ד"ר דנה פרג (47), פסיכולוגית ארגונית-תעסוקתית, השתתפה במהלך ימי הקורונה ביוזמה של פסיכולוגים שהעניקו בהתנדבות שעות ייעוץ למחפשי עבודה שהוצאו לחל"ת או פוטרו מעבודתם בשל המשבר.

מה שמעת בקליניקה?
"עולות שאלות כמו 'בשביל מה השקעתי כל-כך הרבה, איפה הסולידריות והשייכות שלי לארגון? מה המשמעות של זה שהייתי שם ונתתי כל-כך הרבה?' את השאלה הזאת שמעתי מעובדים שיצאו לחל"ת תחת הכותרת 'לא חיוניים', אפילו מכאלה שהיה ידוע מראש שהם יחזרו למקום העבודה. בעיני זו כותרת לא מוצלחת. ארגון צריך להיות רגיש למילים שיוצרות מציאות ותודעה".

ד"ר פרג עומדת בראש התכנית לתואר שני בהתנהגות ופיתוח ארגונים במרכז הבינתחומי בהרצליה, ועוסקת מזה 20 שנה בעולם העבודה ובתהליכים העוברים על הפרט והמערכות הארגוניות. "לעבודה, מלבד היותה אמצעי לפרנסה, יש תועלת רבה", היא אומרת, "ובהעדרה אנחנו מבינים את זה".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מה עובר על בן אדם שנשלח הביתה?
"אין כאן דבר אחיד. יש הרבה מאוד משתנים במצבם של אנשים מובטלים. זה קשור באילו בטחונות ומעגלי תמיכה אישיים, חברתיים וכלכלים יש להם. אבל החרדה היא דבר שמשותף לכולם. אצל אחד החרדה היא ללחם או לתשלום החשבונות של החודש הבא, ולאחר החרדה היא על מה יהיה? ואפילו על מה יגדיר אותי?

החשש מאבטלה או מחל"ת מבטא חששות הקשורים בצרכים הקיומיים, אבל עובר גם דרך צרכים אחרים, כמו מה מגדיר אותי, מה מסדר לי את היום, מה הדבר שנותן לי משמעות"

"ברמה החברתית העבודה הפכה להיות חלק מכרטיס ביקור, חלק מהתקשורת עם אנשים. החשש מאבטלה או מחל"ת מבטא חששות הקשורים בצרכים הקיומיים, אבל עובר גם דרך צרכים אחרים, כמו מה מגדיר אותי, מה מסדר לי את היום, עם מי יש לי אינטרקציה חברתית על בסיס יומיומי וגם מהו הדבר שנותן לי משמעות".

מעסיקים רבים ניצלו את המשבר והוציאו עובדים לחל"ת גם אם זה לא היה הכרחי. אולי ההגדרה "לא חיוניים" מבטאת יחס בעייתי לעבודה ולעובדים מצד המעסיקים?
"יש כיום סימן שאלה מאוד גדול על 'החוזה הפסיכולוגי' בין העובד לבין המעסיק המבטא אחריות וערבות הדדית. ה'חוזה' הזה אומר: אתה תעשה את העבודה, ואני המעסיק אתן לך את האפשרות להיות כאן עד הפנסיה, כולל דאגה לתנאים הסוציאליים והרווחה שלך'. עדיין ישנם כמה ארגונים מאוד גדולים שמחזיקים את החוזה הזה, אבל היום אנחנו רואים חוזה מסוג לגמרי אחר".

איך אחר?
"החוזה בעולם העבודה הנוכחי אומר: אני כמעסיק נותן לך הזדמנות לעבוד פה, ללמוד ולהתפתח, וממך אני מצפה למיטב. לי כמעסיק ברור שאתה תהיה פה תקופה קצרה בהרבה ממה שהייתי רוצה. לעובד יש כיום פחות מחויבות למעסיק, והמעסיק פחות נאמן לעובד. נכון לנו, כחברה, שנחשוב על המבנה הזה, מה אנחנו מרוויחים ממנו ומה המחיר שלו".

איך החוזה הזה משפיע על תחושת המשמעות בעבודה?
"זה מעלה שאלות. בעבר אנשים פחות שאלו את השאלה על משמעות ופחות נדרשו אליה. חקלאי שמגדל עגבניות בחלקה משפחתית לא שואל מה המשמעות של העשייה שלו כי התשובה לזה ברורה. כשאני יושבת במקום מרוחק וכותבת קוד למישהו שמשלם לי ואני לא יודעת מי הוא ומה הוא מייצר, לאן הקוד שלי הולך ומי נהנה הקצה של אותו מוצר, אז עולה השאלה מה המשמעות של מה אני עושה? המשמעות במקרה זה היא פרנסה".

