העובדות והעובדים הסוציאליים בישראל ייצאו ביום ראשון הקרוב (21 ביוני) לצעדת מחאה מתל אביב לירושלים, בעקבות קריסת השירותים החברתיים בארץ. העובדים הסוציאליים דורשים שיפור בשכר, הקלה בעומסי העבודה ותכנית מוגנות, בעקבות מאות מקרי אלימות כלפיהם בשנה.

הנתונים על רגל אחת:

  • עובדת סוציאלית ברשות מקומית מטפלת בממוצע ב-300 משפחות, כ-1,500 איש.
  • שכרה של עו"ס משפחה, שעובדת ב-75% משרה, עומד על כ-5,200 שקלים ברוטו בחודש בממוצע. שלושה מתוך ארבעה עובדים בתחום מקבלים השלמת הכנסה לשכר מינימום.
  • 83% מהעובדות הסוציאליות חוו אלימות במקום עבודתן: 30% ספגו אלימות פיזית, 30% חוו איומים על חייהן או על חיי ילדיהן.
  • ברשויות המקומיות יש 1,000 תקנים לא מאויישים, בגלל תנאי העבודה של העובדים הסוציאליים בארץ.

אבל זה לא חייב להיות כך. בדיקת 'דבר' מגלה מה קורה במקומות אחרים: בשוודיה, ניו זילנד וארה"ב.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

 

שוודיה (כ-10 מיליון תושבים):
לא מחתימים שעון

ויקי קניאס-סלאטהגורד, עו"ס בשוודיה. "כשמחליפים מקום עבודה נהוג לקבל העלאה" (צילום: אלבום פרטי)

מספרת: ויקי קניאס-סלאטהגורד, עו"ס תואר ראשון, חיה בפרבר של שטוקהולם, עובדת בעירייה שהיא בגודל דומה לעיריית רמת גן.

תנאים: "מבחינת תיקי מטופלים, במשרה מלאה יש עד 20 תיקים. בשעות העבודה יש פה גמישות מאוד טובה. אני יכולה להתחיל בין שבע לעשר בבוקר ולסיים בין שתיים אחר הצהריים לשמונה בערב. אני לא מחתימה שום כרטיס. אני ממלאת דוח שעות ידני באקסל. תפקידי להגיע ל-39.5 שעות עבודה בשבוע. השעות גמישות בהתאם לצרכי העבודה וצרכיי האישיים, כך שביקור אצל רופא, או במספרה לא מפריעים לי בכלל".

השתלמויות: "מקום העבודה שלי מאוד משקיע בימי עיון וקורסים. אני יכולה למצוא קורס ולפנות למנהלת שלי, ואם הוא קשור לתחום העבודה שלי סביר להניח שיאשרו לי להשתתף בו".

אלימות: "במקרה שאנחנו מרגישות סיכון יש לנו אזעקות ניידות. לי אישית אף פעם לא קרה משהו, גם לא איום. זה נדיר".

שכר: "המשכורת החודשית מתחילה בערך ב-20 אלף קרונות שבדית ברוטו (כ-7,500 שקלים), ויש עליה של כ-2% לשנה. כשמחליפים מקום עבודה נהוג לקבל העלאה. הסכום נקבע במשא ומתן אישי. אין אחידות. אני עם ותק של 10 שנים, מרוויחה 36 אלף קרונות ברוטו בחודש (כ-13,500 שקל), ויש לי 30 ימי חופשה בשנה.

ימי הקורונה: "השינוי הגדול הוא שאני עובדת מהבית 80% מהמשרה. הכל מתנהל דרך טלפון ומחשב נייד שקיבלתי מהעבודה. הממשלה אישרה בחודש מרץ, שהחל מיום המחלה הראשון אין שום השפעה על המשכורת, ועד היום ה-15 לא צריך אישור רופא. זה נעשה כדי שאנשים עם תסמיני הצטננות הכי קלים לא יבואו לעבודה. השכר שלי לא נפגע בכלל".

בישראל: "עבדתי גם בעיריית ראשון לציון, ב-2016-2015, והרגשתי שיש אי אמון בעובד. החתמת הכרטיס היתה מאוד בעיתית והוסיפה המון לחץ. אם לא הייתי מחתימה יציאה, אז לא הייתי מקבלת שכר ליום הזה. אם הייתי בביקור בית בקצה השני של העיר וחייבת לאסוף ילדים מהגן או מבית הספר, אז היה ממש לחץ אדיר לחזור לעירייה בלב העיר ובלי חניה. הלחץ ממש העיק על החיים, שלא נדבר על השכר הנמוך. הכל היה משוקלל מכל מיני דברים, ולא היה ברור מה. כאן המשכורת היא רק על עבודה – שכר חודשי. מאוד ברור".

