כמו חשוד מבחינה ביטחונית, ותמיד יש לחץ – איפה המטען שלי, איפה הדרכון, כרטיס הטיסה. עכשיו תוסיף לזה בדיקות רפואיות, ואולי המתנה לתוצאות. לשדות התעופה יקח זמן להמציא את עצמם מחדש ובינתיים המעבר בשדה יהיה אירוע שמרתיע אנשים מתיירות בינלאומית".

ובזווית הישראלית?
"
מלונות בארץ יבנו על ישראלים. זו עוד עשויה להיות שנה טובה לאילת, אחרי הכל. אנשים ירצו נופש אחרי התקופה הזו. במחלקה לניהול מלונאות ותיירות שבה אני מלמד, חששנו שלא תהיה הרשמה לשנת הלימודים הבאה אבל הרישום דווקא הכפיל את עצמו. בין 30 ל-50 אלף צעירים נוסעים מדי שנה לטיול של אחרי צבא. הם לא טסו השנה, ונרשמו ללימודים".

"אנחנו בעיצומה של אנומיה חברתית"

אתה מזכיר הרבה תחזיות, עד כמה אפשר באמת להעריך באיזה כיוון הדברים יתפתחו?
"
כתבי עת אקדמיים ביקשו מאמרים על הקורונה כאילו חוקרים במדעי החברה מפתחים את החיסון למחלה. האמת היא שאנחנו בעין הסערה ולי אין בשלב הזה תובנות ברורות. אין לנו מספיק מרחק למחקר אקדמי, עוד לא עיכלנו. אז אני מדבר בלי ביטחון ומתוך ספקנות גדולה.

"במובן של סגנון החיים, יש כאן מצב לא מוכר, שלא היה כמוהו מעולם. עצירה כמעט מוחלטת של החיים החברתיים והכלכליים ברחבי העולם לתקופה של מספר חודשים. במונחים סוציולוגיים, אפשר לתאר את המצב הזה דרך המושג 'אנומיה' שטבע אמיל דורקהיים.

זה לא רק אירוע רפואי או כלכלי, אלא פצצת הלם חברתית. במישור החברתי קרה משהו שלא חווינו מעולם. אנחנו פשוט לא יודעים איפה החברה האנושית תהיה אחרי התקופה הזו"

"אנומיה היא מצב בו כל הנורמות המוכרות כבר לא רלוונטיות לסיטואציה החדשה. זה יכול לקרות ברמה האישית, למשל אדם עשיר שיורד מנכסיו, או מי שהתעשר באופן פתאומי, וגם אז רואים לפעמים תופעות קשות. וזה יכול להיות קולקטיבי, וזה מצב אמורפי ומסוכן. אנחנו בעיצומה של אנומיה חברתית ועל השאלה לאן זה מוביל לא ניתן עדיין לענות".

אתה בעצם אומר, יש כאן מספר רמות של המשבר הזה. ברמה הרפואית די צפוי איך הוא יגמר. תהיה דעיכה, אולי יבוא גל שני, בסוף יהיה חיסון. ברמה הכלכלית המסלול גם יחסית ידוע. יהיו רבים שייפגעו, זה יקח כמה שנים, אבל המשק יתאושש. גם הפסיכולוגיה שמעורבת די ברורה. הנטייה שלנו תהיה לשכוח מהכל ולחזור לשגרה, ורק המגבלות הכלכליות יעכבו את זה. אבל בשדה של אורחות החיים החברתיים, שם אתה אומר יש אנומיה. יש אי וודאות מסוכנת. אנחנו פשוט לא יודעים איך חברה מגיבה לחודשים של סגר, עצירה בפעילות המשקית וריחוק חברתי ברחבי העולם.
"
יש ביטוי מוכר – המדיום הוא המסר. ניסח אותו מרשל מקלוהן. לרוב מבינים את משמעות הביטוי בכך שהמדיום – רדיו, טלוויזיה, רשת חברתית – יותר משפיע מאשר התוכן של הדברים. אבל אחד הפרשנים של מקלוהן הסביר את זה אחרת. הוא טען שהתזה של מקלוהן היא שכל התרחקות מהגוף, שמאפשרת תקשורת, היא מדיום חדש. ציורי מערות, המצאת הדפוס, הדיגיטל, הזום ופגישות הווידאו. מתי המדיום הופך למסר? כשהוא מביא לשינוי חברתי. לשינוי בהתנהגות של אנשים. ואת זה קשה מאוד לצפות. זה מה שמוביל אותי במחשבה על מה קורה עכשיו. האם יש כאן מדיום חדש שהוא מסר? אנחנו עוד לא יודעים איפה יקרו השינויים האמיתיים.

"אגב, העובדה שכולנו מילאנו אחר ההוראות בכזו צייתנות, למרות שאלות נוקבות על מידת ההכרח והיעילות של הצעדים שננקטו, זה גם עניין לחשוב עליו. באיזו קלות ניתן להכווין את ההתנהגות שלנו. אנחנו לא יכולים לצפות לאן זה יוביל. זה לא רק אירוע רפואי או כלכלי, אלא פצצת הלם חברתית. במישור החברתי קרה משהו שלא חווינו מעולם. אנחנו פשוט לא יודעים איפה החברה האנושית תהיה אחרי התקופה הזו".