בקומה 8 בבית חולים רמב"ם, "תפנה ימינה במעליות", מגיעים למסדרון צר וארוך מאוד, בו לא יכול לעבור יותר מאדם אחד. שם נמצאים מקררים רבים ובהם דגימות נגיף הקורונה. המעבדה הרפואית עמוסה בציוד, ומאז פרוץ המגפה הוכנסו עוד מכשירים והצטמצם עוד יותר מרחב העבודה הקטן גם בימי שגרה.

בתוך הצפיפות הגדולה וההתרחשות במעבדות, שתי עובדות זמניות עוברות במסדרון ונושאות כל אחת בנפרד קופסת קלקר ובה הדגימות של נבדקים עם חשש לקורונה. הן הקו המפריד בין הדגימות הנגועות לצוות המעבדה הרפואית.

סוהא זגאירה (25) מנצרת, אחראית פתיחה של הדגימות, אינאקטיבציה (אבטול) של הווירוס, והפקה של החומר הגנטי אותו בודקים לגילוי הווירוס. "מעל המדים של בית החולים אני לובשת חלוק ועוד חלוק חד פעמי, שני זוגות של כפפות, מסכה N95 ועליה עוד מסכה לפנים".

מפחיד אותך להתעסק עם החומר המסוכן והמדבק הזה?
"אישית זה לא מפחיד אותי".

בתחילת גל הקורונה, כל דגימה היתה זוכה לקופסת קלקר משלה, ולקח כשעתיים רק לפתוח את כל הקופסאות. היום בכל קופסה ישנן כ-30 דגימות, כל דגימה בשקית נפרדת עם טופס. "אני מכינה מראש מבחנות עם תמיסה שמעבירה את הווירוס למצב של אינאקטיבציה, פותחת את השקית ומוודאת שהשם על המבחנה מתאים לשם שעל הטופס.

״מהדגימה הזו לוקחים כמות מסויימת למכשיר, מחכים עשרים דקות שהווירוס יומת, ומעבירים אותו לתהליך ההפקות". זגאירה עובדת 3 חודשים מאז החרפת משבר הקורונה בשכר של 40 שקלים לשעה. בסוף החודש תסיים את עבודתה, ותחזור לעבודה כטכנאית מעבדה באוניברסיטת בר אילן.

נג'ם גנדלי (28) מחיפה. "כל דגימה של קורונה זה בין 5 ל-6 שעות, דרושה יותר מיממה בשביל לסיים את כל הבדיקות, בלי לצאת להפסקה״ (צילום: שי ניר, דבר)

מחסור בתקנים, עומס בעבודה ושכר נמוך, הם שלושת הנקודות הרגישות והכואבות במיוחד בצוות המעבדה. בחודשים האחרונים הפכו המעבדות הרפואיות מאנונימיות – עליהן שומעים חולים רק במעמד מסירת דגימות דם, שתן ורוק – למי שעומדות בחזית המאבק במגפה.

במציאות בה אין תרופה למחלה, והכלי המרכזי למלחמה בנגיף הוא הגילוי והבידוד, המעבדות הפכו להיות העתודה הרפואית הנדרשת והאפקטיבית ביותר, על אף ההתראות מהשנים האחרונות ביחס למצבן החמור.

צוותי המעבדות נענו לגודל השעה ועבדו מסביב לשעון, אבל כעת סימני המתיחה ניכרים, יש סיבות לחשוש מפני גל שני של תחלואה, ומכך שצוותי המעבדה לא יוכלו לעמוד בגל נוסף ללא היערכות מתאימה.

נג'ם גנדלי (28) מחיפה, החלה לעבוד במעבדה לפני קרוב ל-5 שנים, לאחר שסיימה את לימודי התואר הראשון. היא מרוויחה 39 שקלים לשעה. כשהחלה את עבודתה הרוויחה רק 28 שקלים.

אפשר היה לצפות שעם ניסיון, ותק, תארים אקדמאים והשתלמויות, השכר יעלה ויהיה גבוה יותר, אבל די לגנדלי לראות את עמיתתה, ויקה דוידקין, עובדת מעבדה בכירה ומרכזת את תחום השתנים, שגם בגיל 61 עדיין חייבת לעשות כוננויות, תורנות סופי שבוע ומשמרות ליליות, כדי ששכרה יהיה מספק.

