בית המשפט העליון קבע כי אמהות יחידניות שמקבלות קצבת מזונות מהביטוח הלאומי יוכלו להיות זכאיות לכספי סיוע בשכר דירה, גם אם אינן מקבלות קצבת הבטחת הכנסה. עם זאת, נקבע כי 'דרך המלך' לזכאות של אמהות יחידניות לדיור ציבורי, היא זכאות להבטחת הכנסה, וכי נשים שאינן זכאיות להבטחת הכנסה יצטרכו להוכיח מיצוי כושר השתכרות כדי להיות זכאיות – מה שעלול להקשות עליהן להוכיח את זכאותן.
קצבת מזונות מהביטוח הלאומי ניתנת לאמהות גרושות שבידיהן פסק דין לתשלום מזונות עבור ילדיהן, ואינן מקבלות את התשלום מהחייב במזונות. במקרה זה, המוסד לביטוח לאומי גובה מהחייב במזונות את הכסף, ובמקביל משלם לאם את דמי המזונות שנפסקו לה או סכומים נמוכים יותר. אמהות שמקבלות קצבת מזונות אינן זכאיות לקצבת הבטחת הכנסה, אלא במקרים בהם קצבת המזונות נמוכה מגובה קצבת הבטחת ההכנסה שהיו אמורות לקבל.
לפני למעלה משנה, באפריל 2019, הורתה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון-גונן, על ביטול נוהל של משרד השיכון לפיו נשים שמקבלות קצבת מזונות ואינן מקבלות קצבת הבטחת הכנסה, לא יהיו זכאיות לדירה בדיור ציבורי. השופטת אגמון-גונן כתבה בפסק הדין כי מדיניות משרד השיכון אינה שוויונית. העתירה הוגשה על ידי יחידת הסיוע המשפטי במשרד המשפטים בשמה של דבורה אלבז, אם חד הורית לשלושה ילדים.
משרד השיכון ערער על פסיקת המחוזי, והסוגיה הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון. מאז השתנה המצב המשפטי, בעקבות פסיקת העליון בעתירה אחרת של האם היחידנית כוכבה רובין, שקבעה כי במקרים יוצאים מן הכלל ניתן להוכיח זכאות לדיור ציבורי גם ללא זכאות להבטחת הכנסה – פסיקה המכונה 'הלכת רובין'.
במקביל קבע משרד השיכון נוהל חדש, שנקבע כהוראת שעה, לפיו הוכחת מיצוי כושר ההשתכרות על ידי הצגת אישור הביטוח הלאומי בדבר זכאות לקצבת הבטחת הכנסה עודנה בגדר דרך המלך – כלומר, אישור כזה יוצר 'חזקה חלוטה' בדבר מיצוי כושר ההשתכרות. עם זאת נקבע כי זכאות המועמדת לקצבת הבטחת הכנסה איננה בגדר אמצעי הוכחה בלעדי, ואינה מהווה תנאי הכרחי להוכחת מיצוי כושר ההשתכרות, אותו ניתן להוכיח באמצעות 'ראיות אמינות מכל סוג'.
עו"ד דקלה צרפתי דלג'ו מהסיוע המשפטי במשרד המשפטים, שייצגה את דבורה אלבז בתיק במחוזי יחד עם עו"ד איילת הלברשטט עטיאס, מסבירה כי "משרד השיכון שינה את הוראת השעה והוסיף סעיף שמאפשר לנשים שנפגעות מהמצב הנוכחי להוכיח מיצוי כושר השתכרות. נקבעו תנאים בהם האישה עוברת לתכנית של שירות התעסוקה למרות שהיא לא מקבלת הבטחת הכנסה. לאחר חצי שנה שהיא משתתפת בתכנית היא מתחילה לקבל כספי סיוע כמו שזכאים מקבלים ובסוף השנה היא מקבלת את הזכאות".
בערעור ביקשה המדינה לבטל את פסיקת המחוזי ולהשאיר את הנוהל על כנו, לפיו זכאות להבטחת הכנסה תהיה הדרך המרכזית להבטחת הזכאות, והוראת השעה תבטיח מענה לנשים המקבלות קצבת מזונות כ'מקרה חריג'. מנגד, טענו בסיוע המשפטי כי הדבר יקשה על הנשים לקבל את הזכאות.
השופטים קיבלו את ערעור המדינה וביטלו את פסיקת המחוזי, כשהם מסתמכים על הלכת רובין ועל הוראת השעה המאפשרות גם לנשים המקבלות קצבת מזונות להיות זכאיות לדיור ציבורי. זכאותה של דבורה אלבז, העותרת המקורית למחוזי, נשארה בעינה.
