"תמיד מי שמשלם את המחיר זה העובדים. אמרתי למנכ"ל – מי שמזיע מהראש ועד לכף הרגל, לא מסתכלים עליו". 13 שנים עבד אבי ממן (38) במפעל הזכוכית 'פניציה' בצפון, עד שבחסות הקורונה, ולאחר שהמדינה סירבה להתערב ולהבטיח את עצירת הייבוא הפרוע, נסגר המפעל ו-500 עובדיו נשלחו הביתה.

ממן, גרוש עם שני ילדים, ובמערכת זוגית חדשה, נולד וחי בקריות ועכשיו הוא מחפש עבודה. הוא הגיע לפניציה במקרה, שלוש שנים אחרי שחרורו מצה"ל. התחיל במחסן, ובשנים האחרונות עבד בחדר הנקי, שם היו מדביקים לוחות זכוכית אחד לשני לפי ההזמנה, "עבודה של חמורים" כהגדרתו.

"עוד לפני הקורונה אמרו שיהיו פיטורים", הוא מספר, "ואז התחילו שמועות שרוצים לסגור. במפעל יש מיליון ואחת שמועות. עשו אסיפה, אמרו שהמצב לא טוב, ושיכול להיות שהוא סוגר. מאז אנשים היו בחוסר וודאות. בן אדם שעובד שם 30 שנה לא מכיר את הבחוץ. טוב, לא טוב, הוא בא לעבוד, אין לו ברירה, יש לו משפחה. בלב שלם אני אומר, זה לא התנאים של לפני שלושים שנה, אבל עדיין היו תנאים טובים".

איך עבר עליך היום הראשון כמובטל?
"ישנתי כל היום. אני עדיין לא מעכל. אין מה לראות בטלוויזיה, כי אין כדורגל בגלל הקורונה, כל היום משחק במחשב. אין מה לצאת. אני מחכה שאולי יקרה איזה נס, מתוסכל פה בבית. אין לאן ללכת, אין לאן לצאת. לאט לאט".

ועבודה?
"הייתי בריאיון עבודה לפני כמה ימים והתנאים לא טובים כמו בפניציה. אני לא יכול להתפנק, אבל יודע פחות או יותר מה אני רוצה. הייתי בראיונות במפעל בקריית ביאליק ובבית ספר, להיות אב בית. זהו. אני חי את היום. מעדיף לא לחזור למשמרות. בחמש השנים הראשונות בפניציה עבדתי במשמרות, היו ימים שלא ראיתי את הילדים והאישה. אני חוזר, היא יוצאת, ככה. אבל לא היתה ברירה, צריך להתפרנס".

איך היה עכשיו בראיון עבודה?
"אני בן אדם שמביא את עצמו, לא את ההצגה. עַמְךָ. הלכתי, דיברתי מה שאני חושב, הכל בַּפָּנִים".

במה היית רוצה לעבוד?
"אני לא רוצה להיות חמור וסבל, אלא אם לא תהיה ברירה. תראה, אני לא חושב שאי פעם אהיה מיליונר. אני במצב ממוצע ואני הכי מאושר בעולם. אני לא רואה את עצמי קונה בעתיד בית, אלא אם אזכה בטוטו או בלוטו, ואז אוכל לעזור להרבה אנשים. כסף זה לא הכל בחיים, מי שיש לו כסף הדאגות שלו יותר גדולות משלי".

"בן אדם שלמד לא יחפש עבודה בזבל"

איך אתה מתמודד בינתיים עם מצב?
"זו תקופה מאוד מאוד מאתגרת. אבל בן אדם שרוצה לעבוד יעבוד, גם אם זה אומר לאסוף זבל או ברזל. יש מי שזה לא לכבוד שלו".

אבל יש מיליון מובטלים. אולי רצון זה לא מספיק?
"יש עבודה, פשוט כל אחד בוחר מה היכולות שלו ומה סוג העבודה שהוא מחפש. בן אדם שלמד לא יחפש עבודה בזבל. יש מי שמתבייש ולא רוצה".

