פחות מ-20 דקות נסיעה ועולם ומלואו מפרידים בין תל-אביב, העיר הגאה ביותר במזרח התיכון, ולוד, עיר בת כמעט 80 אלף תושבים ואינסוף מורכבויות. אחרי שלושה אירועי גאווה בשנים האחרונות, אחד בחצר פרטית ושניים בכיכר 'קומנדו' מול העירייה, בהשתתפות ח"כ ערבי, פעילים אתיופים, דוברי רוסית, יהודיים דתיים ותושבים מהעיר – מקווה הגרעין הקשה של הפעילים הלהט"בים בעיר לעשות אותו דבר גם השנה, אבל לקורונה ולהשלכותיה הכלכליות והחברתיות יש תכניות אחרות.

למרות הכל וכנגד כל הסיכויים, במקביל לתל אביב, ירושלים, באר-שבע וחיפה, עתיד להתקיים ביום ראשון הקרוב אירוע גאווה מחאתי בלוד, שיעורר, כך מבטיחים המארגנים, הדים, ויוכיח לעיר ולתושביה שהקהילה הלהט"בית כאן כדי להישאר.

בשבועיים האחרונים הצטרפתי לישיבות המארגנים – בבית ובחוץ, בכיכר קומנדו ובזום. ואם מותר להכליל, נראה שהמניע שלהם, גם אם לא כולם נולדו בעיר, הוא להפוך את הבית שלהם לצודק וצבעוני יותר.

פגישה ראשונה: 11 ביוני, הפארק מאחורי הבית של נטלי

משתתפות: נטלי קירשטיין, רולא דאוד, רנה סימונובסקי, דביר אורי רוזן

האווירה טובה, על השולחן המאולתר יש יין לבן, תפוחי אדמה אפויים, תירס ושתיה. החבר'ה רוצים להרים אירוע במקביל לאירועים בערים הגדולות, והדבר נראה אפשרי. "כבר עשינו את זה", הם אומרים.

"טוב, הבאתי רעיון, תתמודדו, הפעם נדבר על איחוד מאבקים", אומרת נטלי קירשטיין, שנולדה באוקראינה, חיה כבר 20 שנה בלוד ומגדלת את שתי בנותיה יחד עם בת זוג.

קירשטיין היא מסוג האנשים שלא יכולים לראות עוול. בתקופת הקורונה היתה אחת מהפעילות המרכזיות בארגון משלוחי מזון לזקני העיר ששהו בבידוד. היא נמצאת בכל הפגנה, מחאה ודרישה לצדק, של כל קהילה בעיר.

ביום העצמאות השיאה משואה לכבוד המתנדבים בתקופת הקורונה, ובנאומה הזכירה את הקהילה הלהט"בית בעיר. את הסרטון של הרגע המכונן הזה היא לא מוכנה לשתף.

נטלי: "ננצל את התקופה של המשבר וכל מה שקורה במדינה הזאת. אנחנו נגיד לא לפינקוושינג (האופן שבו בעלי אינטרסים מבקשים לקדם מוצר או אירוע על ידי הצגתו כידידותי לקהילת הלהט"ב, י.פ), במובן הרחב".

"כאילו השר לביטחון הפנים הומו, אבל פוגע במבקשי מקלט וכאלה?", שואלת רנה סימונובסקי (17).

נטלי: "בין היתר. זה שאנחנו להט"ב זה מרכיב בזהות שלנו. בסופו של דבר אנחנו כולנו נדפקנו, המדינה הזאת רומסת אותנו, דורכת עלינו, כולנו מובטלים, עוד שנייה בלי בית, בלי עבודה, לא רואים אור בקצה המנהרה. המדינה משווקת את עצמה כגיי-פרנדלי, כמי שהתמודדה עם משבר הקורונה כמו שצריך, אבל יש פה משבר עצום, והתקווה היחידה היא להיאבק יחד, זה מה שנכון לדעתי להגיד".

דביר אורי: "אני מסכים שצריך לקחת לכיוון מחאתי. אבל צריך להדגיש את הרצף, אנחנו שנה רביעית, צעד אחרי צעד, ולמרות ההישגים, לא לשכוח שהמאבק לא נגמר. הדגש צריך להיות על זה שכל להט"ב בעיר, לא משנה אם אתה אתיופי, רוסי, ערבי, חרדי, אנחנו פה בשבילך. זה להגיד לחבר'ה שלנו, למי שלא יכול להגיע לכיכר, אנחנו פה בשבילכם; ובנוסף להגיד לכל מי שמתנגד מבחינה פוליטית, דתית וכו' – אנחנו כאן שנה רביעית והגיע הזמן שתתייחסו אלינו".

הרעיונות עפים. נטלי מציעה שרק נשים יעמדו על הבמה, דביר אורי מתפשר על 80%-20%, רוצים שחזן שאמור היה להופיע במצעד הקודם יעלה השנה לבמה. "הגענו למצב שבו נטלי עוקבת אחרי חזנים בפייסבוק, זה ימות המשיח", צוחק דביר אורי, ונטלי מסכימה שידבר איתו, "אבל שלא יהיה חופר".

אז נטלי רוצה מאבק, בלאגן, זעם, ודביר אורי רוצה להביא אל הבמה את המורכבות. הדיאלוג ביניהם הוא לפעמים ויכוח, לפעמים צעקות, אבל תמיד מסתיים בצחוק, בעקיצה על ההומואיות של דביר אורי, או על הדתיות שלו, בלגלוג טיפוסי על לסביות, או על הרוסיות של נטלי – וחוזר חלילה.

