קיץ 1991 ובמוסף השבת 'דבר השבוע' מתפרסם לראשונה המדור 'הומוגני', והרוחות סביבו, בקרב ציבור הקוראות והקוראים של 'דבר', סוערות. המדור שפעל עד סופו של 'דבר ראשון' ב-1996, הצליח, כך נראה, להיות נדבך, גם אם לא המוביל והראשי, במהפכה הגאה שרבות ורבים לקחו ולוקחים בה חלק. הוא לא היה הנועז ביותר, אבל ניכרת בו איכותו של 'דבר' – הרציפות, ההתעקשות על המושגים, הדרישה להיות חלק מהזרם המרכזי ופתיחות מחשבתית ורגשית.

"ברצוני לברך אתכם בכל לבי", כותב ביולי 1991 ג.ל, ששמו שמור במערכת, "על כך ששברתם את מעגל ה'הס מלהזכיר' ועל כך שאתם מקדישים כל שבוע שני עמודים בעיתונכם לציבור ההומוסקסואלים בארץ, המהווה אחוז לא מבוטל מקוראי העיתונים. אני מקווה שציבור הלסביות וההומוסקסואלים ידע להעריך את אומץ לבכם ויתמוך בעיתון. מובן שהצלחתכם תעודד אחרים ליתר שיוויון ופתיחות".​

"'דבר חדש בא למדינה' – לא בכדי אני משתמש בלוגו שלכם בפתיחת דברי", , כתב דוד א. למדור 'מכתב למערכת' של 'דבר השבוע'. "אני חושב כי מדור 'הומוגני' הוא התקדמות חשובה בתולדות העליזים בארץ. למעט 'מגעים' עד כה אף אחד מהעיתונים הגדולים לא הרים את הכפפה ופתח מדור לגייז, פתח צוהר קטן לעולם כה גדול…".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

פנייה לקוראים מתוך מדור 'הומוגני' ב'דבר השבוע', 14 ביוני 1991 (ארכיון 'דבר')

עוד לפני הקמת המדור פורסמו לא מעט כתבות בעיתון שנגעו להתפרצות האיידס, לאמנים ואמניות מהקהילה הלהט"בית, על ביטול החוק האוסר יחסים הומוסקסואלים – אבל מדור של שני עמודים העוסק כולו בסוגיות של מיניות, מגדר וזהות מינית הומוסקסואלית, זה עוד לא היה, בטח שלא בעיתון פועלי ארץ ישראל.

לא המציאו את הגלגל, אבל ענו על צורך

"הומוגני נבע מאיזה צורך", נזכר טוביה מנדלסון, עורך 'דבר השבוע' (1996-1991). "ב'דבר השבוע' תמיד כתבו של הנושא של להט"ב, לא המצאתי את הגלגל. התלבטנו מאוד, שינינו את הגרפיקה של 'דבר השבוע' והוספנו מדורים, וחשבנו שיש מקום למדור כזה שיהיו בו אלמנטים חדשותיים ודיווחים מהעולם, בנוסף לכתבות שעוסקות בנושא בעמודים אחרים של העיתון. השם 'הומוגני' נולד באופן אוטומטי עם עופר עמירם שהיה העורך הגרפי, וצבי מרום שהיה עורך לשוני ותיק, וריכז את העמוד".

טוביה מנדלסון, עורך 'דבר השבוע' 1996-1991 (אלבום פרטי)

המדור נולד מהתגובות וההתרגשות סביב כתבה נרחבת שפורסמה במוסף ב-24 במאי 1991, תחת הכותרת 'לצאת מהארון או לעזוב את הקיבוץ'. שבוע לאחר מכן כותב מרום: "'דבר השבוע' החליט לפרוץ מן המעגל: לכסות את נושא ההומוסקסואליות והקהילה ההומוסקסואלית הגדולה, להאירו על היבטיו השונים, להיות במה לציבור מאוים ומקופח זה (גם למסתייגים), ובכל לדרבן דיון ציבורי פתוח על הנושא. 'דבר השבוע' ישמח לפרסם דעות ועמדות, רשימות ומכתבים מכל אדם – כולל מקהילת ההומוסקסואלים והלסביות (גם בשמות בדויים) – בכל הקשור בפרובלמטיקה של התופעה, ובגילויי אפליה בעבודה, פגיעות פיזיות ואחרות, בעבר ובהווה".