ד״ר ויקה דוידקין (61). "צריך לעבוד הרבה כדי להרוויח. כולל תורנויות ושבתות, אני יכולה להגיע ל-13 או 14 אלף שקלים״ (צילום: שיר ניר, דבר)

דוידקין, אקדמאית עם תואר שני, רופאה בהשכלתה, עלתה לישראל מאוקראינה בשנת 1995, בגיל 36. שנתיים לאחר מכן התקבלה לעבוד במעבדה ברמב"ם. שכר הבסיס החודשי שלה הוא 8 אלף שקלים בלבד.

"צריך לעבוד הרבה כדי להרוויח. גם תורנויות ושבתות, ואני מגיעה ל-13 או 14 אלף שקלים. תלוי כמה עבודה יש". כדאי לציין שמחצית מצוות המעבדה הן נשים בשנות השישים לחייהן שעלו לארץ מרוסיה ורומניה.

"כשאני רואה איך הבנות האחרות מתחילות זה ממש בושה", אומרת דוידקין, "הן משכילות ועובדות נורא קשה. אנחנו עובדות עם חומר מסוכן, והרבה שעות, וצריך להקפיד פה כל הזמן ולא רק בקורונה. זו עבודה שדורשת תשומת לב ודיוק. זה הרבה מתח ולא קל. עושים שישי, שבת, לילות, משמרות ארוכות, בלי קשר לקורונה, מ-8:00 עד 20:00. זה לא קל ולא מקבלים הרבה".

ד"ר יובל גפן, מנהל את המעבדה למיקרוביולוגיה ברמב"ם, לצד ד"ר מורן שוורצוורט, מנהלת המעבדה לווירולוגיה. המעבדה מורכבת מ-20 עובדים ועוד 3 מזכירות רפואיות. שני גברים ו-18 נשים. גפן אומר "השכר הוא מהנמוכים במערכת הבריאות, עובדים חדשים מקבלים השלמה לשכר מינימום״.

ציוד לבדיקת קורונה, מעבדה רפואית בית חולים רמב״ם (צילום: שיר ניר, דבר)

החוק אוסר שעובד ירוויח פחות ממינימום…
"השכר השעתי שלהם הוא פחות, והם מקבלים השלמה. וזה כאמור עובד עם לפחות תואר ראשון מדעי".

ואנשים רוצים לעבוד בתנאים האלה?
"קשה לגייס עובדים ויותר מהקושי לגייס עובדים יש קושי לשמר עובדים. עובד שרצה להתקבל, ונכנס לעבוד, רואה שעוברות 5 שנים והשכר שלו עלה מאז רק ב-2%, וגם אחרי 5 שנים הוא ירוויח כ-7 אלף שקלים.

״היתרון פה, בבית החולים, שהמעבדה עובדת גם בערב ובסופי שבוע והם עובדים ככוננים ואז הם יכולים גם להכפיל את השכר במשמרות. אבל בשנייה שתפסיק לעשות את העבודה המאומצת, השכר יחזור להיות מעליב. זה שוחק. למרות שהעבודה מעניינת ומאתגרת, וההרגשה הכללית היא של תרומה למערכת, קשה לבנות צוות יציב וחזק לאורך זמן כי אנשים נשברים".

לפני כשנה, גפן עבר יחד עם משפחתו ממשגב לתל אביב. מבחינת גפן המעבר לתל אביב לא שינה את האפשרות שלו לעבוד ברמב"ם, מאחר ובית החולים סמוך לתחנת הרכבת בת גלים.

ד״ר יובל גפן, מנהל המעבדה, יחד עם ד״ר ויקה דוידקין. ״השכר הוא מהנמוכים במערכת הבריאות, עובדים חדשים מקבלים השלמה לשכר מינימום״ (צילום: שי ניר, דבר)

איך אתה מסתדר בלי הרכבת?
"סובל כל יום. מכרנו את האוטו הגדול ושמרנו רכב שאמור לנסוע רק בתל אביב. עכשיו אני צריך לנסוע איתו כל יום לחיפה. אני אוהב את הרכבת ומחכה שתחזור כל יום".

