אוסטין טקסס –  בעיצומו של גל המחאה המזעזע את ארצות הברית, מסתכלים הכלכלנים האמריקאים הנמצאים במרכז-שמאל המפה הפוליטית בכדורי הבדולח שלהם.

ג'ייסון פורמן מאוניברסיטת הרווארד, יושב הראש לשעבר של מועצת היועצים הכלכליים של הנשיא ברק אובמה, הזהיר את אנשי המפלגה הדמוקרטית, הלהוטים להביס את הנשיא, דונלד טראמפ, בבחירות לנשיאות שיתרחשו בחודש נובמבר השנה, כי "הנתונים הכלכליים הטובים ביותר בהיסטוריה של המדינה" יתפרסמו ממש לפני שהבוחרים ילכו לקלפי.

גם חתן פרס הנובל לכלכלה פול קרוגמן צופה "התאוששות מהירה". המשרד לתקציבים של הקונגרס האמריקאי – ארגון על מפלגתי – מסכים עם הערכה זו. שווקי המניות אופטימיים לא פחות.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

המתמטיקה מאחורי חשיבה זו היא פשוטה. המשרד לתקציבים של הקונגרס האמריקאי צופה כי התוצר המקומי הגולמי של ארה"ב יתכווץ ב-12% במהלך הרבעון השני של השנה, ובשיעור של 40% במונחים שנתיים. אך על פי תחזית זו, במהלך הרבעון השלישי של השנה יתאושש התוצר מקומי הגולמי בשיעור של 5.4%  – והתוצאה תהיה צמיחה שנתית מדהימה של 23.5%.

הכלכלן האמריקאי פול קרוגמן. ״הזהיר את אנשי המפלגה הדמוקרטית ש"הנתונים הכלכליים הטובים ביותר בהיסטוריה של המדינה" יתפרסמו ממש לפני שהבוחרים ילכו לקלפי״. (Franck Robichon/Pool Photo via AP)

בכל זאת נדרש ניו-דיל חדש

תחזית זו בהחלט אפשרית: כבר בחודש מאי החלו נתוני האבטלה להראות סימני התאוששות, ונראה כי התחזיות לגבי חומרת הירידה בתוצר המקומי הגולמי במהלך הרבעון השני של השנה יתבדו וכי הירידה תהיה פחות חמורה מהתחזיות.

אך גם אם המשרד לתקציבים של הקונגרס האמריקאי צודק בשתי נקודות אלה (האבטלה והתוצר המקומי הגולמי), נכון למועד הבחירות תהיה רמת התוצר המקומי הגולמי נמוכה בשבע נקודות אחוז מהרמה שלו ברבעון הראשון של השנה, ושיעור האבטלה יהיה גבוה מ-10%. יתכן שהרבה יותר גבוה.

הבה נניח לרגע כי הכלכלנים האופטימיים אכן צודקים לגבי ההתאוששות הכלכלית ברבעון השלישי. מה יקרה בשלב הבא?  האם הכלכלה תמשיך להתנהל כרגיל והכנסות משקי הבית ושיעורי האבטלה יתאוששו? או האם תישאר הכלכלה במצב של שפל, ותידרש מהפיכה גדולה – או לייתר דיוק, ניו-דיל חדש – על מנת להציל אותה?

מתייחסים למגפה כשיבוש של מבנה איתן ויציב"

על מנת לענות על שאלה זו, פורמן, קרוגמן והמשרד לתקציבים של הקונגרס האמריקאי, חולקים את אותו דפוס מחשבה. הם מתייחסים למגפת הקורונה כאל מכה כלכלית, ממש כמו במקרה של רעידת אדמה או התקפת הטרור שהתרחשה ב-11 בספטמבר 2001. הם מתייחסים למגפה כשיבוש של מבנה איתן ויציב – סטייה ממה שנחשב לצמיחה נורמלית.

אמון הצרכנים, אולי בסיוע של תמריצים כלכליים, הוא מה שיאושש את הכלכלה האמריקאית לשיטתם. על פי מודל זה של "תמריצים במקרה של הלם כלכלי", אם הצרכנים ינתבו את הביקושים שלא יכלו לממש עד כה להוצאה צרכנית מחודשת, העסקים יחדשו את ההשקעות, והכל ישוב על מקומו בשלום תוך זמן קצר.

