אמרה ידועה היא ש׳מי שיש לו פטיש, כל בעיה נראית לו כמסמר׳. מערכת היחסים בין הממשלה והמורים בחודשים האחרונים, שהגיעה לשיאה בכישלון לכפות על מורי התיכונים להאריך את שנת הלימודים, מגלמת אמירה זו במדויק.
'הפטיש' לא מסמל רק את אופן הפעולה הכוחני שננקט כלפי המורים, אלא גם את אופן החשיבה המקדש את השוק החופשי כעיקרון יחיד ובלעדי, וזונח עקרונות אחרים כמו דיאלוג, תכנון לטווח ארוך ויחסי עבודה הוגנים. ניהול המשבר במערכת החינוך מעלה ספקות לגבי יכולתה של הממשלה להתמודד עם המשך מגפת הקורונה והגל השני שבפתח.
מתחילת התפרצות המגפה התנהלה הממשלה מהרגע להרגע, בניתוק מהשטח ותוך זלזול עמוק במורים. במקום לגבות אותם על ההיערכות המהירה ללמידה מרחוק, בכירים כמו מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד, הביעו באופן פומבי זלזול בעבודתם ואף הודיעו שלא יתוגמלו עליה; בתי הספר נפתחו בחופזה, בחוסר בהירות ועם הנחיות לא ברורות; ומציאת מתווה מוסכם לסיום שנת הלימודים נדחתה לאחרי הרגע האחרון, כשהתעודות כבר חולקו.
הממשלה ראתה במערכת החינוך כלי שיאפשר להורים לצאת לעבוד. מנקודת המבט הזו, אין ערך רב ללמידה מרחוק. אופן החשיבה הזה אינו נותן מקום לאיזון בין צרכים שונים. במקום ליצור יחד עם המורים מתווה שמשלב בין הצרכים התעסוקתיים של ההורים, זכויות המורים וצרכי התלמידים, ולתקצב אותו, הממשלה שלפה את הפטיש ודרשה מהמורים להקריב את עצמם על מזבח השוק החופשי.
כשסירבו המורים לעשות זאת, איימה הממשלה להעניש אותם בפגיעה בשכרם, ובשליחתם לבתי הספר גם כשהשהייה בהם מסכנת אותם, ואת התלמידים, בהידבקות בנגיף. הפעלת המשק היא חשובה ודרמטית לכלכלה הישראלית, אבל הממשלה יכלה לתכנן ולנהל זאת טוב יותר.
שר החינוך, יואב גלנט, נכנס לתפקידו בעיצומו של המשבר, כשהבעיות כבר היו בשיאן. במקום לתקן את המצב, הוא פעל כמפקד צבאי שמנסה להראות מי כאן בעל הבית, ולהנחית פקודות על המורים בנוגע לסיום השנה. המהלך לא צלח והמשרד נכשל פעמיים: המורים לא התקפלו, והאמון נשבר.
על הפתרון שנמצא בסופו של דבר – הארכת תכנית הקיץ 'בית הספר של החופש הגדול' – היה אפשר לסכם כבר לפני חודשיים ולמצוא את התקציבים הנדרשים. המאבק שניהל משרד החינוך להארכת הלימודים בבתי הספר העל יסודיים חשף את ניתוקו מהשטח: לכל מורה, הורה ותלמיד ברור שאף ילד לא ידרוך בשערי בית הספר יום לאחר סיום שנת הלימודים המקורית.
מי שסיים את האיוולת, ברגע האחרון, היו שופטי בית הדין לעבודה, שנתנו גיבוי חד משמעי למורים. ראוי שהממשלה תפנים את המסר שלהם גם בהתנהלותה בתחומים אחרים: לעובדים יש קול, הם צריכים להיות שותפים למהלכים משמעותיים, במיוחד בעת משבר, ויש לכבד ולהעריך את עבודתם וכמובן – לשלם עבורה.
בזמן שהממשלה עסקה באיומים ובשליפות מהמותן, היו אלה העובדים בשטח שנשאו על כתפיהם את אלונקת קיומה התקין של החברה – המורים שהמשיכו ללמד, נהגי האוטובוס, העובדות הסוציאליות, הרופאים, האחיות והכבאים. הממשלה צריכה לראות בהם בני ברית, ולא אויבים. זה הזמן לאפסן את פטיש 'השוק החופשי' בצד, ולהחליף אותו בעט ובנייר עליהם הממשלה, העובדים והציבור יתכננו יחד התמודדות משותפת עם המשבר לטווח הארוך.