ניו זילנד (כ-5 מיליון תושבים):
בסך הכל כ-15 תיקים במקביל

דימיטרי בילצקי, עו"ס בניו זילנד. "כל שנה השכר עולה בממוצע ב-4,000 דולר ניו זילנדי (כ-8,800 שקל)" (צילום: אלבום פרטי)

מספר: דימיטרי בילצקי, עו"ס קליני בתחום בריאות הנפש ומנטור הגירה. בעל תואר ראשון מאוניברסיטת בן גוריון, תעודת בוגר-התמחות בהתמכרויות אלכוהול וסמים מהאוניברסיטה הטכנולוגית בוולינגטון. חי בניו זילנד.

שכר ותנאים: "בניו זילנד ואוסטרליה עבודה סוציאלית זה מקצוע מתוגמל. יש הסכמי שכר קיבוציים. כל שנה האיגוד המקצועי, PSA, נכנס למשא ומתן על השכר וכל שנה זוכים להעלאות. ב-2017 השכר השנתי של עו"ס מתחיל היה 58 אלף דולר ניו זילנדי (כ-129 אלף שקלים, כ-10.7 אלף שקל בחודש). כל שנה השכר עולה בממוצע ב-4,000 דולר ניו זילנדי (כ-8,800 שקל)".

"במחלקת בריאות הנפש בבית חולים, השכר הוא בערך 28 דולר ניו זילנדי (כ-62 שקלים) לשעה. משרה מלאה היא בת 40 שעות בשבוע, ויש הדרכה מקצועית על חשבון המעסיק. בצוות שלנו, שעסק במניעת העמקה של מחלה נפשית, טיפול מונע פסיכוזה, היו כלי רכב לשימוש שלנו, העובדים. לכל אחד היו מקסימום 15 תיקים במקביל. לצוותים אחרים בבריאות הנפש היו לכל אחד 40 תיקים במקביל, והם התלוננו שזה הרבה מדי".

"כשעבדתי בעמותה שמתעסקת בבריאות הנפש, שכרי היה 16.5 דולר ניו זילנדי לשעה (כ-36 שקלים). זו היתה תכנית שיקום בקהילה – לעזור למטופל למצוא עבודה, שילוב חברתי ועוד. הייתי נוסע אליהם, אוסף מהבית, הולך איתם לים, בתי קפה, חדר כושר, מטיילים בפארק, זאת הייתה העבודה. מעניינת ולא מאוד קשה. התייחסו אלי ממש טוב, צברתי שנה ניסיון, סיימתי את הלימודים ואת תהליך הרישום המקצועי. עבדתי כ-20 שעות בשבוע, חייתי טוב, קניתי רכב. גרתי אז באוקלנד וזה הספיק לי להכל".

אלימות: "יש עבודה צמודה עם המשטרה. אין מצב שעובד סוציאלי מסכן את עצמו. קודם כל המשטרה מתעסקת עם אלימות".

ימי הקורונה: "גם ברמת הסגר הכי גבוהה אפשרו לאנשים לצאת מהבית לעשות ספורט. אני המשכתי לעבוד בבית חולים בצפון אוקלנד. הייתה התגברות משמעותית של מקרי אלימות במשפחה. אני עוסק בתחום אובדנות, כמות העבודה ירדה פי שלושה, ועכשיו חזרה לנורמה.

"כל מי שפיטרו אותו קיבל קצבה שבועית של 580 דולר אוסטרלי. בבית החולים, מי שנאלץ להיעדר, בגלל קבוצת סיכון או חשש לקורונה, קיבל תשלום מיוחד, לא על חשבון ימי חופשה. בעמותות בריאות הנפש, מי שהיה בקבוצת סיכון ולא היה יכול לעבוד, קיבל שכר מלא.

"באופן כללי, התמיכה של המדינה במעוטי יכולת מאוד טובה תמיד, וזה המשיך גם בתקופת הקורונה. עצמאים יכולים למלא טופס אונליין ולקבל סובסידיה ממשלתית לעצמאיים – 7,000 דולר ניו זילנדי (כ-15,500 שקל).

בישראל: "ההכשרה של עובדים סוציאליים באוניברסיטאות בישראל ברמה מאוד גבוהה, פה הלימודים ברמה פחות גבוהה. בישראל יש אנשי מקצוע נהדרים והם לא מתוגמלים כמו שצריך.

אוהיו, ארה"ב (כ-12 מיליון תושבים):
יש כבוד למקצוע

שי כהני-ארז, עו"ס באוהיו, ארה"ב. "בתקופה העמוסה הזו קיבלתי תוספת שכר של 2% והטבות" (צילום: אלבום פרטי)

מספרת: שי כהני-ארז, עו"ס קליני ומטפלת בטראומה. מנהלת את תחום הקשישים בפדרציה היהודית ביאנגסטאון אוהיו, עיירה בת כ-65 אלף תושבים.