"בתחילת שנות התשעים יש התעוררות בקהילה", מתאר יאיר קדר, מי שהקים וערך את העיתון "הזמן הוורוד" ואת המגזין "תת תרבות", שהוקדשו לקהילת הלהט"ב ויצר את סדרת "העברים", סרטים על משוררים וסופרים. "יש גיבוש זהות פוליטית קולקטיבית מקבוצות שונות בקהילה שהיא תמיד מאוד מגוונת ואוחזת בתוכה הרבה קבוצות ממעמדות, רקעים ותת קהילות מגוונים", מסביר קדר שכתב בעבר ל'הומוגני'.

"ברקע יש עיתונות קהילתית כמו – עיתון 'קלף חזק', שמיועד ללסביות, עלון של האגודה לשמירת זכויות הפרט ויש גם את 'מגעים'. הטור ב'דבר' הוא הטור הראשון בעיתונות הכללית שעוסק בנושא הלהט"בי באופן בונה וחיובי. לא היה דבר כזה לפני הטור של צבי. אז מצד אחד זה מאוד משמעותי בהיסטוריה, אבל מהצד השני, זה מגיע למעט אנשים, לא הרבה אנשים קוראים את 'דבר' שנמצא בדעיכה מסוימת ממעמדו המוביל".

"צריך להבין", מדגיש קדר, "באותו הזמן אני מגיה בעיתון 'העיר' ואני מציע ל'עכבר העיר', שזה 'טיים-אאוט' של התקופה, לעשות עמוד לגייז, ואומרים לי 'לא, זה עלול להגיע לילדים שייתקלו בזה וזה ישחית אותם', וזה 'העיר'!".

הטור ב'דבר' הוא הטור הראשון בעיתונות הכללית שעוסק בנושא הלהט"בי באופן בונה וחיובי

"היו גם ספקות", מספר מנדלסון. "האם אנחנו לא חוטאים למטרה – הרי אם רוצים שיתייחסו להומואים וללסביות בצורה שיוויונית לחלוטין, האם ברגע שאנחנו נותנים לזה עמוד נפרד זה לא חוטא למטרה ומבדיל מהשאר? אולי זה נראה כאילו אנחנו אומרים לקוראים שלנו 'אנחנו נורא ליברלים – הנה יש לנו עמוד שעוסק בתופעה האיומה הזו'. מהר מאוד דיברנו על זה שיש את 'לאישה' ו'את' ואף אחד לא רואה בזה בעיה שמגבילה סיקור של נשים, אז אותו דבר פה".

התנגדות ותמיכה

מיטב הכותבים הלהט"ב בישראל כתבו ל'הומוגני' – אילן שיינפלד, דורון שרם, תיאו מינץ ז"ל, דן לחמן ז"ל ועוד רבים. "זה היה סוג של מקום בטוח לצמוח בו", מתאר הסופר והמשורר אילן שיינפלד את חווית הכתיבה במדור. "נתנו מקום בטוח לכותבים מהקהילה. אף אחד מעולם לא עצר או מחק אותי, נתנו לי יד חופשית", הוא נזכר. מלבדם, המדור של מכתבים למערכת, היה במה חשובה לוויכוחים, השמצות, עלבונות והבעת תמיכה – מחוץ ובתוך הקהילה.

ב-21 ביוני 1991 מתפרסמות שתי תגובות במדור – אחת מפרגנת, של פרץ כהן מקיבוץ פלמחים שכותב: "אני מבקש להחמיא ל'דבר השבוע' על האומץ והרוח הרעננה שבאו לביטוי בפרסום המדור השבועי 'הומוגני'… אני עצמי מקווה שגם בקיבוץ יהיו בעתיד אנשים שונים ממני שלא יהיו מוכנים לכופף את רוחם".

תגובה מפרגנת מהקורא פרץ כהן מקיבוץ פלמחים. מתוך מדור 'הומוגני' בדבר השבוע, 21 ביוני 1991 (ארכיון 'דבר')

ותגובה אחרת של אדם בשם עוזי אהרוני, שמבקש לעמוד בפרץ ולהגן בחירוף הנפש על הזכויות הנרמסות של ההטרוסקסואלים: "חיילים וחיילות הטרוסקסואלים, אפילו בהנחה הלא סבירה שחלקם באוכלוסיה אינו עולה על 90%, זכאים לכיבוד פרטיותם".