מתעלמים משינויים בכלכלה האמריקאית

זה האופן בו חשבו כלכלנים מהזרם המרכזי של המרכז-שמאל, כמו גם קובעי מדיניות, על מקרים של מיתון והתאוששות מאז שנות השישים של המאה העשרים, כאשר הנשיא, ג'ון פ. קנדי, ומחליפו בתפקיד, לינדון ב. ג'ונסון, יישמו מדיניות של הורדת שיעורי המס. אך מדיניות כזו מתעלמת משלושה שינויים עיקריים שהתרחשו בכלכלה האמריקאית מאז אותה תקופה: הגלובליזציה, הגידול בסקטור השירותים במונחים של צריכת שירותים, והיקף האנשים המועסקים בסקטור זה, והשפעת החוב הצרכני וחובות התאגידים.

בשנות השישים של המאה העשרים, כלכלת ארה"ב היתה כלכלה מאוזנת אשר ייצרה מוצרים עבור עסקים ומשקי בית כאחד, בכל הרמות הטכנולוגיות ועם סקטור פיננסי קטן למדי (שהיה נתון לרגולציה הדוקה). המשק האמריקאי ייצר אז בעיקר לצריכה מקומית וייבא בעיקר סחורות.

כיום, ארה"ב מייצרת לכל העולם, בעיקר מוצרי השקעה מתקדמים ושירותים בסקטורים כגון תעופה, טכנולוגיות מידע, נשק, שירותים לשדות נפט, ופיננסים. ארה"ב מייבאת הרבה יותר מוצרי צריכה, כגון ביגוד, מוצרי אלקטרוניקה, מכוניות וחלקי חילוף למכוניות מאשר לפני חמישים שנה.

מכון קעקועים בארה"ב. ״כיום חלק הרבה יותר גדול מההוצאה של משקי הבית הוא על מסעדות, ברים, מלונות, אתרי נופשי, חדרי כושרי, סלוני יופי, בתי קפה ומכוני קעקועים״ (צילום: AP Photo/Tony Dejak).

עשרות מיליונים עובדים בשירותים

בעוד שבשנות השישים של המאה העשרים הביקוש למכוניות, טלוויזיות ומכשירי חשמל ביתיים הניע את הביקוש הצרכני בארצות הברית, כיום חלק הרבה יותר גדול מההוצאה של משקי הבית הוא על מסעדות, ברים, מלונות, אתרי נופשי, חדרי כושרי, סלוני יופי, בתי קפה ומכוני קעקועים, כמו גם על שכר לימוד לקולג'ים וביקורים אצל רופאים (או לפחות כך היה עד לפרוץ מגפת וירוס הקורונה). עשרות מיליוני אמריקאים עובדים בסקטורים אלה.

לבסוף, ההוצאה הצרכנית בארצות הברית של שנות השישים של המאה העשרים נתמכה על ידי גידול בשכר ובשווי הבתים. אך מאז שנת 2000 השכר בארה"ב כמעט ולא עלה, והגידול בהוצאה הצרכנית מומן באמצעות חובות של משקי הבית ושל התאגידים. כיום, שוויים של הבתים בארה"ב נותר קפוא, במקרה הטוב, ובחודשים הקרובים קרוב לוודאי שמחירי הדיור יירדו.

הזרם המרכזי של הכלכלה אינו מטריח את עצמו עם דיונם בשאלות מבניות אלה. במקום זאת, ההנחה היא שעסקים משקיעים בתגובה לביקוש מצד הצרכנים, וההוצאה הצרכנית נקבעת על ידי ההכנסה של הצרכנים והרצון שלהם להוציא כסף. האבחנה בין "הכרח" ל"מותרות" איננה קיימת בזרם המרכזי של הכלכלה, ועול החובות זוכה, בדרך כלל, להתעלמות.

בין צרכים לרצונות

אך הביקוש למוצרים רבים שמייצרת ארצות הברית תלוי בימים אלו בתנאים הגלובאליים. ההזמנות של מטוסים חדשים לא יתאוששו כל עוד מחצית מכל המטוסים הקיימים מקורקעים. ברמת מחירי הנפט הקיימת כיום, לא ייקדחו שדות נפט חדשים. אפילו בארצות הברית עצמה, למרות שייתכן שמיזמי בנייה פעילים יושלמו, לא נראה כי בזמן הקרוב יתחילו במימוש תוכניות לבניית מגדלי משרדים או מתחמי קמעונאות.

ומאחר ואנשים נוסעים פחות לעבודה, יהיו פחות תקלות במכוניות ואורך החיים שלהן יהיה גדול יותר, ועל כן הביקוש למכוניות (ולדלק) ייפגע.

בסביבה של אי וודאות קיצונית הצרכנים האמריקאים יחסכו יותר ויוציאו פחות. גם אם הממשלה תיתן לאזרחים תמיכה כספית למשך זמן מה, אנשים יודעים שתמריצים כאלה ניתנים לטווח הקצר. מה שהם לא יודעים זה מתי יקבלו את הצעת העבודה הבאה – או מתי יקרה סבב הפיטורין הבא.