המעבדות הרפואיות תופסות היום את תפקיד המודיעין שמתריע ומנחה את הצוותים הרפואיים בשטח. "רופאים ללא תוצאות מעבדה הם כמעט עיוורים", אומר גפן, "אנחנו לא בתקופה של לפני 200 שנה שרופא הסתובב עם תיק ואבחן וזיהה את המחלה בבית.

״מעבדות רפואיות הן כמו העיניים של הרופאים. מהותית אומרים שכ-70% מההחלטות הרפואיות מסתמכות על תוצאות מעבדה. במהלך המאה ה-20, המעבדות עברו תהליך מאוד מואץ של התפתחות טכנולוגית ולמדו לטפל בכמויות עצומות של דגימות בו זמנית.

״בעשרים השנים האחרונות בתהליך התמקצעות של צוותי המעבדות, הן הפכו להיות גם גוף שיודע לייעץ. היום, כשאני מקבל דגימה, אני עוזר לרופאים לקבל החלטה איזה בדיקות כדאי לעשות. אני עוזר לנתח תוצאות, להבין אותן, ולהבין אם צריך בדיקות נוספות על התוצאות הראשוניות. עובדי המעבדות צריכים ויכולים להיות חלק בלתי נפרד ממעגל הטיפול בחולה״.

ציוד לבדיקת קורונה, מעבדה רפואית בית חולים רמב״ם (צילום: שיר ניר, דבר)

ישנה מדרגיות במעבדה בין מי שמטפלים בדגימות לבין מי שמנתחים אותן?
"אם היית מגיע למעבדות לפני 20 שנים אז היו מעבדות שהיו בהם פועלים שכל מה שעשו היה לקחת דגימות ולזרוע על צלחות פטרי, והיו עובדים במעמד גבוה יותר שהיו עושים את ניתוח התוצאות. היום אין דבר כזה. אצלנו כל העובדים עושים את העבודה מתחילתה עד סופה. כמובן שלעובד חדש יש תהליך למידה וקבלת הרשאות, אבל עובד ותיק יותר, בן שנתיים, עושה את כל העבודה".

מתי למעשה הבנת שאתם מתמודדים עם אירוע ממושך ומשמעותי?
"הבנתי בשלב מסוים שהווירוס הספציפי הזה הוא משמעותי יותר מדברים אחרים שראינו. לא הופתענו שזה הגיע. זה לא אומר שבהכרח היינו מוכנים אבל קונספטואלית זה לא הפתיע. דווקא למיקרוביולוגים קליניים הסיפור של התפרצות של וירוס היא לא שאלה בכלל. השאלה היא רק מתי ולא אם. יש כל הזמן התפרצויות של וירוסים. השאלה היא כמה הוא קטלני וכמה הוא מדבק. היה לנו את שפעת העופות והיה לנו את הסארס ועכשיו יש את הקורונה. באותה מידה יכול להיות שעוד שנה יהיה לנו משהו חדש. אנחנו רואים את זה כל הזמן במחזוריות. ההתפרצויות בעשרות השנים האחרונות הן של וירוסים ולא חיידקים".

ראית את הקורונה בעיניים?
"אחת הבעיות שלנו היא שאי אפשר לראות וירוסים בעיניים אלא רק עם מיקרוסקופ אלקטרוני ואנחנו לא משתמשים פה בכזה כלי".

במעבדה הרפואית בבית חולים רמב"ם לא יודעים להבחין בין גל ראשון לשני של קורונה. מבחינתם הגל החל מתישהו בפברואר וקצב הבדיקות רק הלך והתגבר. בימים אלה כשהתחושה הציבורית הכללית היא של רגיעה ממציאות הסגר, עומס העבודה במעבדה לא פוחת.