מכתב הגנה על זכויות ההטרוסקסואליים של הקורא עוזי אהרוני. מתוך מדור 'הומוגני' בדבר השבוע, 21 ביוני 1991 (ארכיון דבר)

שבועיים לאחר מכן מתפרסמת התגובה הראשונה, אבל בהחלט הלא אחרונה, לאהרוני והיא זוכה לכותרת 'להשתחרר מכבלי ההבל'. "אפשר שביום מן הימים ישתכנעו עוזי אהרוני והדומים לו", כותב ד.כ שבחר להישאר בעילום שם, "שלא ההומוסקסואלים הם המקור לכל אסונותינו".

הקורא ד.כ כתב: "לא ההומוסקסואלים הם המקור לכל אסונותינו". מתוך מדור 'הומוגני' בדבר השבוע, 5 ביולי 1991 (ארכיון 'דבר')

"אני הומו וחבר קיבוץ", כותב שבוע אחר כך בחור שהזדהה בשם גלעד. "אני משווע למושג עברי מתאים יותר, אך משתמש במושג הומו (כמו דן לחמן) בגלל חוסר במושג שיתאים לי. ברצוני להתייחס לנקודה שהעלה עוזי אהרוני. האמת היא שכבן קיבוץ שגדל בתקופת המקלחת המשותפת, היתה אותה מקלחת בשבילי בעיה עוד לפני הגיוס. אני בחרתי שלא להתקלח עם יתר חברי לקבוצה. בצעד שהיה בלתי מקובל בזמנו, בחרתי להתקלח במקום אחר שבו יכולתי לשמור על פרטיות מלאה. בכך פתרתי בעיה שאיש לא נתן עליה דעתו עד היום".

הקורא גלעד כותב על המקלחת המשותפת בקיבוץ. מתוך מדור 'הומוגני', 'דבר השבוע', 12 ביולי 1991 (ארכיון 'דבר')

לא מעט סוגיות עולות מבין דפיו של הומוגני, המביא ידיעות על מצב הקהילה הגאה מרחבי העולם. בין השאר, בעקבות דיווח על דינקינס, ראש העיר של ניו-יורק שבחר לצעוד עם גייז אירים במצעד פטריק הקודש וספג אלימות הומופובית, כתבה לו אחת הקוראות מכתב תמיכה, ודינקינס השיב לה במכתב רשמי, שפורסם במדור.

הוויכוח על האאוטינג

בימים אלו משודרת "המהפכה הגאה" – סדרה בת שלושה פרקים שיצרו גל אוחובסקי ולירן עצמור. לטענתם של היוצרים, התרחשה בישראל מהפכה גאה למרות היותה של החברה הישראלית ימנית, צבאנית ומסורתית. אוחובסקי עובר טריטוריה אחר טריטוריה בציבוריות הישראלית – הצבא, בית הספר, המסורת היהודית והמזרחיות, ובוחן איך הצליחו להט"ב להיטמע ולשנות מבפנים.

הפרק השלישי בסדרה מוקדש לנושא האאוטינג – כלומר, חשיפת זהותו המינית של אדם שנמצא עדיין בארון. ההיגיון, אליבדא דה-אוחובסקי, הוא שככל שיותר מפורסמות ומפורסמים יוצאים מהארון, כך צעירים ונערות מכל רחבי הארץ יכולים להזדהות איתם, ויתכן אפילו שאותה חברה צבאנית-שמרנית-ימנית מוכרחה להיפתח ולהשתנות, מתוקף האהבה והאהדה לאותם סלבס. במבט לאחור, ייתכן שאוחובסקי צדק, וכמה וכמה מהמפורסמים שהתראיינו לסדרה גם מבינים את זה, אולם בראשית שנות ה-90 הנושא היה שנוי במחלוקת.

לנו לא היתה התלבטות, היה ברור שלא נעשה אאוטינג, זה לא עלה על הפרק, לא חשבתי שזה דבר נכון לעשות אותו, מי שלא רוצה להזדהות שלא יזדהה. זה לא התפקיד של העיתונות לחשוף"

ב'הומוגני מקפידים לציין כי המדור מתנגד לאווטינג. בדיווח מסוף יוני 1991 על גיליון של 'מגעים', העיתון הראשון שהוקדש כולו לקהילת הלהט"ב נכתב כי "אחד הנימוקים בקרב פעילים הומוסקסואלים המצדדים בכך היא שחשיפתם של אנשים ידועים עוזרת לצעירים שעודם מתלבטים לגבי זהותם האישית. 'מגעים' מתנגד לנימוק זה".

