לארי קרמר, המחזאי ההומוסקסואל שקולו ועטו הזועמים העלו את מחלת האיידס לתודעת צופי התיאטרון בארצות הברית ועורר אלפים למחאות אלימות בשנותיה המוקדמות של המגפה, נפטר בגיל 84. בן זוגו, דייויד וובסטר, אמר לניו יורק טיימס שקריימר נפטר מדלקת ריאות.
קרמר כתב שורת ספרים, מחזות ותסריטים, רבים מהם עסקו בהווייה ההומוסקסואלית. ביניהם התסריט לסרט "נשים אוהבות" שהיה מועמד לאוסקר ב-1969, תסריט לסרט "האופק האחרון", הספר 'הלב הרגיל', הנובלה "Faggots" ו" Sissies’ Scrapbook". ספרו " The Destiny of Me" זכה בפרס פוליצר ב-1993.
במשך שנים הוא נודע בעיקר בזכות מאבקו הציבורי לאפשר טיפול רפואי, קבלה וזכויות אזרח לאנשים שחלו באיידס. הוא אמר בקול רם שהקהילה הגאה מתמודדת עם מגפה.
ב-1981, כשהאיידס עדיין לא קיבל את שמו ורק כמה עשרות אנשים אובחנו כנשאים של הנגיף, קרמר וקבוצה מקרב חבריו בניו יורק הקימו את 'משבר הבריאות של הגברים הגאים', אחת מהקבוצות הראשונות בארה"ב שפעלו בנושא המגפה. קרמר ניסה לעורר את הקהילה בנאומים ובמאמרים כמו "1,112 וזה רק עולה", שהודפס בעיתוני הקהילה הגאה ב-1983. "קיומנו המתמשך כגברים גאים בפלנטה הזו נמצא בסכנה", כתב קרמר, "אם לא נילחם על חיינו, אנחנו עומדים למות". ב-1983 עזב את הארגון, שעד היום הוא אחד הארגונים הגדולים לסיוע לחולי איידס בארה"ב.
ב-1987 ייסד קרמר את "קואליציית האיידס לשחרור כוח" (ACT UP) – קבוצת אקטיביסטים שפעלה לשיפור תנאי חייהם של נשאי איידס ולקידום חקיקה ומחקר למאבק במגפה. המחאה של ACT UP האיצה את אישור מינהל התרופות האמריקני (FDA) לתרופות חדשות לחולי איידס, ולחצה על חברות תרופות להוריד את מחיריהן.
קרמר איבד את בן זוגו שמת מנגיף האיידס, ונדבק בו בעצמו. הוא גם סבל מצהבת B שגרמה לו לכשל בכבד, ובשנת 2001 נזקק להשתלת כבד.