66% מדורשי האבטלה הצעירים (עד גיל 34) במחוז הדרום מגיעים מהחברה הבדואית, כך על-פי נתוני משרד העבודה והרווחה. מתוך הצעירים המובטלים בחברה הבדואית, שיעור דורשי האבטלה שמקבלים הבטחה הכנסה עומד על 12%, פי שלושה משיעורם באוכלוסייה. נתונים נוספים מעידים על כך שדורשי העבודה בחברה הבדואית הולך וגדל.

"מבחינתנו הנתונים האלה הם קצה הקרחון. הצעירים בחברה הבדואית מתאפיינים בעבודה שהיא עבודה בשחור", מסבירה אדוה מלצר, עובדת סוציאלית ומנהלת תחום נוער וצעירים בארגון תמר, שמנגיש מענים טיפוליים מקצועיים המותאמים לחברה הבדואית. "חלק מהם לא צברו תקופת אכשרה אז הם בכלל לא נכנסים להגדרות האבטלה שאנחנו מכירים. אנחנו מבינים שהמצב בשטח הוא הרבה יותר מצוקתי וסיכוני ממה שאנחנו רואים בנתונים הרשמיים".

עם פרוץ משבר הקורונה ובהיעדר מענה מהמדינה, החלו אנשי ארגון תמר למקד את הסיוע לצעירים בחברה הבדואית בתחום התעסוקה. "הבנו שלקדם תעסוקה ולפתח את התחום הזה בקהילה משפיע על המצב הנפשי של האנשים בה. עכשיו סביב משבר הקורונה במיוחד".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"פיתחנו מענה תוך כדי תנועה", מוסיף לדבריה איברהים אבו ג'עפר, פסיכולוג בכיר בארגון. אבו ג'עפר מסביר כי "כשאדם נמצא במקום עבודה יציב, בריאותו הנפשית מושפעת מהמצב וממקום התעסוקה שלו. אנחנו מפעילים קו טלפוני בשיתוף עם ער"ן לתמיכה נפשית, ובנוסף אנחנו מציעים גם סדנאות דיגיטליות".

אדוה מלצר (תמונה באדיבות ארגון תמר)

אבו ג'עפר טוען שהקורונה הבליטה את הפערים שקיימים בהקשר של התעסוקה בחברה הערבית. "רבים מהעובדים בחברה הערבית עבדו בעבודות מזדמנות, יומיומיות ולא יציבות, עבודות צווארון כחול, ולא משרות בחירות. כשהגיע משבר הקורונה אלו גם האנשים שיצאו לחל"ת בתחילת המשבר. היום, אנחנו מתחילים לראות את הקושי של המשבר הזה. אותם אנשים מתקשים מאוד לחזור לעבודות שלהם היום והפערים הולכים וגדלים.

"בנוסף אנחנו מתחילים לראות התפרצות של גל שני, במיוחד בישובים הבדואים בדרום. הבעיה פה היא שיש תפישה בכל הארץ שהמשבר מאחורינו, ובחברה הבדואית המשבר לא עובר. אנחנו צופים שההתמודדות עוד תהיה קשה עוד יותר לעומת תחילת המשבר"

הפריפריה הדיגיטלית נשארת מאחור

מלצר מבקשת להוסיף לתמונת המציאות מכשול נוסף שהחברה הבדואית נתקלת בו כ'פריפריה דיגיטלית'. "על פריפריה באופן כללי אנחנו יודעים להגיד שהיא מורכבת מבחינת היצע תעסוקתי. כשאנחנו עוסקים בחברה הבדואית, שנמצאת גם בפריפריה הגיאוגרפית של המדינה וחלקה גם בכפרים לא מוכרים, אנו מבינים שיש גם פריפריה דיגיטלית. למשל, אם במקום שאני גר אין לי אפילו תשתית אינטרנט, או אין לי מחשב בבית או אפילו סמארטפון- הדברים האלה משאירים אותי מאחור בעולם העבודה המתחדש.

"כשמישהו גר בישוב לא מוכר או בישוב ללא תשתית טכנולוגית- קשה מאוד לתת לו מענה. ניסינו לתת מענה גם לחבר'ה האלה ופיתחנו חוברת שמיועדת למענה רגשי לילדים ומשפחות שחילקנו בישובים, אבל זה גם עדיין לא מספיק".

מלצר ואבו ג'עפר מסבירים שהבעיה הזו של מה שהם מכנים 'הפריפריה הדיגיטאלית' לא מתחילה בשלב חיפוש העבודה. בסופו של דבר מדובר בפער שמתחיל בשלבים המוקדמים והולך וגדל עם השנים. בתקופת הקורונה הפער בלט עוד יותר כי הניתוק הפיזי העצים את הצורך בחיבור דיגיטלי. בבית שלא מחובר לאינטרנט לא עושים למידה מרחוק. סטודנטים לא מתחברים להרצאות בזום.

