שיעור החווים מצוקה נפשית בקרב עובדים שהוצאו לחל"ת, בעקבות הקורונה, גבוהים פי 2.5 מאנשים שהיו מובטלים לפני תקופת ההסגר – כך עולה ממחקר שנערך באוניברסיטת אריאל, ותוצאותיו מתפרסמות לראשונה ב׳דבר׳.
לפי המחקר, 77% מהנבדקים שהוצאו לחל"ת בתחילת תקופת ההסגר דיווחו על מצוקה לעומת 30% מהנבדקים שכבר היו מובטלים לפני כן. גם שיעור הנבדקים שהוצאו לחל"ת ודיווחו על קשיים רגשיים היה גבוה באופן ניכר מאלו שהיו מובטלים לפני תקופת ההסגר – 56% לעומת 26%. ממצאים ראשוניים מהמחקר, שכלל 293 נבדקים, יתפרסמו בימים הקרובים בכתב עת של הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית.
"השבר של היוצאים לחל"ת הוא השינוי בתכנית החיים", אומרת ל'דבר' פרופ' דניאלה (דנה) מרגלית, ראש המגמה לפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת אריאל ואחת מעורכי המחקר, "מי שהיו מובטלים קודם, היו בתוך שגרה, שהיא לא טובה, אבל פתאום הצטרפו אליהם המון אנשים והם הרגישו פחות שונים וחריגים. מהתשובות על השאלונים ראינו שהמובטלים לא היו כל כך בסטרס, כי לא היה להם כזה שינוי עוצמתי. מי שיצאו לחל"ת חוו שבר, תפסו את עצמם כלא משמעותיים, וזה דבר נורא".
"מגיע בחור צעיר שנפצע בצבא או בתאונה והוא בלי רגל – הוא שואל, מי תרצה אותי עכשיו? הוא חווה תחושת חוסר ערך. תחושות דומות ראינו אצל היוצאים לחל"ת"
המטרה הראשונית של המחקר היתה בדיקת המצב הנפשי של האוכלוסיה הכללית לאורך תקופת המגפה, ובדיקת הקשר בין תפישת חומרת המחלה למצב הנפשי והרגשי. מרגלית ועמיתיה, ד"ר עמיחי בן ארי ואלי מימון, השתמשו בשיטת דגימה המכונה 'כדור שלג', שבה כל נדגם מעביר את השאלון לחבריו. הם תכננו לערוך מספר סבבי תשאול ובכך לבחון את השינויים. כבר לאחר בחינת השאלונים הראשונים, התברר שאחד המשתנים שהבדילו באופן מובהק בין מידות לחץ ומצוקה גבוהות ונמוכות, היתה שאלת התעסוקה האישית.
"אנשים שהוצאו לחל"ת הפגינו רמות תפיסת מחלה חמורות יותר, ורמות לחץ ומצוקה גבוהות יותר", אומרת מרגלית, "נראה כי מקום עבודה איננו רק מקום שבו אנשים מרוויחים כסף, אלא משמש לאנשים כמקום שבו הם מממשים את הזהות שלהם. הם מרגישים תחושה של תרומה ומשמעות בחייהם. הוא משמש לא פחות מאשר בית שני בעבורם".
ברגע שאתה משחרר בקלות מישהו ממקום העבודה ולא נותן לו תאריך חזרה לעבודה, אתה מערער את המבנה הנפשי שלו, הוא מרגיש מיותר עד כדי נטל
בנוסף לתפקידיה האקדמיים, מרגלית אחראית על המערך השיקומי והרפואי במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. מנקודת מבטה, ההשפעה הנפשית של האילוץ להפסיק לעבוד מקבילה לזו של טראומה גופנית. "מגיע בחור צעיר שנפצע בצבא או בתאונה והוא בלי רגל – הוא שואל, מי תרצה אותי עכשיו? הוא חווה תחושת חוסר ערך. תחושות דומות ראינו אצל היוצאים לחל"ת".
"הפיצוי הכספי לא מטפל בתחושות שנפגעו"
מרגלית קוראת לקובעי המדיניות להתייחס למחיר הנפשי של הוצאת העובדים לחל"ת. "ברגע שאתה משחרר בקלות מישהו ממקום העבודה ולא נותן לו תאריך חזרה לעבודה, אתה מערער את המבנה הנפשי שלו, ואת תחושת המסוגלות והמשמעות שהיתה לו. הוא מרגיש מיותר עד כדי נטל. דברים שאנחנו יודעים מהספרות – שגורמים לדיכאון, אדישות ואפילו עלולים להגיע להתאבדויות. אלו תגובות שמצריכות במקרים רבים התערבות טיפולית.
"הממשלה משקיעה כספים רבים בפיצוי החברות שהוציאו עובדים לחל"ת ומשלמת לעובדים שיצאו לחל"ת, אבל זה פיצוי כספי בלבד. הפיצוי הזה לא מטפל בתחושות שנפגעו, ובאישיות שגם זקוקה לשיקום".
לצד הצורך בשיקום נפשי של מאות אלפי עובדים שהיו בחל"ת או עדיין נמצאים בו, מרגלית מציעה לממשלה לפתח דרכים שלא יביאו אנשים למצב הזה. "כשמכניסים לשיקולים את הנזק הנפשי, ייתכן שדרך התמודדות נכונה יותר היתה להקדים תרופה למכה, ולתת את הפיצוי באופן שלא יהיה צורך להוציא את האנשים לחל"ת", היא אומרת, "את הפגיעה הנפשית מאוד קשה לשקם, וזה דבר שלעתים אנחנו לא נותנים עליו את הדעת".
