״אני שכירה, אני לא רעבה״, אומרת ויקי קנפו, מי שהפכה לסמל המחאה נגד קיצוצי נתניהו כשר אוצר, ״אבל לסגור את החודשיים שהיינו בחל"ת, זה לעבוד שנה קדימה. כל בוקר שאני קמה אני מתפללת שיהיה עוד יום עבודה. אני עובדת בבית מלון, מספיק אורח אחד שיבוא עם קורונה והמלון נסגר, אי אפשר לדעת מה יקרה מחר״.
איך את רואה את המצב הכלכלי היום?
״המצב החברתי קשה, זה כבר לא קשור רק לחלשים, זה העצמאיים והאומנים. אני עוקבת אחרי כל המאבקים. פעם היה מעמד גבוה, מעמד בינוני, מעמד נמוך. היום אין כבר בינוני כולם בנמוך. מעמד הביניים התרסק, אני שומעת קולות שאומרים ׳מה הם בוכים׳, ׳מה הם לא חסכו׳. אבל בעלי עסקים קטנים ובינוניים מפרנסים משפחות, אם לא נעזור להם גם אנחנו מתרסקים. יש הרבה אנשים שנפלו, מבקשים תרומות בפייסבוק, איפה המדינה? זה עצוב״.
קנפו יצאה בקיץ 2003 לצעדת מחאה ממצפה רמון לירושלים, במחאה על קיצוץ הקצבאות לאמהות החד-הוריות. קו ישיר נמתח בין קיצוץ הקצבאות שהנהיג נתניהו ב-2003 ומצב העובדים הסוציאליים ב-2020. הקיצוץ הרע את מצבן של משפחות רבות, והמענה של מערכת הרווחה הלך והצטמצם. עכשיו, העובדות הסוציאליות הן אלו שהחלו לצעוד, מתל אביב לירושלים.
שמעת על צעדת העו״סיות?
״אני חושבת שלמדינה יש הרבה כסף, לוקחים כל כך הרבה מסים, יש הרבה עודפים. לאיפה הכסף הזה הולך? תעזרו להם, תעזרו לכולם שיקומו על הרגליים, הכסף הזה חוזר בחזרה למדינה. אנשים משלמים כל החיים שלהם. למה אף אחד לא עושה בלגן על זה? הכלכלה שלנו חזקה, היא לא התמוטטה.
״ביבי כל הזמן אומר שהכלכלה חזקה ושאנחנו יותר טובים ממדינות אחרות, איפה זה עכשיו? בכנסת הפסיקו את המשכורות? רק עשו לנו כאב ראש. הגרפים שהוא מעלה, אני יודעת את זה כבר מ-2003, אותו דבר, לא משתנה כלום.
״אני אספר לך סיפור על עצמי. לפני הרבה שנים הלכתי לרווחה, אמרו לי ׳תפתחי תיק יעזרו לך׳. הלכתי, ישבתי סיפרתי את סיפור חיי, בכיתי את נשמתי. הקשיבו ואמרו לי שאין תקציב. אני בעד המאבק, העובדים הסוציאליים לא מתוגמלים נכון. אלימות זה משהו שבשום אופן לא צריך להיות. עובדת סוציאלית מטפלת ב-300 תיקים! בן אדם אחד קשה לטפל בו, אז 300?
״לרווחה מגיעים לא רק רעבים, גם אלימות במשפחה, לטפל בילדים שנפלטים מהבית, אלימות. לי היו נישואים מאוד קשים, לילדים יש השלכות לכל החיים. ילדים שחיים בבית עם אלימות זה לכל החיים. בסוף אנשים יתאבדו, זה מפחיד״.
בתור ״מומחית״ בתחום המאבקים החברתיים, אנשים פונים אליך להתייעץ?
״מתייעצים איתי, רוצים טיפים, מזמינים אותי. אבל אני לא יכולה להפסיד ימי עבודה. כשאני התחלתי, הייתי ראשונה וזה עשה באז רציני. צריך לזכור שצעדה זה אמצעי, זה כלי וזה לא בטוח יעזור. צעדות, שביתות רעב, הם למדו שם למעלה שמי שנאבק התייאש והלך.
אולי יחליפו את החברי כנסת? (צוחקת). אני אוהבת את המדינה, את האנשים. כל הזמן מפחידים אותנו עם הביטחון, אבל קודם כל צריך לדאוג לביטחון הכלכלי״
״אני חושבת שכולם צריכים להתאחד בסולידריות אחרת לא יקרה כלום. לא צעדה או שביתת רעב זה מה שיעשה את המאבק. אנחנו רואים שלא מצליח כלום, היום להקים אוהלים לא נותנים יותר, אחרי יום מפרקים אותם.
יש סיכוי למחאה היום, לאור המצב הכלכלי?
״הלוואי ויצליחו, חבל על הכוחות. לאלה שיושבים במגדל השן כבר לא אכפת מכלום. כואב להגיד על המדינה שלנו אבל זו ארץ אוכלת יושביה. מי שהקים את המדינה מתהפך בקבר, אין רווחה אין כלום, הבן שלי והכלה שלו עוד לא חזרו לעבודה, הם עובדים במעברים. שלחו להם מכתב שהם ניצלו את ה-50 יום ולא מקבלים אבטלה.
״הבת שלי חזרה לעבוד אחרי שהייתה בחל״ת. אני עכשיו דואגת לילד שלי, בן 24, מה זה להגיד שניצלתם את ה-50 ימים? זה חלם. למה? הם לא רוצים לעבוד? כל עוד אני עובדת אני אעזור אבל אני יודעת מה יהיה מחר? וגם כמה אני יכולה כבר לעזור״.
אין בכל זאת שמץ של תקווה?
״אולי יחליפו את החברי כנסת? (צוחקת). אני אוהבת את המדינה, את האנשים, חולה על המדינה. אלה שלמעלה שקצת יהיו רגישים יותר, יקשיבו ויעזרו. אני קמה בבוקר ויש עבודה אני אומרת ׳ברוך השם׳. כמה כאב ועצב יש במדינה, ומצד שני כמה כסף יש שלא מחולק נכון. כל הזמן מפחידים אותנו עם הביטחון, אבל קודם כל צריך לדאוג לביטחון הכלכלי״.
