במהלך שלא זכה לכותרות, אולי בגלל שהציבור הישראלי כבר התרגל שסוגרים פה בתי ספר על ימין ועל שמאל בעקבות הקורונה, החליט ראש העיר רמלה מיכאל וידל לסגור ליומיים את מוסדות החינוך בשכונת ג'ואריש בעקבות מקרי האלימות בעיר, ביניהם בית הספר אל ג'ואריש, בו לומדים מכיתה א' עד כיתה ח'.
ברקע להחלטה, שוב הסלמה באלימות ברמלה לוד: בשבוע שעבר שלושה מתושבי השכונה נורו למוות כשמכוניתם עצרה ברמזור, מה שהצית לסבב אלימות שהופנה בחלקו כלפי המשטרה במקום, והחשש מנקמת דם מפעפע. השר החדש לביטחון הפנים אמיר אוחנה הגיע לשכונה ונפגש עם השוטרים וראש העיר, אך ברור שאף אחד לא רוצה להתקרב ולהתמודד באמת עם חבית חומר הנפץ הזו, שקיימת כבר עשורים.
יומיים בית ספר בישראל סגור בגלל שהמבוגרים, אלה האמורים לשמור על חיי התלמידות והתלמידים, חושבים שהם לא מסוגלים לעשות זאת. יומיים תלמידות ותלמידים, באחת השכונות הקשות בישראל, נשארו בבית כי המדינה שלהם אמרה להם שחוק חינוך הוא לא חובה אם יש בסביבתם אלימות רצחנית. יומיים תלמידות ותלמידים ישבו בבית, בלי לדבר על הפחד לצאת לרחוב, או למכולת או לחברים, בלי היכולת לשתף את העצב על מות קרובים, יומיים ישבו בבית וחיכו שמישהו אולי יחליט לספור את רמלה ואת זכותם הבסיסית לחינוך ולביטחון.
יתכן וסגירת מערכת החינוך היא הכלי היחיד שנותר בידי העיר כדי להתריע, לצעוק ולבקש הגנה, וקשה גם לבוא בטענות כלפי ההורים, אשר לפחות חלקם נמצאים בתחתית שרשרת המזון הישראלית, מוחלשים כלכלית ולאומית – אבל איפה משרד החינוך? בתשובה לפנייתנו בנושא לא התקבל מהם מענה.
השנה האחרונה היתה קטלנית במיוחד עבור בני הנוער בפריפריה החברתית של ישראל- מחמוד עטאונה (16) מרמלה, אבי ציצואשווילי (16) מנהריה נרצחו כחלק מסכסוכי עבריינים וסלמון טקה (18) מקריית חיים נורה למוות בידי שוטר. שלושתם איבדו את חייהם על לא עוול בכפם, נקטפו רק בגלל שהיו במקום הלא נכון, נולדו למשפחה הלא נכונה ובצבע הלא נכון.
מערכת החינוך לא יכולה לערוב לחיי כל תלמידיה כל הזמן בכל מקום, אבי, עלי וסלומון ז"ל הם הוכחה לכך, אבל מה עם הזמן בו הם אמורים להיות בבית הספר, האם וויתרנו על הרעיון שבית הספר יכול להיות מרחב בטוח עבור הילדים שלנו? האם בכל מקום אחר בישראל זה היה אפשר לסגור בשקט את בית הספר, בעצם, זה בכלל היה עולה על כאפשרות? במקום אחר, כנראה שראש העיר או הממונה על תיק החינוך או אמא שהפכה שולחן בעירייה היו נזעקים "לא יקום ולא יהיה. שהמשטרה תבוא, שהצבא יבוא, ששר החינוך יבוא, שראש הממשלה וראש הממשלה החליפי יבואו – התלמידים האלו ילמדו".
אבל שר החינוך לא יבוא, וראשי הממשלה לא יבואו, רמלה תמשיך להיות הבעיה של האנשים שגרים בה, והתלמידים ברמלה ילמדו שוב את השיעור החשוב הזה לחיים – שהדבר שהכי משפיע בישראל על איזה אדם מבוגר תהיה הוא השכונה בה גדלת, הצבע בו נולדת והשפה בה מדברים בבית.