"להתנער מהבושה זה מעשה של חוזק"

לא פעם שומעים עכשיו את המשפט "משבר זו הזדמנות".
"זה לא הדבר המיידי שקורה. צריך הרבה משאבים, כלכלים ונפשיים, כדי להפוך את המשבר להזדמנות. יש אנשים שמצליחים להגיד: או-קי, פוטרתי, או אני בחל"ת, העסק נסגר, תמיד רציתי לעשות משהו אחר וזה דחף אותי לעשות משהו שאולי לא היה לי אומץ לעשות לבד, ועכשיו אין לי ברירה, אני צריך להתחיל לשחות.

"אבל אנשים גם מתביישים ונבוכים, ולא בצדק, להגיד שהם ללא עבודה בגלל שהיו קיצוצים. זה לא בצדק כי זה מצב שנגרם בגלל הקורונה וללא קשר אליהם. אלו דברים שמקשים אחר-כך על היכולת לחפש עבודה. בן אדם צריך לעזור לעצמו ולעשות עבודה פנימית כדי להיפטר מהמבוכה והבושה הזאת".

במציאות של אבטלה גבוהה אנשים ילכו להתפרנס בעבודות שמתחת לכישוריהם, עבודות שנחשבות אולי לנחותות בעיניהם.
"נכון. והם יחושו בושה. הסיפור עכשיו הוא איך להסיר אותה. זה דורש עבודה מנטלית של האדם עם עצמו, וככל שהסביבה הקרובה תתמוך – זה יסייע. הבושה היא עול שמקשה על אנשים לחפש עבודה, לבקש עזרה, להציג את עצמם, למצוא עבודה ולהתקדם.

אנשים מתביישים ונבוכים, ולא בצדק, להגיד שהם ללא עבודה בגלל שהיו קיצוצים. זה לא בצדק כי זה מצב שנגרם בגלל הקורונה וללא קשר אליהם"

"יכול להיות שתעבוד תקופה בעבודה שלא דומה לעבודה ממנה יצאת. בעיני, באמת שאין עבודה שלא מכבדת את בעליה. השאלה היא איך אתה ניגש לעבודה. מה שאני עושה מגדיר אותי לא בגלל שאני כותבת קוד או מסדרת שימורים על המדף, אלא בגלל איך שאני עושה את זה. יש כל מיני עוגנים שיכולים לעזור לאנשים לעשות את המעבר הזה".

איזה עוגנים?
"הראשון הוא להבין שזו תקופה זמנית; שאני יכולה לעבוד בעבודה שלא הולמת את רצוני ואת כישורי ובמקביל להמשיך לחפש עבודה בתחום שלי.

"השני הוא להתחבר לשאלה למה אני עושה את זה? צעירים לדוגמה, מראים גמישות ונורא קל להם לעבוד בכל עבודה שהיא, כי הם חוסכים לנסיעה לדרום אמריקה. משמעות נוספת יכולה להיות בכך שאני עושה את זה כי אני מכלכלת ילדים, וזה קשור לעצמאות שלי, או כי אני לא רוצה להיות נטל על הוריי.

"עוגן נוסף הוא שחשוב לי להיות חלק ממסגרת. זה גם יותר נכון לחפש עבודה כשאני עובד. המעסיק העתידי עשוי לראות בכך יוזמה, חוסן, עוצמה ודברים חיוביים. וגם, יכול להיות שאני מוצא עבודה שנדרשת לתקופה והיא הכרחית לאיכות החיים של כולנו".

את באמת מאמינה שמורה יכול למצוא משמעות בעבודה בסופר?
"לא אבלף. המון עבודות משעממות, נכון, הרבה יותר מעניין ללמד ילדים בכיתה א' מלסדר שימורים בסופר. אבל אני חושבת שכל אחד יודע איזה אורך נשימה, כלכלי או חברתי, יש לו כדי להיות בלי עבודה. זה מעשה של חוזק להתנער מהבושה, לעשות את ההפרדה ולהתחבר לעצם זה שאני עובד, יוצר, עושה טוב ובמקצוענות.

יכול להיות שאחרי שלושה חודשים תמצא משרה בתחום שלך. עד אז תנסה לעשות את המיטב גם בשביל עצמך. תשאל מה אפשר ללמוד מהחוויה הזו?"

"ברור שהמשק יתאזן ואתה תמצא את עצמך במשהו יותר מתאים. אז יהיה גם את הפרק הזה בביוגרפיה שלך. תשב בגיל 70 ותספר שבשנת 2020 היה כזה משבר, שהייתה תקופה שעבדת במקצוע נדרש במיוחד במכולת השכונתית.

"יכול להיות שבקורות החיים שלך לא תציין את ארבעת החודשים בעבודה בסופר, אבל אתה תדאג לעשות את עבודת הקורונה שלך ככזו שיש מה להביא ממנה ומה לספר משם למעסיק הבא במקצוע שאותו למדת ואליו הוכשרת".

"בזמן שאתה כאן תהיה נוכח"

ייתכן שמי שפוטר צריך להיפרד מהרעיון שימצא במהירות עבודה במקצוע שלו.
"יש פה אֵבֶל, ובהרבה מישורים. בתקופה הזו אנשים אבדו קרובי משפחה ולא יכלו להיות לידם  ברגעים האחרונים, אנשים התחתנו לא כמו שתכננו, וגם בתחום התעסוקה יש הרבה אובדן ואבל. אנשים מסיימים אוניברסיטה ורוצים לעבוד בתחום שבו השקיעו, ויכול להיות שיקח להם יותר זמן ממה שחשבו כדי שיוכלו למצוא עבודה, אולי יצטרכו להתפשר.

