הקורונה מחייבת אותנו לחשוב מחדש על דברים שהיינו רגילים אליהם בימים כתיקונם. כך למשל, עד הקורונה היינו בטוחים שאין תחליף למפגשים פנים אל פנים. לפתע גילינו שהזום הוא לא רק פתרון חלופי נהדר, אלא גם מרחיב את האפשרויות שלנו: קל הרבה יותר לתאם בין יומנים, אפשר לפגוש גם את מי שלא יכול להגיע, ולא רע בכלל להישאר עם מכנסי פיג'מה ונעלי בית בפגישות עבודה.

השבוע התפרסם כי בשל הקורונה לא יוכלו מסיימי תיכון לערוך נשף סיום. בעבר היו נשפי הסיום מוכרים לישראלים בעיקר מסרטים אמריקאיים, אך בשנים האחרונות הנשפים הנוצצים של סיום כתה י"ב הם תופעה רווחת גם בישראל. עצירת נשפי הסיום בתיכונים בעקבות הקורונה מהווה הזדמנות לעצור ולשאול אנחנו באמת רוצים להשריש אצלנו את המסורת הזו, שכולה הנצחת פערי המעמדות בין תלמידים הוא הדרך לחתום 12 שנות לימוד במערכת החינוך.

נשפי הסיום מדגישים את הפער בין מי שיכול להוציא סכום לא מבוטל על אירוע של מספר שעות לבין מי שלא יכול להרשות זאת לעצמו. הורים רבים, ולא רק בעת הזו, אינם יכולים לשלם אלפי שקלים על שמלה, איפור ותסרוקת, בעוד שאחרים מממנים לילדיהם גם מסיבה מקדימה בווילה עם בריכה צמודה והגעה בלימוזינה אל הנשף.

פנטזיית 'היפים והנכונים' מחדדת את הקושי של אלו החושבים שהם לא נראים טוב בטוקסידו או בשמלת נשף, ורבים אף מוצאים עצמם מבודדים ודחויים מתמיד. בפועל, מגיעים בדרך כלל אל הנשף אלו שבטוחים במעמדם החברתי, ואחרים מוותרים מראש.

אפשר לבקר כמובן את האלכוהול המככב בנשפי הסיום, כמו גם דברים אחרים, אבל מעבר לכל זה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מהי הדרך הנכונה לסיים שנים ארוכות של לימודים במערכת החינוך. שיאן של 12 שנות לימוד אמור לדעתי, להביא לידי ביטוי תכנים חינוכיים שליוו את התלמידים לאורך השנים. כמובן שצריכה להיות באירוע הסיום גם חגיגיות, אבל כשהאירוע הוא כולו מוחצן וראוותני, משהו משמעותי מתפספס.

מה שלא יכולות לעשות אמירות ארכאיות של אנשים מיושנים ולא אופנתיים עושה הקורונה: היא מחייבת אותנו לעצור לשנה אחת את נשפי הסיום וכדאי שננצל את הזדמנות לשאול את עצמנו האם נשפי הסיום הם המסורת שאנחנו רוצים להטמיע, או שמא יש אלטרנטיבות נכונות יותר, המשלבות התרגשות וחוויה, יחד עם ערכים חינוכיים.

ד"ר חיים שקד הוא ראש המכללה האקדמית לחינוך "חמדת הדרום" שליד נתיבות