"אולם מדיניות חדשה זו, הקרויה OUTING מעוררת ויכוח סוער בקרב הומוסקסואלים: רבים מתנגדים לה בטענה של צנעת הפרט", נכתב ב'הומוגני' בידיעה על פעולת אאוטינג שהתרחשה בניו-יורק בספטמבר 1991. "הוויכוח סביב האאוטינג הוא חלק מוויכוח רחב יותר, המתנהל בתוך קהיליית העליזים. הצעירים נוטים לדגול בגישה מיליטנטית במאבק באלימות ובאפליה המכוונת נגד הומוסקסואלים ולסביות. הם משדרים לעולם ההטרוסקסואלי – וגם לוותיקים ולמאופקים בחבורתם הם – כי אינם מוכנים להסתפק בטמיעה בחברה הסובבת אותם".

"לנו לא היתה התלבטות, היה ברור שלא נעשה אאוטינג, זה לא עלה על הפרק", אומר מנדלסון. "לא חשבתי שזה דבר נכון לעשות אותו, מי שלא רוצה להזדהות שלא יזדהה. זה לא התפקיד של העיתונות לחשוף. זה כמובן לא תקף במקרים יוצאי דופן בהם להט"ב יוצאים נגד הקהילה".

"אני קיבוצניק בן 18 שנמשך לבני מיני"

חשיבותו המרכזית של המדור הייתה בפריצה למחוזות שעד אז מיעטו לדבר בנושאים להט"בים. "חשבנו על זה שנצליח להגיע לקהלים אחרים. הדימוי של 'דבר' היה של זקנים מפא"יניקים, ורצינו להגיע לקהל יותר צעיר, וצבי מרום עשה עבודה נהדרת", מספר מנדלסון.

"היינו חלוצים, במובן הזה שזה עיתון יומי שמזוהה עם ההסתדרות ומפא"י שהקדיש מדור קבוע לנושא. אני זוכר שמישהו אמר לי 'יש כיסים בארץ שלא מדברים על הנושא', ואחת הדוגמאות היתה הקיבוצים, ודווקא שם יש קיבוצניקים צעירים שמוצאים במדור הזה משהו שלא מוצאים במדורים אחרים".

ב-18 באוגוסט 1991 מתפרסם מכתבו של קיבוצניק לפני גיוס, מכתב מלא אשמה ושאלות: "אני קיבוצניק בן 18 שנמשך לבני מיני. מתחילת הופעת המדור קראתיו בדריכות. רוב ההתייחסויות היו בקשר ליחס החברה להומוסקסואלים ולקשייהם לצאת מהארון. ובכן, אצלי הבעיה שונה לגמרי. היא אינה אם 'לצאת מהארון' אלא אם בכלל להיכנס אליו".

מכתב מקיבוצניק בן 18. "איני יודע כיצד אתפקד בצבא עם היותי כזה". מתוך מדור 'הומוגני' בדבר השבוע, 16.8.1991 (ארכיון דבר)

בסוף המכתב בו מבקש הקיבוצניק הצעיר עזרה, הוא כותב: "איני יודע כיצד אתפקד בצבא עם היותי כזה. יש לי חששות רבים ואני זקוק בדחיפות לייעוץ". בתגובה, מפנה המדור את הבחור ל'קו הלבן', קו הייעוץ הטלפוני לקהילה הגאה. שבוע לאחר מכן יתראיין דן לחמן, מיוזמי הקו, על חשיבותו.

היענותו הנלהבת של 'דבר'

"לא היה לי ספק שהעיתון יצטרך לאזור עוז ולהתעלם מתגובות שליליות אפשריות", כתב מרום העורך. "שהרי איש אינו אוהב לעמוד מול תגובות כאלה, מה עוד שעד צרת המדור היה נושא ההומוסקסואליות בבחינת טאבו בכל העיתונים, פרט לדיווחים אקראיים על אלימות כלפי הומוסקסואלים בגנים הציבוריים. חששתי איפוא שגם 'דבר' יתקפל אל מול 'אימת הנושא' ועם זאת, לנוכח נחרצותו בנשיאת הדגל החברתי, לא הופתעתי על היענותו הנלהבת… ואכן, מאז הפרסום הראשון לא חדלים אנשים להדגיש, בשיחות טלפוניות ובפגישות פנים אל פנים, את חשיבות הכיסוי העיתונאי של תופעה זו על הקשריה השונים… היום אני יכול להרשות לעצמי להתרגש, אנשים רבים מאוד מן השורה כותבים ל'דבר' גם הממסד האקדמי אינו חוסך את דברי העידוד".

**

הדס יום טוב סייעה באיסוף החומרים.