יש לך ציפיות מהמדינה?
"אצלנו במדינה הכל מושחת ובמקום לעזור לפריפריה עוזרים לאלה שיש להם כסף. כסף בא לכסף. כמו שאתה בא לבנק, ואם יש לך כסף יתייחסו אליך אחרת".

אבל המדינה זה לא בנק, היא צריכה לדאוג לאזרחים שלה.
"נכון, אבל המדינה היא כמו שוק. תסתכל בבחירות, כל שר יש לו 10 סגנים, זה לא הגיוני".

"בפניציה זה כמו משפחה"

ממן מספר שהרבה השתנה במפעל מאז שקרן פורטיסימו רכשה אותו (לאחר משבר ב-2012): "פעם היו בפניציה שלטים על הקירות: 'הדדיות', 'הערכה', 'משפחה' – כשהם באו, הם הורידו את השלטים האלה".

פעם קיבלתי הצעת עבודה אחרת. בא אלי בן אדם הביתה ואמר: 'מה שאתה מרוויח בפניציה – עוד 10 שקלים לשעה', שזה 3,000 יותר בחודש. אמרתי לו שאני מוותר על הכסף, שבשבילי כסף זה לא הדבר הכי חשוב"

גם את קבוצת הקט-רגל נסגרה מחוסר תקציב, ועבור ממן, אחד מהכוכבים, הקבוצה היתה ביטוי נוסף לבית שהיה המפעל עבורו ועבור חבריו. "נזכרנו בזה יומיים לפני הסגירה. שיחקנו בליגת מקומות עבודה, התחלנו בליגה ד', ועל המשחק הראשון, במחצית היה 0-11. כשהיינו חוזרים ממשחקים היו שואלים: 'כמה ניצחתם', לא 'כמה כמה'. היתה תקופה אחרת".

מה היתה בשבילך העבודה בפניציה?
"פעם קיבלתי הצעת עבודה אחרת. בא אלי בן אדם הביתה ואמר: 'מה שאתה מרוויח בפניציה – עוד 10 שקלים לשעה', שזה 3,000 יותר בחודש. אמרתי לו שאני מוותר על הכסף, שבשבילי כסף זה לא הדבר הכי חשוב. בפניציה זה כמו משפחה, זה החברים שלי. אני לא מתחרט, יכול להיות שטעיתי, אבל אני שלם עם ההחלטה שלי. היה גם מצב שבן אדם, לא היה לו כסף לשלם חשמל, אז אספנו כסף ונתנו לו. לא שאלנו שאלות – לקחנו החשבונות ושילמנו לו. 4,000 שקל, לפני המון שנים. היינו פעם משפחה".

"במאבק הקודם היתה אמונה שנצליח"

בימי המאבק הקודם על פניציה, ב-2012, נעצר ממן וזומן לחקירה במשטרה לאחר שנטען כי שרף צמיגים בכניסה למפעל. "שאלתי את החוקרת: 'אם אומרים לך שמפטרים אותך, לא תנסי להישאר בעבודה שלך ולפרנס את המשפחה שלך בכל דרך אפשרית?' היא אמרה: 'אתה צודק, אבל לא בשריפת צמיגים או דברים כאלה'. אמרתי לה: את 'מצדיקה אותי, אבל את לא יכולה להגיד לי שאני צודק'. אמרתי לה שזה לא אני, ויצאתי משם.

אבי ממן. "אני חי את היום. טוב, לא טוב, חי את היום" (צילום: יהל פרג')

"במאבק הקודם היתה אמונה שנצליח. היה קשה, אבל ידעתי שנתגבר על זה, סמכתי על הבעלים. כשפורטיסימו קנו, ידעתי שמתישהו יכרתו את הרגליים למפעל".

איך היה היום האחרון במפעל?
"עצוב, אבל אופטימי. מה שכתוב כתוב. כאב לי. לא בשבילי, אלא בשביל אנשים שמאוד אהבתי. אתה מסתכל על הבן אדם ואומר: 'וואלק, לאיפה ילך הבן אדם שלוש-ארבע שנים לפני הפנסיה? הוא ראה את הסוף שלו בפניציה, אנשים נתנו את כל החיים שלהם במפעל, ואיפה הממשלה?"