מלצר מתארת את הנחישות של אנשי הארגון להתגבר על הפער הטכנולוגי. "במהלך תקופת הקורונה המשכנו לעבוד עם הצעירים שלנו. אם זה באינטרנט, אם זה בטלפון, אם זה דרך הטלפון של השכן, וגם הגענו אליהם הביתה. אנחנו לא מוותרים עליהם. עשינו להם סדנאות חיפושי עבודה דרך האינטרנט. מיומנויות דיגיטליות, עברית תעסוקתית ואפילו אנגלית בסיסית כדי להפעיל את האפליקציות בטלפון ולהשתמש במייל. הדבר הכי אבסורדי הוא שאפילו אין אתר אינטרנט לחיפוש עבודה בערבית".

אפליה גזענות ואוזלת יש של המדינה

אבו ג'עפר מדגיש שלא רק מדובר בפערים טכנולוגיים. המצוקה התעסוקתית בחברה הבדואית נובע גם מקשיים בהתחברות והשתלבות חברתית. "העליה באבטלה הגבירה את התחרות על כל משרה. המעסיק יעדיף מישהו ששפת האם שלו היא עברית, ולצעירים הבדואים יש סיכוי נמוך מאוד להתקבל לעבודה בתוך התחרות הזו".

אברהים אבו ג'אפר (תמונה באדיבות ארגון תמר)

לטענתו, אין ספק שגם גזענות מעורבת בעניין. "המעסיק אומר לעצמו 'אם יש לי שני מועמדים, אחד בדואי ואחד לא בדואי, אני אעדיף את הלא בדואי'. זה ברור ושקוף, וזה משהו שמוריד את הסיכויים של בדואים להתקבל לעבודה, גם אם הכישורים שלהם טובים".

וכמו במצבים רבים אחרים, אזלת ידה של המדינה מורגשת באופן הקשה ביותר בקרב האוכלוסיות המוחלשות ביותר. האוכלוסייה הבדואית, היא אוכלוסייה שקופה. " המדינה לא נותנת מענה", טוענים מלצר ואבו ג'עפר. "אנחנו נותנים מענה שאנחנו מבינים שהוא נצרך. יש לנו רשימות המתנה של צעירים שרוצים את המענה הזה, זה עובר מפה לאוזן. אם עד עכשיו הייתה חשיבה שהקורונה מסתיימת ודברים הולכים להסתדר, היום הם מבינים שזו המציאות והם צריכים עזרה"

'חבית נפץ' – המצוקה הכלכלית הופכת למצוקה נפשית ולבעיה חברתית

אבו ג'עפר מדבר על מצב האבטלה בקרב צעירים בדואים כעל חבית נפץ, שמבעבעת ועוד מעט תתפוצץ. "כל תשומת הלב והמשאבים הם על הנושא הבריאותי ופחות שמים דגש על הנושא התעסוקתי והנפשי. אבל לאט לאט הנושא התעסוקתי יתחיל לבעבע ולצאת החוצה. אנשים במצוקה כלכלית, ולאנשים לא יהיה ברירה אלא למצוא פתרונות".

כפסיכולוג, אבו ג'עפר מסביר שהחרדה והדיכאון מובילים גם לאלימות ולוונדליזם שכל החברה סובלת מהם. "בישראל טיפול נפשי וליווי תעסוקתי נחשבים מותרות, ולא משהו בסיסי. במיוחד לאוכלוסיה הזו. זה המצב שאנחנו מנסים כחברה להתמודד איתו. אבל ללא התערבות ממשלתית והקצאת תקציבים לטיפול בכמות המובטלים החברה הבדואית

"אנחנו מצויים במצב של אי וודאות מתמשכת" אומרת מלצר "בן אדם שנמצא כל כך הרבה זמן באי וודאות, בלי שגרה, המצב הנפשי שלו הולך ומתדרדר. ראינו את זה גם בסקר האחרון של הלמ"ס 46% מהחברה הערבית אמרו שהמצב הנפשי שלהם הוחמר, יש יותר דיכאון וחרדה. הדבר הזה הוא כמו כדור שלג שמתגלגל. אנחנו מבינים שיש לנו כלים כדי לעזור, אבל הכלים האלה מוגבלים".

"בסוף שירות צריך להגיע אל כולם" היא אומרת "כמו מים או חשמל שצריכים להגיע אל כולם. יש צורך במחשבה של איך אני מגיע לתת את השירות למי שזקוק לו, ולא הפוך – איך הנזקק לשירות מגיע אלי. עד לא מזמן לא היו אוטובוסים. גם אם שירות התעסוקה היה פתוח, לאוכלוסייה, בטח לצעירות שלרוב מתניידות רק באוטובוסים, לא הייתה אפשרות להגיע אליו".