"השאלה כמה זמן אפשר להתאבל מבלי לעבוד היא שאלה אישית. אני אומרת שזה זמני, ובזמן שאתה כאן, תהיה נוכח. תן את המיטב שלך. יכול להיות שאחרי שלושה חודשים תמצא משרה בתחום שלך. עד אז תנסה לעשות את המיטב גם בשביל עצמך. תשאל מה אפשר ללמוד מהחוויה הזו? אולי תכיר מישהי שתהיה לך לחברת נפש? אולי תפתח לאנשים שהם אחרים ממך?

"אני יכולה לעשות את אותה עבודה כקופאית בצורה מאוד טכנית ואני יכולה לעשות אותה במקצוענות, בדיוק, באדיבות, בראיית הלקוח ולעשות אולי אקסטרה מייל באריזות, לראות אדם קשיש שמתקשה ולסייע לו. כל עבודה בעולם אפשר לעשות אותה לעילא ולעילא ואפשר לעשות אותה בחפפנות. זו בחירה".

בחירה?
"ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי שהיה באושוויץ, טוען בספרו 'האדם מחפש משמעות', שאנחנו יכולים להיות במצבי חיים מאוד קיצוניים, הרבה יותר מאבטלה וקורונה, וגם כשדרגות החופש מאוד מצומצמות, עדיין נשארת הבחירה. אני לוקחת את המסר הזה, בהשאלה ממנו, למציאות פחות קטסטרופלית, אבל עדיין לא רצויה. מציאות מבאסת ומתסכלת ומעוררת רגשות של אבל, של בושה של איך אני אלך לעבוד בסופר השכונתי ויראו אותי. אבל בתוך זה אני עדיין יכולה לבחור מה אני עושה, באיזו גישה, איך להתייחס לסובבים אלי. פה נשארת הרבה בחירה".

"עבודה עם שליחות זה לא במקום תנאי עבודה נאותים"

איך זה שבמקרים רבים בצד המשמעות ותחושת השליחות, מגיע שכר נמוך או תנאי העסקה לא הוגנים?
"אני שומעת על אנשים שעובדים במגזר השלישי שאומרים, 'כן, אני עושה עבודה עם שליחות'. עבודה עם שליחות ומשמעות זה דבר נפלא, אבל זה לא במקום תנאי עבודה נאותים, שכר מכבד ויחס הולם. לפעמים הניסיון לשחק במטבע שאתה משולם פחות אבל אתה עושה עבודה עם שליחות הוא ניצול לרעה של מושג המשמעות. בראייה ארגונית ואחר כך חברתית, כולנו משלמים על זה כחברה".

מה היית אומרת למעסיקים בתקופה הזו?
"יש משהו באופנים בהם אנחנו מועסקים, בתנאי העבודה, ביחסים בין העובד והמעביד שנתפס כעונש. לעבודה יש שני ארכיטיפים: האזכור הראשון לעבודה בתורה הוא שעבודה שווה עונש – בספר בראשית, בונים עולם מושלם, שנשבר ונסדק, וצריך לבנות אותו מחדש. ובמה האדם נענש? 'בזיעת אפך תאכל לחם'. בסיפור אחר, מתרבות אחרת, סיזיפוס נענש ומגלגל את האבן עד אין סוף.

מנהלים ומנהלות בעת הזו צריכים להיות עם הרבה יותר חמלה ורגישות. יש להם יכולת להיות קטליזטור לתהליכי משמעות"

"בקליניקה אני שומעת סיפורים על ניצול, גם אם הוא לא עומד בהגדרה המשפטית של התעמרות בעבודה. מקרים שבהם אנשים חשים מושפלים, מוקטנים וחווים דברים לא פשוטים בכלל. היחס שהם מקבלים, ההכרה או חוסר ההכרה, אלה דברים שיכולים לפצוע או לרומם.

"הסופר מקס פריש אמר: 'ביקשנו פועלים וקיבלנו בני אדם'. כל מנהל צריך את המשפט הזה על השולחן שלו. ביקשנו אנשים שיעשו משימה אבל תמיד מי שמגיעים אלינו למשרד, למפעל, הם בני אדם, עולם ומלואו.

"מנהלים ומנהלות בעת הזו צריכים להיות עם הרבה יותר חמלה ורגישות. יש להם יכולת להיות קטליזטור לתהליכי משמעות. כשאני מחברת את העשייה של המוקדן לעשייה של כל החברה, לא כזיוף, אני מזמינה אותו לקחת חלק בתחושת המשמעות. משמעות היא לא משאב ששייך לאף אחד. הוא לא צריך להיות רק מנת חלקם של שכבת עילית בארגון. כל אדם ובכל מקום יכול להעניק משמעות לדברים".