רקע: "בארה"ב אין טיפול ציבורי. הטיפול נעשה על ידי חברות הביטוח. מי שעובד, משלם השתתפות עצמית. עניים, בלי הכנסה בהגדרה, מקבלים מדיקייד – ביטוח ממשלתי, ולא משלמים בכלל. מי שצריך לשלם השתתפות עצמית, מעמד הביניים, לא פונים לקבל שירות וטיפול".

"יש ארבע דרגות רישוי הסמכה לעובד סוציאלי. הדרגה הכי גבוהה היא סופרווייזר. המשכורת עולה בהתאם לדרגת ההסמכה. שנתיים אחרי סיום תואר שני יש המון אפשרויות תעסוקה, מסלולי ניהול, יש לאן לשאוף. כולם שואפים לרמת הרישוי הגבוהה – להדריך סטודנטים, להיות יועצת או להיות מעין קבלן ולקבל אחוזים".

העבודה: "אני עושה בקהילה היהודית המון פרויקטים, אני מנהלת, יש לי חמישה מתמחים, אני מוציאה לפועל תכניות, פחות מתעסקת בטיפול אישי".

טיפול אישי, כמו בביטוח לאומי, נקרא בארה"ב "קייס מנג'ר", ולדברי כהני-ארז, זה תפקיד שעושה מי שיש לו תואר ראשון בעבודה סוציאלית. אחרי שנתיים רוב האנשים מתקדמים ולא ממשיכים לעשות אותו, בטח שלא אחרי תואר שני. "זה לא תפקיד פחות חשוב, אלא פשוט אחר", היא אומרת, "להגדרות יש משמעות, זה יוקרתי. יש סיבה להתקדם, זה מכובד".

היחס למקצוע: "יש כבוד לעבודה שלי והערכה. זה לא רק המשכורת. אין פה ענין של כסף. גם אם תהיה לי קליניקה פרטית, לא אתעשר. בארץ אין לאן לשאוף. יש לי חברה בארץ שאמרה לי שאין לה סיבה לעשות תואר שני. פה יש כבוד, המקצוע מאוד מוערך. יש אפשרויות של טיפול. אני זהה לפסיכולוג מבחינת היחס והכבוד המקצועי. בארץ נחשבים פחות".

שכר: "מאוד משתנה, גם בין מדינה למדינה, גם בין מחוז למחוז. בהתחלה, המשכורת מאוד גרועה, כמו בארץ. אבל שלוש שנים אחרי תואר שני המשכורת יכולה להכפיל ולשלש את עצמה, ואת יכולה לפתוח קליניקה פרטית.

"בעיקרון, יש כל מיני סוגי העסקה. יש מי שבוחר לקבל שכר שעתי גבוה יחסי ולא לקבל הטבות; יש מי שבוחר לקבל שכר גלובלי, שמבחינת שכר שעתי זה נמוך יותר, אבל אם נגיד קבעת עם מטופל והוא לא הגיע, זאת עדיין נחשבת לך שעת עבודה. כך שהשכר יכול לנוע בין 15 דולר ל-50 דולר לשעה (בין 51.5 ל-172 שקלים לשעה). יש לי חברה שעובדת על בסיס שעתי ומקבלת 40 דולר (כ-137 שקלים) לשעה, אבל לא מקבלת הטבות בכלל. אני מקבלת שכר גלובלי, שנחשב יותר נמוך, אבל יש לי ביטוח, יש השתתפות בגן של הילדים ומממנים לי כל הוצאה שקשורה להתקדמות המקצועית שלי".

ימי הקורונה: "בזמן הסגר עבדתי מרחוק, מעל 100% משרה. אני עובדת בעיקר עם קשישים, יש בקהילה היהודית 500 קשישים, עשינו המון ריץ' אאוט – התקשרנו אליהם, שלחנו מכתבים, סלי מזון, פתחנו קו חם, שירות של ללכת בשבילם לקניות בסופר, עבדתי קשה מאוד. במקביל, עשיתי טיפולים דרך חברת הביטוח. החברות תגברו את כל השירותים ושינו את אופני קבלת הטיפול – אישרו לעשות טיפול מרחוק בזום, בפייסטיים וכד'. כמעט הכל עבר לזום. בתקופה העמוסה הזו קיבלתי תוספת שכר של 2% והטבות – לדוגמה, מורה שבאה לבית שלי כדי שאני אוכל לצאת לעבוד".

בישראל: "המקצוע לא מוערך. כרגע אני לא רואה את עצמי חוזרת לארץ לעבוד בתחום. אני מפחדת שיקצצו לי את הכנפיים, לא רק מבחינת השכר. כאן אני מאתגרת את עצמי. אין לי 500 תיקים. כל קליינט מקבל את היחס שהוא צריך. אני מצליחה להעביר תהליך, אני מצליחה לשלב בין עבודה בקהילה ופרוייקטים. אני לא מרוויחה הרבה מבחינת שכר, אבל מרוויחה הרבה מבחינת מקצועית. אני כל יום אומרת תודה על העבודה שלי, וזה שונה ממה שאני שומעת מהחברות שלי בארץ".