איך ממשיכים?
"ב-30 באוקטובר נקבל את הפיצויים המוגדלים (הישג של ועד העובדים וההסתדרות, י.פ). אפשר לשרוד מזה חודשיים-שלושה. אני משלם מזונות, אז גם זה, והשכירות והבית. אני רוצה לשים את הילד בגן, אבל אם לא אעבוד לא אכניס אותו ואהיה איתו בבית. זה לא טוב להתפתחות שלו, אני מקווה שאמצא עבודה או שאני… תראה, עובדים לפי המצב. תמיד אמרתי, אני חי את היום. טוב, לא טוב, חי את היום".

אין לך דירה משלך?
"איפה? שוכר. בשיניים. המדינה צריכה לעזור לפריפריה ולקשי יום. אנשים עובדים לילות וימים ולא מצליחים לקנות בית. פעם אמרו לי 'תעשה צבא מלא ויעזרו לך בבית', אבל שום דבר. אנשים במדינה לא יכולים לקנות בית. בן אדם פשוט, שמביא שש-שבע משכורות, ואשתו, גם לא יכול לקנות בית. לא יעזור בית דין".

"אמרו מפעל חיוני. עכשיו אף אחד לא מדבר מילה"

לטובת הצילום ממן שולף מהארון חולצה של פניציה, ומביא מחדר השינה מנורת שולחן שקיבלו העובדים במעמד הפיטורים. הוא לובש את החולצה ומספר שאת המדים הישנים זרק לפח. האור החזק והכחול שמפיצה המנורה, המורכבת מזכוכית שייצרו במפעל, מסנוור, והמצלמה לא מצליחה לקלוט את תווי הפנים שלו.

במהלך הקורונה היינו מגיעים לעבודה, אבל בלי חשק. לי היו ימים שלא הייתי הולך. ידעתי שזה עניין של יום-שבוע-חודש, אז הראש כבר לא בעבודה"

בזמן מלחמת לבנון השנייה, ב-2006, הוכר פיניציה כמפעל כחיוני. "במלחמה רק התחלתי לעבוד, ואיך אתה יכול לא לבוא לעבוד? אמרתי: 'יש לי משפחה, אני חס וחלילה לא רוצה שיקרה משהו'. באו מהמדינה, הוציאו תעודה – אתם מפעל חיוני, אתם חייבים. בסדר, חייב אז חייב. כשאתה פועל ואין לך הרבה ברירות כי אתה מחזיק משפחה, אתה לא יכול לא ללכת, כי אחר כך יבוא יגידו לך: 'אמרת ככה', ויש להם סיבה להיפטר ממך. בסוף נתנו לנו טלוויזיה. פיצוי על עגמת הנפש".

אישור מפעל חיוני שניתן למפעל פניציה בדצמבר 2020 (באדיבות המרואיין)

גם בזמן הקורונה, כשדינו של פניציה כמעט נגזר, הוכרז המפעל כחיוני, עובדיו הוחרגו ועבודתם הותרה. "במהלך הקורונה היינו מגיעים לעבודה, אבל בלי חשק. לי היו ימים שלא הייתי הולך. ידעתי שזה עניין של יום-שבוע-חודש, אז הראש כבר לא בעבודה".

"אני מרגיש שאנשים נתנו את הדם שלהם בפניציה, אבל לא ניסו אפילו להילחם כדי להשאיר את המפעל בחיים. זרקו את האנשים כמו כלבים החוצה, כי בשבילם כסף זה מעל להכל, לא חשבו רגע על האנשים שעובדים, אלא רק על הכסף שלהם, על זה שלא משתלם להם.

"איך הגיוני שמפעל יחיד לזכוכית בארץ סוגר? זה כמו לסגור את חברת החשמל. במלחמה אמרו 'מפעל חיוני', בקורונה 'חיוני' –  איך סוגרים? איך המדינה נותנת למפעל כזה להיסגר? אמרו מפעל חיוני. עכשיו אף אחד לא מדבר מילה".

"בבחירות האחרונות קיבלנו מיליון טלפונים שביקשו מאנשים להצביע. אני לא הלכתי להצביע בשנים האחרונות, למה, מי עוזר לי? אם אני לא קם בעצמי, אף אחד לא עוזר לי".