ערין קוזלי (29) מכפר חוואלד. "זו עבודה ידנית שמצריכה ריכוז, טעות אחת וכל הטסט הלך לאיבוד״ (צילום: שיר ניר, דבר)

בחדר 722, בצפיפות ועומס עם מכונות בדיקה, קרטונים של ריאגנטים (חומרים המשמשים ליצירת תגובה כימית או ביוכימית), וללא מרחב תנועה גדול, עינת שפרן, נג'ם גנדלי וערין קוזלי עובדות במרץ רב, כדי להספיק את כל הבדיקות. פגשתי אותן במצב רוח טוב, אבל ניכר שיחד עם תחושת החיוניות והמשמעות בעבודה, עדיין נצבר מתח גדול ותסכול רב מהאינטנסיביות בעבודה והמחירים האישיים שמשולמים בצידה.

"בשעה שבע וחצי-שמונה אני מגיעה לעבודה וחייבים להספיק את כל הבדיקות", אומרת גנדלי, "כל דגימה של קורונה זה בין 5 ל-6 שעות. כשמפעילים את כל המכשירים יחד, זה עד 93 בדיקות. בעצם לוקח יותר מיממה לסיים את הכול, יום עבודה אחד לא מספיק. יוצא שלא מצליחים גם לצאת להפסקות. מישהו תמיד יצטרך לבוא לכוננות של שעות נוספות״.

כמה שעות נוספות יוצא לך לעשות?
"במאי עשיתי 100 שעות נוספות".

גנדלי לומדת במקביל לתואר שני במדעי החיים, בתת התמחות במעבדה רפואית באוניברסיטת בר אילן, ואומרת שהיא מסתדרת בקושי. "אין לך כוחות לשום דבר אחר. אני סוחבת מטען של אנרגיות שליליות שרק מצטבר. זה רק מהתקופה האחרונה שהתחלנו להיות עמוסים בעבודה. אני עובדת שישה ימים בשבוע ויש לי יום מנוחה אחד להספיק את כל החומר".

בעלה של גנדלי גם הוא רופא, בבית חולים בני ציון בחיפה, והיא מספרת שבגלל התורנויות האינטנסיביות שלה ושלו, יש ימים ארוכים שהם כלל לא נפגשים.

"אצלנו זה כמו דומינו, אם עשית טעות זה משליך על הכל", אומרת ערין קוזלי (29) מכפר חוואלד, "זו עבודה ידנית שמצריכה ריכוז. טעות אחת וכל הטסט הלך לאיבוד". גם קוזלי התחילה השנה את לימודי התואר השני אבל זנחה לחלוטין את הלימודים בין העבודה לטיפול בשלושת ילדיה. "כמעט לא הספקתי לעשות כלום חוץ מלקלח את הילדים ולהשכיב אותם לישון".

עינת שפרן (44) מכרכור. ״הלחץ בעבודה יכול גם להביא לתוצאות לא נכונות״ (צילום: שי ניר, דבר)

עינת שפרן (44) מכרכור, היא עובדת מעבדת וירולוגיה מולקולרית ומנהלת אבטחת איכות. שפרן אומרת שהלחץ בעבודה הביא גם למצב שהיו תוצאות לא נכונות, שפגעו בתהליך העבודה כולו. "באחד המכשירים, אם מכניסים את ההערכה בצורה לא נכונה, אז אתה מוציא דגימה לא נכונה ואתה יכול לתת תשובה למישהו שהיא לא שלו.

״נתנו תשובה חיובית לאחד החולים, ובמוסד אליו הוא משתייך אמרו לנו שאין מצב שהוא חיובי. היינו צריכים לבדוק מה קרה. בינתיים באותו מוסד דאגו שהצוות שעבד במשמרת יהיה בעוצר ולא ילך הביתה. הכניסו את כל האנשים במוסד לבידוד. בדקנו שוב, והבנו שזו טעות.

״זו תוצאה של הלחץ, יחד עם אנשים לא מספיק מנוסים, כי הביאו כוח אדם שיש לו פחות ניסיון – סטודנטים לרפואה ודוקטורנטים לביולוגיה שבאו לעבוד פה ככוח עזר. צריך היה לוודא שכל הבדיקות הנוספות, 24 במקרה ההוא, ייבדקו שוב. זה גם עיכב תשובות לחולים אחרים, וגם כניסה של בדיקות חדשות".

