"אנחנו היינו שחקניות הכדורגל הראשונות בארץ, היינו משחקות רוב הזמן מול גברים, זה גרם לנו להיות הרבה יותר טובות ועם יותר כושר", מספרת סוניה שמחוני (58) מבת-ים, ששיחקה בקבוצת הנשים הראשונה בישראל, בנות מיל"ן (מועדון ישראלי לכדורגל נשים). "בלי להשוויץ, היינו ממש טובות, באנו עם הנשמה לתת את הדם על המגרש, לא היה דבר כזה להפסיד".

הקבוצה נוסדה, לפני 50 שנה, בזכותו של צבי (וילי) וילינגר, איש כדורגל שהיה בעברו מנהל הפועל חולון. ב-1970 נסע וילינגר לצפות במשחק כדורגל מקצועני באוסטריה. במשחק המוקדם שיחקו נבחרות הנשים של אוסטריה ודנמרק לעיני כ-40 אלף צופים. וילינגר התרשם מאוד מהרמה הגבוהה שהופגנה במשחק, וכשחזר לארץ החל לפעול להקמת קבוצת כדורגל נשים, בכוונה לפתח ליגת כדורגל לנשים. הוא פרסם מודעה בעיתון והציע לשחקניות להצטרף לקבוצה. ההיענות הייתה רבה ולמבחנים הגיעו נערות ונשים שהיוו את שלד הקבוצה.

שחקניות קבוצת מיל"ן היום. מימין לשמאל: סוניה שמחוני, דניאל טולדנו ועליזה חיות (צילום: באדיבות המצולמות)

"אני זוכרת את האימון הראשון שלי", מספת שמחוני בהתלהבות, כאילו הכל קרה אתמול, "אח שלי ראה מישהי משחקת כדורגל בחוף הים, הוא אמר לה: 'יש לי אחות שמשחקת יותר טוב ממך', היא ענתה לו: 'בחיאת?'. אז הוא ביקש ממנה את הטלפון, כדי שאדבר איתה. יום אחד תפסתי אותה והיא אמרה לי: 'בואי יש היום אימון'. לקחתי אוטובוס ובאתי. נפגשנו ביפו בדשא, איפה שצ'רלס קלור, מאז הייתי בקבוצה".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

את עליזה חיות (55) מראשון לציון, הביאה לקבוצה חיה לוי. "היינו חברות", מספרת חיות. "הייתי באה לפארק הלאומי ברמת גן, פתאום היה מאמן ותרגילים זה משך אותי פנימה. שיחקתי בערך 14 שנים בקבוצה. באנו בכיף ובהנאה. הבנים היו רואים אותנו משחקות ומשתגעים: 'תראו איזו שמאלית יש לה. איזו שליטה בכדור' היינו קבוצה חזקה".

"הייתי אז חיילת" מספרת דניאל טולדנו (56) מראשון לציון. "היחידה שלי באה לבאר שבע למשחק ידידות מול קבוצת מיל"ן. זה היה ב-1982, כשהקבוצה כבר הייתה קיימת. פתאום אני רואה בנות שמשחקות כדורגל, זה היה חדש לי. אחרי המשחק ניגש אליי וילי וילינגר ואמר: 'בואי תצטרפי', באתי לאימון התרשמות והם לקחו אותי. הוא מימן לי את הנסיעות מבאר שבע לרמת גן, היה קונה לי אוכל, ממש לקח אותי תחת חסותו".

"כולם ידעו שמיל"ן זה אימפריה"

הקבוצה הייתה פעילה במשך שני עשורים בשנות ה-70 וה-80. "בהתחלה היינו משחקות אך ורק נגד גברים", מספרת שמחוני, "שיחקנו גם בליגה למקומות עבודה. וילינגר נלחם שנשחק שם. היינו באות לבסיסים צבאיים ולקיבוצים, זה היה בשבילם יום חג. וילי היה מזמין קבוצות לשחק מולנו, שיחקנו נגד הוותיקים של הפועל תל אביב, שיחקנו גם נגד נבחרת אמנים – היו שם צביקה פיק, יגאל בשן, חיים משה ועוד כמה. זה היה שואו, היינו מפורסמות אני אומרת לך. כולם ידעו שמיל"ן זה אימפריה".

