עבדתי במשרה מלאה כסוכנת נסיעות במגזר העסקי. אני נשואה ואמא לילד בן ארבע וחצי ובספטמבר אהיה בת 35. ב-15 במרץ הוציאו אותי לחל"ת ומאז אני פשוט רועדת מעצבים.

באתר הביטוח הלאומי גיליתי שלפי הכללים אני זכאית רק ל-100 ימי אבטלה. ביולי מגיעים לי רק 12 ימים ואז נגמר. אילו הייתי נולדת חצי שנה מוקדם יותר, הייתי זכאית ל-38 ימי אבטלה נוספים.

תמיד שילמתי את כל חובותיי למדינה. נראה לי הוגן שבמצב הזה היא תדאג לי, לפחות למינימום. אי אפשר להיצמד כך לחוק היבש. זה מסעיר אותי באופן שקשה לי לבטא במילים. המינימום שאפשר לעשות זה להאריך את תקופת הזכאות. אחוז גדול מהאזרחים במדינה לא עובדים, וזו חובת המדינה לדאוג להם.

מה שהולך מול הביטוח הלאומי זה פשוט סיוט. כשיצאתי לחל"ת פניתי לביטוח הלאומי. שם עיכבו את התביעה שלי ורק בתחילת יוני, אישרו לי את דמי האבטלה. אני לא לבד. יש לי חברים רבים מהענף ובכלל, שעד היום לא קיבלו דמי אבטלה בטענות שונות ומשונות.

האבסורד הוא, שכשיגמרו לי ימי האבטלה לא רק שיפסיקו לשלם לי – אלא שגם יתחילו לדרוש ממני לשלם שוב דמי ביטוח לאומי… מבחינתם כשנגמרת לך תקופת הזכאות 'אתה כבר לא מובטל'.

זה פשוט בדיחה ויריקה בפרצוף שלנו, ששילמנו שנים ארוכות. גם השכירים ולא רק העצמאים. אני כבר לא מדברת על זה שהסכום מגוחך. הייתי רבה איתם שישלמו 70% כמו שהיה בעבר, אבל זה לא יעזור אז מנסים להתמקד בריאלי – שלפחות את המינימום יתנו. שאדע שיש איזו שהיא הכנסה שאוכל להביא הביתה.

יש 21% אבטלה, איך אני יכולה למצוא עבודה?

ענף התיירות שבו אני עובדת, הושבת בגלל הנחיות המדינה. העובדים לא אשמים שזה המצב. אבל זה המקצוע שלי. אם הם אומרים לי שאני יכולה ללכת לעבוד – שיציעו לי הכשרה מקצועית אחרת. משהו. לשכת התעסוקה אפילו לא זימנה אותי ולא הציעה לי שום עבודה חלופית.

אני גרה בעתלית – אין תעסוקה ביישוב. גם תחבורה ציבורית לא הייתה עד עכשיו. רק ביום שני האחרון הרכבת חזרה לנסוע באופן מוגבל. זו עוד דוגמה להפקרה, הרי מי שלא גר בתל אביב, לא יכול למצוא עבודה ולהתחייב שהוא יוכל להגיע אליה.
לא יכול להיות שביולי כבר לא יהיה לי כסף לפרנס את הבן שלי.

אנחנו נכנסים ליולי אוגוסט – איזו עבודה אחרת אני יכולה למצוא? אם לא היה לי ילד קטן בבית הייתי מוצאת מה לעשות. הייתי הולכת לסדר מוצרים בסופר, משרה חלקית, להכניס קצת כסף. אבל אם אעבוד בסופר מי יהיה עם הילד שלי? את השכר הנמוך שאקבל אצטרך להוציא על צהרונים וקייטנות. קייטנה באוגוסט עולה מעל 1,000 שקלים בשבוע.

נגיע לספטמבר, מה אז?

אני באמת לא יודעת מה נעשה. אולי אעשה בייביסיטר. אבקש עזרה מההורים, לא שמצבם בשמיים. לא להאמין לאיזה מצב הגענו. אבא שלי בגיל פנסיה יצטרך לתמוך בנו. ננסה להסתדר עם מה שיש. כן, הילד שלנו יצטרך כנראה להתמודד עם זה שאולי ילדים אחרים יוצאים ומבלים עם ההורים באוגוסט והוא לא.

אני מנסה להיות אופטימית. אבל גם אם אני אצליח לשרוד את יולי ואוגוסט ונגיע לספטמבר, מה אז? נכנס לתקופת החגים ואני עדיין לא יודעת מה יהיה. בהתחלה דיברו על זה שהטיסות יחזרו בסוף יולי, לפני ההתפרצות השניה, ישראל נחשבה למקום נקי מקורונה והיו מקומות שרצו לארח ישראלים, ניסנו לחשוב עם המנהלת במשרד על רעיונות יצירתיים לחזרה לעבודה, חלקית, משהו. עכשיו אפילו יוון לא רוצה אותנו יותר.

המצב מייאש ואני מבינה שאין לי מול מי להילחם. אני רואה חדשות על ראש הממשלה שקיבל חצי מיליון הטבות מס – אני לא רוצה חצי מיליון, אני רוצה עוד 5,000 שקלים כדי לעבור עוד חודש אחד. אנחנו במצב ששום הפגנה לא תעזור. שמים עלינו פס כאילו אנחנו אוויר, כאילו אנחנו כלום. ברור שאני אגיע לכל הפגנה שתהיה אבל זה פשוט לא עוזר כי רמת הניתוק של השלטון הוא פשוט בדיחה עצובה.