בפסק הדין הצדיק השופט שטיין את המצב הקיים, הדורש את הוכחת הזכאות מהנשים המקבלות קצבת מזונות, בכך שעדיפה דחיית זכאות לדיור ציבורי, עליה ניתן לערער, מאשר מתן זכאות על בסיס מוטעה, שפוגע בזכאית אחרת. "דיור ציבורי הוא משאב חברתי יקר ערך ומוגבל מעיקרו", כתב שטיין, "הקצאתו מחמת טעות למי שאינו זכאי לקבלו מדללת משאב זה ומאריכה את דרכם של הנזקקים האמיתיים לקבלת הדירה המיוחלת – על פי רוב, ללא אפשרות מעשית של תיקון והחזרת המצב לקדמותו. מאידך, דחיית בקשתו של המועמד לדיור מחמת קביעה שגויה כי הלה לא הוכיח את מיצוי כושרו להשתכר מסבה נזק קטן יחסית למועמד ולחברה בכללותה – זאת, מאחר שקביעה כאמור איננה מהווה מעשה-בית-דין ואינה מעמידה מחסום בפני פניה נוספת של אותו מועמד אם תימצאנה בידו ראיות חדשות ואמינות יותר".
"לא מבקשים לסייע לאישה לממש את זכויותיה, אלא להציב בפניה מחסום"
לדברי עו"ד צרפתי דלג'ו, פסק הדין הלך צעד קדימה מ'הלכת רובין', וקבע שאישה שזכאית להבטחת הכנסה זו חזקה חלוטה לזכאות מבחינת מיצוי כושר השתכרות, אך אפשר גם להוכיח זאת בדרכים אחרות, וכי משרד השיכון מחויב לבחון את הראיות. התקדמות נוספת היא שניתן גם לשנות ראיות – כלומר אשה שבקשתה נדחתה תוכל להגדיל את מספר שעות העבודה שלה ולגשת שוב.
בקי כהן קשת, יועצת משפטית ומקדמת מדיניות בארגון 'רבנים למען זכויות אדם', מבקרת את פסיקת בית המשפט העליון. "על אף שלמעשה נשים מקבלות מזונות רשאיות להציג ראיות מלבד קבלת הבטחת הכנסה, פסק הדין שלא ביטל את הנוהל מקומם, היות שהוא מותיר על כנו נוהל לא ראוי שהמשרד עצמו תיקן רק בדרך של הוראת שעה. חמורה יותר בעיני הגישה העומדת מאחורי הערעור, והעומדת בסתירה כה חזקה לפסק הדין בערכאה הקודמת. השופטת אגמון גונן ראתה את האשה ואת החיים של מי שחיה בעוני, את המציאות שלה ואת הקושי העצום בין היתר במימוש זכויותיה. בערעור מציינים בהינף קולמוס כי 'כל מועמדת שבאמתחתה ראיה אמינה בדבר מיצוי כושר ההשתכרות שלה תהא רשאית להסתמך עליה' אולם רק כחריג. בקריאתי מילים אילו אינני חשה כי מבקשים לסייע לאשה לממש את זכויותיה אלא להציב בפניה מחסום."
"ואם היה ספק בכוונת הכותב, הוסף והובהר על ידי השופט: הטעות של לתת לאשה לא זכאית (והכוונה אשה חד הורית ל3 ילדים שהכנסותיה זעומות-אולם ספק אם מיצתה כושר השתכרות) חמורה הרבה יותר מאשר האפשרות המועדפת לפיה אשה החיה בעוני ושלושת ילדיה והיא זכאית (אולם לא הצליחה להביא ראיות משכנעות) לא תקבל דיור ציבורי (או סכום המאפשר שכירות). השוואה זו מבוססת על ההנחה כי החברה והזכאים האחרים ניזוקים בשל המחסור בדיור ציבורי, ולכן יש לראות את העניים כמצויים בתחרות ביניהם. אלא שמספר הדירות כה זעום ביחס למספר הזכאים (שלא לדבר על מי שראוי שייחשב כזכאי), שרובם המוחלט של הזכאים לדירה בעצם מקבלים סיוע בשכר דירה בסכום הקרוב לאפשר שכירת דירה.
"האמירה כי עדיף לחברה משפחה חסרת קורת גג בעוני קשה מאשר טעות המאפשר מענה למי שלא זכאית אינה בהתאם לתפיסת עולמי, ואינה לפי מה שלמדנו כי עני חשוב כמת (נדרים סד ב). ועדיף חברה בה פיזרנו קצת ממון, ולא חברה שכלל לא רואה את הקיום של העני, והם וצרכיהם כאילו מתים."