יתרה מזאת, אנשים מבדילים בין צרכים ורצונות. האמריקאים צריכים לאכול, אך לרוב הם לא חייבים לאכול במסעדות. הם לא חייבים לטוס לחו"ל או אפילו בתוך המדינה עצמה. לכן, לבעלי מסעדות וחברות תעופה יש שתי בעיות: הם לא יכולים לכסות את העלויות שלהם כל עוד התפוסה שלהם מוגבלת בגלל הנסיבות הבריאותיות, והביקוש לשירותים שלהם יישאר נמוך גם אם וירוס הקורונה ייעלם.

״נראה שהסקטור היחיד בו יש כעת צמיחה בארצות הברית הוא סקטור ההתפכחות מאשליות״ (צילום: Godofredo A. Vásquez/Houston Chronicle via AP, Pool)

עובדי השירותים מבינים שאינם חיוניים

זהו ההסבר לשאלה מדוע עסקים רבים אינם פותחים את שעריהם למרות שמותר להם לעשות כן. עסקים אחרים פותחים את שעריהם לקהל אך בעליהם מודאגים שלא יחזיקו לאורך זמן. ומיליוני העובדים בסקטור השירותים האדיר של אמריקה מבינים שהעבודה שלהם פשוט אינה חיונית.

בינתיים, החובות של משקי הבית בארצות הברית – פיגורים בתשלומי שכר דירה, משכנתאות וחשבונות שוטפים של משקי הבית (כגון חשמל, מים וכו') – ממשיכים להיערם. אי אפשר להכחיש שהתמריצים שהממשלה העניקה עזרו: עד כה, שיעור אי פירעון החובות היה צנוע, ובעלי בתים רבים הראות נכונות לבוא לקראת הדיירים.

אך מאחר ואנשים עומדים בפני תקופות ארוכות אשר במהלכן הכנסותיהם תהיינה נמוכות יותר, הם ימשיכו לאגור כסף על מנת לוודא כי יוכלו לשלם את ההוצאות הקבועות שלהם. ואם כל זה לא מספיק, הקיטון במכירות ובהכנסות ממסים גורמים לגורמי הממשל במדינות השונות בארצות הברית ולרשויות המקומיות שם לקצץ בתקציבים, מה שמגדיל את היקף הפיטורין ואת אובדן ההכנסות.

הפנטזיה של ההתאוששות המהירה

הבעיה הכלכלית של ארצות הברית היא בעיה מבנית. היא איננה נובעת רק מאי הכשירות של טראמפ לכהן כנשיא או מאסטרטגיה פוליטית כושלת של יושבת ראש בית הנבחרים. הבעיה משקפת שינויים שחלו במהלך תקופה של 50 שנה ואשר יצרו כלכלה המתבססת על ביקוש גלובלי למוצרים מתקדמים, ביקוש צרכני למוצרים לא ממש הכרחיים, וחובות גדלים והולכים של משקי בית ועסקים.

במובנים רבים זו היתה כלכלה משגשגת, והיא סיפקה עבודה והכנסה למיליוני אנשים. אך היא היתה מגדל עשוי מקלפים ומגפת וירוס הקורונה מוטטה אותו לחלוטין.

הסיסמה "פתחו את אמריקה" היא, על כן, פנטזיה כלכלית ופוליטית. הפוליטיקאים המכהנים כיום רוצים מאוד לראות התאוששות כלכלית חזקה. אך אם ניקח את הסיסמה שלהם ברצינות אנו רק נשלה את עצמנו ונתאכזב מאוד כאשר התאוששות כזו לא תגיע. כפי שניתן לראות מהמחאות נגד גזענות שהתרחשו בכל רחבי המדינה וממפגן הברוטליות של המשטרה, נראה שהסקטור היחיד בו יש כעת צמיחה בארצות הברית הוא סקטור ההתפכחות מאשליות.

 _____________________

ג'יימס ק. גלבריית', לשעבר יושב הראש של הוועדה הכלכלית המשותפת של הקונגרס האמריקאי, הוא פרופסור לממשל ויחסים עסקיים בבית הספר לעניינים ציבוריים על שם לינדון ב. ג'ונסון באוניברסיטת טקסס שבאוסטין.  מחבר הספרים: Inequality: What Everyone Needs to Know ו-Welcome to the Poisoned Chalice: The Destruction of Greece and the Future of Europe.

project Syndicate, 2020 ©