העיתונות הארצית ליוותה את הקבוצה, שזכתה לכתבות ואזכורים במדורי הספורט. "בימים אלה – אם לא תהיינה תקלות", כתב דורון סוסליק ב'דבר', ב-28 בינואר 1971, "יש סיכוי ממשי, כי נזכה לראות על מגרשינו קבוצת כדורגל של… נשים. ובעצם, למה לא?"

כתבה על קבוצת בנות מיל"ן. פורסם ב-28 בינואר 1971 (מתוך ארכיון דבר)

בחודש מאי באותה שנה, כבר שיחקה הקבוצה נגד הפועל רמת גן, לפני טקס ההכתרה של מועדון הגברים של מכבי נתניה, לאלופי הליגה. (הקהל הרב באצטדיון הוזמן אז לשיר את המנון האליפות הידוע – מה מה נה נה, נתניה – שכתב אהוד מנור והלחין שלמה ארצי).

ב-1971 נסעה הקבוצה בפעם הראשונה לטורניר בברלין, שבו נערכו 6 משחקים. הקבוצה ניצחה בכולם ובתוצאות גבוהות. המשחק האחרון נערך כמשחק מקדים למשחק הגברים בין הרטה ברלין למנצ'סטר יונייטד, לעיני 30 אלף צופים. מיל"ן ניצחה 2:7, ומאז הוזמנה לטורנירים בכל העולם.

"הן למדו לחרף, לגדף, להעליב את השופט"

כדורגל הנשים, שהיה חדש בארץ, עורר עניין, וגרר, כצפוי, התנגדויות. "עקב אופיו הגברי של המשחק, יכול גוף האישה – שהוא עדין מאוד – לסבול מפגיעות רציניות שיכולות להפריע לפעולותיה הפיזיולוגיות של האישה", קבע ד"ר בן ציון ז"ק, היועץ הרפואי של ההתאחדות לכדורגל, בנחרצות שכיום מעוררת גיחוך. "כתוצאה ממאבק חריף בין שתי נשים על הכדור יכולות, למשל, להיגרם פגיעות חמורות באגן הירכיים שכתוצאה מכך תגרומנה הפרעות בלידה…" ("דבר", מאי 1971).

דניאל טולדנו: צריך להבין שאנחנו שברנו את המחסום שנשים יכולות לשחק כדורגל. פרצנו את הדרך לדור הצעיר שבא אחרינו. אנשים לא יודעים את ההיסטוריה, שהיה כדורגל נשים לפני שהתחילה ליגה שיש היום.

"הנשים לא רק שמשחקות כדורגל גברי, הן אף סיגלו עד מהרה את הצדדים הנאים פחות של משחק זה", כתב רן גלעד ("דבר", אוגוסט 1973), "כאשר למדו לחרף, לגדף, להעליב את השופט ולהתנגד להחלטותיו. הנשים מתקשות להסתיר, אחרי המשחק, סימנים כחולים ואדומים הנותרים בגופן, עקב תיקולים עזים. אין ספק שהן לוקחות את המשחק ברצינות".

כל כך ברצינות שכמה שנים מאוחר יותר, הגיע המשחק עד הכנסת. "ח"כ אורה נמיר", דווח 'דבר' ב-29 ביוני 1976, "הגישה שאילתה לשר החינוך והתרבות בעניין קבוצות כדורגל הנשים והיחס אליהן. 'זה שש שנים פועלות בארץ קבוצות כדורגל של נשים', כתבה נמיר, 'כמה מקבוצות אלו השתתפו בעבר במשחקים בחו"ל וזכו להישגים יפים… האם ידוע לשר על קיומן של קבוצות כדורגל של נשים? האם נכונה הקביעה, כי קבוצות אלה אינן זוכות להכרה ולתמיכה של משרד החינוך? אם כן, מה היא הסיבה להתייחסות זו של משרד החינוך? מה בדעת השר לעשות כדי לתקן את המצב, מתי ובאיזה סדר גודל תקציבי?'"