לפני חצי שנה גם היה כאן עומס כזה?
"העבודה היתה הכי מלחיצה בקורונה. זה היה עומס אדיר של בדיקות, תוך כדי כניסה של מכונות חדשות, והכשרה של אנשים שיעבדו עליהם. הכל היה בבום של עבודה. זה שונה מאוד מהשגרה. זה היה מילואים. הגיעו מידי יום מאות בדיקות. מתחילת חודש מרץ זה ככה".

עד כמה העבודה השפיעה עלייך?
"זה מלחיץ ברמה שלא תפקדתי כשבאתי הביתה. בחודש מאי עשיתי 80 ומשהו שעות נוספות. כשהגעתי הביתה נחתי על הספה וממנה עברתי למיטה. אני זוכרת שהייתה תקופה בחיים שלי שהייתי ממש לחוצה שהסימן לזה היה שהשיניים שלי התחילו לכאוב. עכשיו בקורונה זה חזר. גם הגוף משלם את המחיר. אתה לא אוכל כמו שצריך ומשמין" (עובדת מעבדה מוסיפה מהצד "או שמפסיקה לאכול בכלל"). לא יכולתי לנהוג יותר לעבודה והזמינו לי מונית. לפחות במונית יכולתי להירדם. כל אפריל וגם חצי ממאי זה היה כך, ורק בשלושת השבועות האחרונים חזרתי לנהוג״.

יובל גפן מנהל המעבדה ליד מקררי המעבדה במסדרון (צילום: שיר ניר, דבר)

מה עוזר לך לפרוק את המתח?
"כדי להירגע אני רואה תכניות מפגרות ביו-טיוב. הכי טראש שיש. גם לימדתי את בעלי מילה חדשה, "תגיש לי". לא תכין לי, ולא תעשה לי – ״תגיש״. בעלי הפך להיות אמא, אבא, מבשלת ומסיעה. אין על בעלי בעולם".

נראה שבתוך הניסיון לקיים שגרה במשק, המעבדה הרפואית ברמב"ם נמתחה עד הקצה, ויש חשש שההתגייסות הכללית של הצוות ותחושת השליחות לא יספיקו כדי לעמוד בהכפלת מספר הבדיקות.

"לא יקרה עוד פעם מצב חירום, כי הצוות לא יהיה מוכן לעבוד בתנאים כאלה והמעבדה לא תוכל לעמוד בעומס" אומר גפן מנהל המעבדה "המעבדות הרפואיות בישראל מורעבות כבר עשרים שנה. יש דו"ח מבקר מדינה מ-2016 שהכול כתוב בו בצורה מאוד ברורה וחד משמעית.

"יש תת תקצוב למעבדות. יש חוסר בכוח אדם. כמות הדגימות הולכת ועולה משנה לשנה. עולים בין 1%-5% באופן עקבי כבר 15 שנים, וכוח האדם במעבדה לא השתנה כבר 10 שנים. אני מקבל עובדים חדשים רק כנגד מי שפורשים, וגם זה אחרי ועדת חריגים".

משרד הבריאות הבטיח לאחרונה שתקני המעבדה יגדלו, ויתווספו למעבדה עובדים.
בפועל, טוען גפן, מדובר על קליטה של עובדים זמניים לתקופה של 4 חודשים בלבד. לדבריו, אין בכך די, ואנשים לא ירצו לבוא לעבוד בתנאים הנוכחיים לנוכח העבודה האינטנסיבית. "לוקח לפחות חודשיים להכשיר עובד ואני צריך אנשים לטווח ארוך, ואת זה אנחנו לא מקבלים. אנחנו מקבלים מאות בדיקות ממוסדות גריאטריים ומעמותות. אנחנו מאוד מתקשים לעמוד בכל המטלות האלה יחד".

כמנהל מה ההתמודדויות שלך?
"לחץ מאוד משמעותי מלמעלה ולעמוד בכמויות ששולחים לנו לבדיקות ולבצע בזמן. מצד שני הרצון לשמור על העובדים. אתה רוצה לגייס אותם ושירגישו שהם עושים משהו מאוד חשוב ושיעבדו בעומס גדול. לדאוג להם לשכר הוגן ולתוספות שהם צריכים וזה לא פשוט".