"אין היום מישהו במשרדי הממשלה שלוקח תחת חסותו את התיירות בכלל, ונותן לנו איזשהו מתווה עם אופק" אומר ל'דבר' עופר גולדשטיין (63) מרמת גן, מדריך תיירים למעלה מארבעים שנה. הוא לא מצליח לראות את ענף התיירות מתרומם מהמשבר החמור שאליו נקלע עקב הקורונה. "אנחנו מרגישים שאין לנו לא אבא ולא אמא", הוא אומר בכעס.
גולדשטיין מגדיר עצמו כ'תיירן'. הוא הקדיש את כל חייו הבוגרים לפיתוח תחום התיירות בארץ והוא עוסק בהדרכות ישראלים בחו"ל, הדרכות תיירים ישראלים וזרים בארץ, 'אופרציה' ופיתוח תכניות תיירות והדרכה ותפעול מסלולי תיירות, הוא גם יועץ תיירות ומרצה בקורסים המכשירים סוכני נסיעות ומורי דרך.
"הבעיה שלנו היא אקוטית", אומר גולדשטיין. "הסקטור שלנו הוא לא פרובוקטיבי. אנחנו לא יוצאים לרחובות ומדליקים מדורות. מורי הדרך שלנו עלו לירושלים להפגנה וכל סקטור התיירות בכלל היה לפני כשלושה שבועות בהפגנה מול הכנסת, אבל זה עדין". הוא מסביר שהאנשים הקטנים של התחום, שרבים מהם מבוגרים ומעבר לגיל הפרישה, נבלעים בשטח.
"בתחום שלנו, ובמיוחד אצל מורי דרך לוקח שנים לצבור ניסיון אמיתי, ובמשרדי הממשלה אין מי שנותן לנו יד, מכוון אותנו או נותן תקווה" הוא אומר, "אנחנו נלחמים על החיים שלנו. יש הרבה מאוד קבוצות מהתחום שהתארגנו דרך הרשתות החברתיות, חלק מפגינים, פה ושם מופיעים בתקשורת, אבל זה עדיין לא מספיק".
גולדשטיין מוסיף שהוא מרגיש שבתחום הזה יש מעט מאוד דרך להשפיע. "אם רשות שדות התעופה יכולה להשבית את כל התנועה הבין לאומית, לנו אין את היכולת הפיזית לעשות אקט שבאמת ישפיע, כמו שסקטורים אחרים יכולים לעשות, וזו הבעיה גדולה שלנו. אנחנו סקטור יותר מדי עדין מבחינת תודעה ציבורית ואין לנו הרבה אוויר. אנחנו בסך הכל רוצים לקום על הרגליים ולעשות את העבודה שלנו. אנחנו חייבים חמצן".
"תיירות היא מילוי מצברים לנפש"
אי שם בסוף 2019 ובתחילת 2020, כשהקורונה עוד הייתה רחוקה מישראל, ענף התיירות החל לגווע. מביטול טיסות וחופשות של ישראלים ועד פיחות התיירות הנכנסת ארצה, חובת בידוד ועתיד שלא נראה באופק – אנשי ונשות הענף, שרק במעגל הראשון מפרנס מעל מאה אלף איש, מתקשים להתאושש.
לדברי גולדשטיין, את המחיר של התמוטטות הענף ישלמו לא רק העובדים בו. "תיירות זה כבר לא רק בגדר מותרות או רק למי שיכול להרשות לעצמו. היום נושא של פנאי ואיכות חיים הפך להיות חלק מצורת החיים ואופי החיים שלנו בשגרה. מילוי מצברים לנפש ולגוף זה כבר חלק מהחיים שלנו. התיירות הפכה כבר להיות חלק מהדברים הרגולטוריים במדינה. תיירות היא חלק אינטגרלי בעידן הזה וחלק מצורת החיים שלנו כמדינה מערבית. המשבר שענף התיירות עובר עכשיו יפגע אנושות בענף לאורך זמן, וגם בציבור".
אנחנו סקטור יותר מדי עדין מבחינת תודעה ציבורית ואין לנו הרבה אוויר. אנחנו בסך הכל רוצים לקום על הרגליים ולעשות את העבודה שלנו. אנחנו חייבים חמצן.
"אין שום מתווה לפתיחה"
גולדשטיין מסביר שרוב אנשי התיירות ומורי הדרך בארץ וגם בחו"ל הם פרילנסרים שעובדים עבור שכר יומי. "אין להם שכר קבוע, הם עובדים לפי יום הדרכה, וכשהם יושבים בבית בעצם לא מגיע להם שום דבר. גם המשרדים והסוכנים עצמם בחברות, הם בצרה צרורה. אין שום מתווה לפתיחה, ההוצאות והתשלומים הקבועים ממשיכים לרדת. לפי איך שזה נראה כרגע, למרות הצהרות ופרסומים בלתי פוסקים, נראה שלא ייפתחו השמים וחובת הבידוד לא תוסר, ולכן אין אופק לתיירות".
הוא מוסיף שנושא העבודה וההעסקה בתחום התיירות הוא נושא מאוד מורכב, שזו בעיה נוספת בחוסר ההגדרה של מתווה ברור לפי סקטור וענפי עבודה ותעסוקה במקום שיפוי על פי הגדרות שרירותיות של משרד הפנים. "חלק אצלנו עובדים עם חשבוניות, חלק עוסקים מורשים, עוסקים פטורים, שכירים בעלי שליטה, חלק שכירים, חלק גם שכירים וגם עצמאיים כמוני למשל. מי קיבל מה זה עניין של מזל עם ההגדרה שלך, ולא משהו מובנה. אני קיבלתי את הפעימות של רשות המסים – פעימה אחת של 500 ש"ח ופעימה אחת של 700 ש"ח. מהביטוח הלאומי קיבלתי סכום זעום לכל התקופה. זו בדיחה, אי אפשר לחיות מסכומים כאלה".
גולדשטיין טוען גם שהתיירות היוצאת (ישראלים הטסים לחו"ל) נדחקת למקום האחרון. "מי שהיום מסיים קורס בתיירות היוצאת מקבל תעודה ממשרד התיירות, אבל היום משרד התיירות דואג לתיירות הנכנסת, כי זה האינטרס שלהם. התיירות היוצאת היא כמו ייבוא – היא מוציאה כסף ישראלי החוצה, בעוד התיירות הנכנסת היא כמו ייצוא – מכניסה כסף זר לכאן".
"במשרדי הממשלה אין מי שנותן לנו יד, מכוון אותנו או נותן תקווה"
הוא טוען שהתשובות צריכות להגיע משלושה משרדים: משרד התיירות, משרד הכלכלה ומשרד העבודה והרווחה. "צריך לפחות שהעובדים שבחל"ת ודמי האבטלה יקבלו מענה לטווח ארוך יותר, כדי שלפחות תהיה נקודת אור וחמצן כדי שנתחיל לזוז", הוא מסביר. אך לדבריו, המציאות רחוקה מהצורך. "הדבר הזה לא קיים כרגע ואין לנו עם מי לדבר פה בארץ. בפועל אף אחד מהמשרדים האלה לא סופר אותנו. משרדי הנסיעות למשל כורעים תחת הוצאות כבדות – שכירויות, הפסדים, הוצאות שוטפות. מנסים להחזיק את העובדים בשיניים ולא בטוחים שיוכלו להחזיר אותם".