כדורגלניות מיל"ן חתמו על חוזה מקצועני עם יצהר. פורסם ב-16 ליולי 1971 (מתוך ארכיון דבר)

תקציבים לא התקבלו, אבל ההתעניינות הרבה הביאה הצלחה בתחום הכלכלי, כשוילינגר גייס את חברת 'יצהר', יצרנית השמן, כנותנת חסות לקבוצה. במסגרת החוזה, תמכה יצהר בפעילות הקבוצה, שנקראה אז "מיל"ן יצהר", ואף סייעה בהעסקת השחקניות. בהמשך אומצה הקבוצה על ידי חברת 'כור' (שרכשה את יצהר) ושינתה את שמה ל"מיל"ן כור".

"לא הפסיקו לעודד אותנו"

איך הקהל קיבל אתכן?
טולדנו: "אני זוכרת שהיה לנו משחק בקיבוץ דליה מול קציני צבא והיו מלא חיילים ואורחים של הקיבוץ שבאו לראות אותנו. קיבלו אותנו יפה, הקהל עודד אתנו והתפעלו מכל דאבל-פס וכל גול שהבקענו. שמעתי אותם אומרים: 'איך בחורות משחקות ככה?' זה היה בשבילם כמו לראות טייסת חלל".

חיות: "היו לנו משחקים בבלומפילד, שהיו באים אלפים. היו רואים אותנו משחקות טוב והאוהדים פרגנו כל הזמן, לא קיללו. היה כבוד, כי היינו טובות. כששיחקנו ביחד עם גברים, הם חיזקו אותנו, כל הזמן מסרו לנו שנבקיע גולים".

שמחוני: "לא הפסיקו לעודד אותנו. אז קיבלו יותר טוב מאשר היום את זה שבנות משחקות. היו שרים לנו: 'אל, אל ישראל'. האוהדים התלהבו לראות אותנו. בכלל לא התייחסו לזה שאנחנו בנות והם בנים, כי היינו מעולות, הם פחדו לשחק מולנו. לדעתי, אם בתקופה שלנו היה מונדיאל נשים, אז בטוח היינו שם".

איך היו היחסים ביניכן בקבוצה?
טולדנו: "היינו מגובשות. היינו נוסעות שעות באוטובוס לכל מיני משחקים. במשחקים היה פרגון בינינו, זה היה מרכיב בהצלחה של הקבוצה. לפעמים הייתה גם תחרות וקנאה, אבל היינו מיד משלימות וממשיכות הלאה, כי הקבוצה הייתה חשובה לנו".

כשמיל"ן כבשה את מילאנו

עד 1989 השתתפה הקבוצה ב-30 משחקים בינלאומיים – ניצחה ב-25 מהם, סיימה משחק אחד בתיקו ונחלה רק 4 הפסדים. הפרש השערים שלה היה מדהים – 29:113. "שיחקנו באירופה מול בנות שהן שחקניות בקבוצות רציניות", מספרת חיות, "פתאום יש מגרשים ואוהדים, בארץ זה לא היה ככה, אבל בכל זאת ניצחנו אותן".

ההישג הגדול ביותר של הקבוצה היה ב-1986, בטורניר בינלאומי שנערך במילאנו. "היו ארבע קבוצות חזקות, ניצחנו את כולן והגענו לגמר מול יגוסלביה", מספרת חיות שהבקיעה את שער הניצחון. "הכנסתי בטעות גול עצמי, ואז 5 דקות לסיום היתה קרן. אמרתי לחברה שלי: 'תמסרי לי', בעטתי טיל לחיבורים, שחבל לך על הזמן. זה היה גול הניצחון בגמר. הבאנו גביע כזה גדול. וילי היה בעננים".

"נבחרת הנשים של איטליה שמעו שלקחנו את הטורניר", משחזרת שמחוני, "והם רצו לשחק מולנו. אז הזמינו אותנו למשחק ידידות. נגמר 1:1. אחר כך הם עשו לכבודנו חגיגה גדולה. המשחק הכי גדול שלנו בארץ", היא ממשיכה, "היה נגד קבוצה מגרמניה. היו אלפי צופים שבאו לעודד. בסוף הפסדנו 2:1. אני שיחקתי מגנה שמאלית. המאמן הגרמני ראה אותי ורצה שאבוא אליהם.

