מספר המתים בארצות הברית מנגיף הקורונה חצה השבוע את רף המאה אלף. ארצות הברית הטכנולוגית והעשירה מובילה את העולם במספר הנדבקים ומספר המתים, מסיבה פשוטה אחת: לאמריקאים אין שום מנגנון שמעדיף חיי אדם על פני כסף. אנשים הלכו לעבוד כשהם חולים, פשוט כי אין להם ברירה. חולים לא הלכו להיבדק כי אין להם ביטוח. בעלי חברות כמו אילון מאסק הפעילו את המפעלים והעסקים גם בניגוד להנחיות, למרות הסיכון הברור לחיי העובדים.

בישראל עומד מניין המתים על 284. אין ספק שזהו הנזק המשמעותי ביותר של הנגיף עד כה. מקרי המוות הם גם הבסיס למנגנון הפחד שהנגיף מפעיל אצל הישראלים. למרות כל הקורבנות שספגה לאורך השנים, ואולי בגללם, החברה הישראלית רגישה מאוד למוות מיותר. עם כל הרעיונות הניאוליברליים שייבאה מאמריקה, החברה הישראלית עדיין נוטה לסולידריות, לחמלה אנושית.

ולמרות זאת, למי שצפה בתדרוך של משרד הבריאות אתמול (שישי) בערב, קשה היה לחמוק מהמסר – האחריות על העלייה במספר הנדבקים היא של האזרחים. הישראלים שמעו את נציגי הממשלה והלכו לעמוד נזופים בפינה על השאננות והיעדר המשמעת שהפגינו. על המסכות התלויות על אוזן אחת, לחיצות הידיים של חזרה לעסקים, וחיבוקים של אופטימיות זהירה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

לוקחים אחריות רק כשנוח

בארבעה במאי חגג ראש הממשלה נתניהו את הניצחון על הנגיף, בזכות המדיניות שהוביל, בזכות השרים, המנכ"לים וגם הצוותים הרפואיים. עכשיו, כשהתחלואה חוזרת לעלות, זו כבר אשמת האזרחים.

הממשלה היא האחראית על כך שמספר הבדיקות ירד משבוע לשבוע. ״הממשלה שאננה, אנחנו לא ערוכים לבדיקות רבות״, אמרה אתמול (שישי) יו"ר הסתדרות עובדי המעבדות, אסתר אדמון. לטענתה, חסרים מעל למאה תקנים כדי שמערך המעבדות יפעל בהיקף הדרוש.

הממשלה היא גם זו שקבעה את קצב וגובה הפיצוי לאזרחים ולעסקים, ובאמצעותם את מדד הנכונות להישאר בבית. ברור שכשרשת הביטחון הכלכלית מחוררת, יהיו בעלי עסקים שיפתחו רגע לפני שמותר, ברור שיהיו עובדים (גם בקבוצות סיכון) שיעדיפו לשמור על עבודתם מאשר על ההנחיות. כיצד אפשר לבוא בטענות לבעל העסק הקטן, שהמענק שהבטיחו לו עדיין בדרך, ועל המתווה לעידוד קליטת עובדים עדיין מתווכחים, והוא בינתיים צריך לפקח על עצמו שהוא עומד בכללי התו הסגול?

הממשלה היא זו שפתחה את מערכת החינוך, טלאי על טלאי, עם הנחיות מזגזגות ולא ברורות.

המסקנות שנשכחו

עד כמה הזיכרון שלנו קצר? בתחילת התפרצות המגפה התריעו בכירי מערכת הבריאות על מחסור בכח אדם. ביום ראשון הקרוב אמורה להגיע לשולחן הממשלה החלטת ממשלה על קיצוץ של אחוז וחצי מכח האדם במשרדי הממשלה. כן, גם במשרד הבריאות, וגם במערכים התומכים את המשבר כמו משרד החינוך, הביטוח הלאומי ושירות התעסוקה. מעניין כיצד יבחרו את אותם 23 תקנים במשרד הבריאות שאפשר לוותר עליהם.

לפני פחות מחודשיים, כשמדפי הביצים במרכולים התרוקנו ואנשי המוסד הפעילו את קשריהם במדינות עלומות כדי להשיג מסכות מגן, דובר על המסקנה הבלתי נמנעת מהמשבר – שיש צורך לחזק את התעשייה והחקלאות בישראל, כדי שיהיה אפשר להתמודד עם מצב של סגירת הגבולות. והנה שר האוצר ישראל כ"ץ בקושי נכנס לתפקידו, והוא מוריד מכסים על חמאה ודגים.

הסיבוב השני, בתקווה שלא יקרה, עלול לעלות הרבה יותר

כך לא פועלת ממשלה שיודעת את המחיר של גל שני. הרי אם המחיר כל כך כבד, מדוע לא להמשיך את הבדיקות בצורה אינטנסיבית עוד חודשיים, עוד חצי שנה? מדוע לא להגדיל את התקנים במקומות שהתקשו לתפקד בגל הראשון? מדוע לא לדאוג לפיצוי לעובדים חולים או בסיכון? הרי העלויות זניחות לעומת הפגיעה הפוטנציאלית במשק.

במטווחים בצבא מלמדים שסחיטת ההדק הראשונה פוגעת הכי טוב. ביריות שאחריה יש היסוס של שבריר שנייה, השרירים קצת מכווצים, מחכים לרתע. הניסיון מהירייה הראשונה מלמד את הגוף להיזהר, ופוגע קצת בריכוז.

כולם מפחדים ובצדק מהתפרצות שנייה של המגפה. החברה הישראלית כבר יודעת מה המשמעות של מגפה כזו. אבל כמו בירייה השנייה במטווח, היא גם יודעת שהממשלה לא תעשה הכל כדי לדאוג לאזרחים. אם יוטלו סנקציות חדשות, אם נגיע שוב לסגר, הוא לא יעבור בקלות. האזרחים שבסיבוב הראשון האמינו להבטחות שלא יופקרו, כבר יודעים יותר טוב.