"הם קנו לי כרטיס ועברתי. שיחקתי שם בקבוצת ב'בונדסליגה' – TSV sigan, ואפילו לקחנו אליפות. זאת הייתה קבוצה רצינית, היו לנו שחקניות מדורטמונד ופרנקפורט. גם חני רוזנברג באה אחרי לשחק בגרמניה. אחר כך עברתי לשחק בצרפת ומשם חזרתי למיל"ן".

סוניה שמחוני במדי TSV sigan קבוצת מהבונדסליגה, בעיתון גרמני (צילום: אלבום פרטי)

"הכוכבת הגדולה של הקבוצה הייתה חני רוזנברג", מספרת טולדנו. "מי שלא ראה אותה הפסיד, היא הייתה 'השפיגלרית' שלנו. לצערנו היא נפטרה מסרטן לפני 7 שנים". רוזנברג שיחקה בקבוצה כקשרית מתחילת שנות ה-70, היא שיחקה גם בליגת הנשים בגרמניה ובשלהי הקריירה שלה, עם הקמת ליגת העל בכדורגל נשים בישראל, ב-1998, הצטרפה להפועל תל אביב, ושיחקה עד גיל 43.

וילי וילינגר, האבא של הקבוצה, נפטר ב-2006 בגיל 89. חלק משחקניות הקבוצה נשארו בקשר טוב עד היום. שמחוני: "עשינו טורנירים לזכרה של חני עם הפועל תל אביב. הזמנתי את הבנות לשחק, הרבה באו". טולדנו: "אני בקשר עם סוניה וחיה. אנחנו באות לאירועים של הילדים. היו לנו חוויות שאי אפשר לשכוח".

חני רוזנברג ז"ל (משמאל) במדי קבוצת בנות מיל"ן (צילום: אלבום פרטי)

הן צופות מדי פעם במשחקי כדורגל, וחיות מודה שהיא אומרת לעצמה: "וואלה, אנחנו היינו יותר טובות. צריך להבין", היא מוסיפה, "שאנחנו שברנו את המחסום שנשים יכולות לשחק כדורגל. פרצנו את הדרך לדור הצעיר שבא אחרינו. אנשים לא יודעים את ההיסטוריה, שהיה כדורגל נשים לפני שהתחילה הליגה שיש היום".

"שיכירו שהיה פה פעם כדורגל נשים"

כדי שיידעו את ההיסטוריה, ויכירו את סיפורו של כדורגל הנשים בישראל, יזמה אשרת עיני, שחקנית כדורגל ופרשנית, פרויקט של כתיבת ערכים בוויקיפדיה לשחקניות הכדורגל הישראליות. "הבנתי שהיום, כדי שידעו שאת נחשבת, צריך שיהיה עלייך ערך בוויקיפדיה", מספרת עיני, "בימי הקורונה פרסמתי פוסט וביקשתי שמי שרוצה ויכול יעזור לכתוב ערכים על שחקניות כדורגל. הרבה אנשים רצו לעזור. זה התחיל עם שחקניות מוכרות מהנבחרת. מאז כל פעם מוסיפים עוד שחקנית ולאט לאט זה גדל. אחד האנשים שכותב ערכים החליט לכתוב ערך על מיל"ן".

אשרת עיני במדי אס"א תל אביב (צילום: דניאל עיני)

עיני לא הכירה את הסיפור של הקבוצה, "הכרתי רק כמה מהשחקניות ששיחקתי איתן בתחילת הקריירה, כמו חני, סוניה וחיה", היא מספרת, "הייתי ילדה והן היו כבר מבוגרות. עכשיו יש פה אפשרות ליצור משהו גדול יותר בשביל השחקניות הצעירות, שיכירו שהיה פה פעם כדורגל נשים, ולא נמציא את עצמנו כל פעם מחדש".

את הערכים שנכתבים בוויקיפדיה מפרסמות הבנות בדף הפייסבוק שהקימו: 'כדורגלניות עושות שינוי'.