הם מדברים על מספרים, תקציב, פרסום, גודל, נטלי, שלא רוצה אירוע קטן, אומרת שצריך לעמוד בסטנדרטים שהציבו בשנים הקודמות. דביר אורי, לעומת זאת, דורש שיהיה אירוע בכל מחיר, ושאלת כמות הקהל פחות מטרידה אותו.

"אם כל האירועים מתרחשים באותו יום", אומרת רולא דאוד (32) ערביה נוצריה, במקור מכפר יאסיף ולודאית מזה מספר שנים, "אז אנשים מהקהילה פה יעדיפו לחגוג בתל אביב, אתה לא חושב?"

דביר אורי: "הרעיון לעשות במקביל לשאר האירועים הוא חזק, המחיר זה גודל הקהל וכדאי לשלם אותו. מה שטוב בנטלי זה שהיא תמיד חולמת חלומות גדולים, ומגדילה אותנו. אני חושב ריאלי מדי".

"אין גאווה בעוני, אין גאווה בכיבוש"

עוד רעיונות עולים, רנה אומרת שתדבר עם חברה שלה שהיא די.ג'יי, והם תוהים אם אפשר יהיה להפיק אירוע תוך שבועיים עם מסכי טלוויזיה והגברה. האופציה של מוזיקה יורדת מהר, ונטלי שוב מבקשת שלא יהיה ספווקן וורד, "כי זה מייבש".

"איפה החמאה?" שואל דביר אורי. נטלי מעבירה לו. הוא מורח אותה על תפוח האדמה האפוי שהביאה רולא, אבל עם הצד השני של הסכין. "תסלחו לי, אני עושה משהו לא יפה, משתמש בצד הזה של הסכין, שטויות של דוסים".

רולא: "למה, גם ככה זה חלבי".

דביר אורי: "רוצה את ההסבר? אני לא יודע אם הסכין נגעה בבשר, וככה אני יודע שהיא בטוח לא נגעה".

נטלי: "ככה אתה שומר כשרות? אבל אין לנו שני כיורים בבית".

דביר אורי: "נכון, לכן עם התירס יש לי יותר בעיה. יש לי תשובות. הן טובות?"

השיחה מתחממת והכל מתערבב. הם תוהים אם נער ערבי הומו יסכים לעלות על הבמה ולדבר, זורקים שמות של חברי כנסת מהרשימה המשותפת. דביר אורי בולע את הרוק, לא קל לו, אבל הוא מבין שיש פה שותפות. החלומות גדלים. רוצים פוסטרים, מדבקות, פלאיירים.

נטלי: "אנחנו כועסים, אנחנו לא נייפה את המציאות, אין גאווה בעוני, אין גאווה בכיבוש, להרים את הקהל. מלחמה. אבל אי אפשר רק דיבורים. גם האמנים במצב גרוע כמו כולנו, והם יצטרכו להתחשב ולבוא בזול. חשוב גם ללטף ולא ללכת ראש בראש עם העירייה, אסטרטגית זה יותר נכון, למרות שהיא מתה שאני אעוף מפה".

"בואנה התרככת", אומר דביר אורי.

"אתם משפחה או חברים?"

השעה מאוחרת, וחוץ מכמה אנשים שעוברים בשביל עם הכלב או בריצה, מגיעה מכיוון רמלה חבורת נערים ערבים.

המבוגר מחבורת הנערים: "גבר, אפשר לבוא לשבת איתכם?"

נטלי: "בוא מאמי, בוא".

רולא: "רוצים לשבת איתנו?"

נער צעיר יותר: "מה אתם עושים?"

נטלי: "מדברים, עושים פרויקט".

המבוגר: "של מה?"

דביר אורי: "בוא נספר לך, (לחבר'ה: הו… הולך להיות מעניין) שבו".

הנערים לא זורמים עם ההצעה לאוכל ולשבת, אבל נשארים לדבר, מתעניינים.

המבוגר: "מה זה הפרויקט הזה? אתם משפחה או חברים?"

נטלי: "חברים. מאיפה אתם?"

כל הנערים יחד: "פה, בצעירה".

נטלי: "גם אנחנו".

אחד הנערים הצעירים: "אז שכנים".

מסתבר שהנערים גרים בשכונת הרכבת, חלקם לומדים באורט הערבי וחלק באורתודוקסי, שני הגדולים יותר בכיתה י"א ושלושת הצעירים בכיתה ט'.

נטלי: "אתם רוצים לשמוע על איזה אירוע אנחנו עובדים?"

המבוגר: "איפה האירוע".

נטלי: "איפה שהעירייה אנחנו עושים אירוע, אירוע של קהילת הלהט"ב".

כולם: "מה זה?"

נטלי: "את יכולה להסביר מה זה?"

רולא מסבירה בהתחלה בעברית, עוברת לערבית וחוזרת לעברית, זורקת להט"ב, חוש"ן והומו לאוויר.

הנערים בהלם מזה שהיא ערבייה.

הנער המבוגר: "אתם בעד?"

נטלי: "בטח שאנחנו בעד. אנחנו עושים אירוע בשתי שפות, בערבית ובעברית, אירוע יפה ויש אירוע מחאה".

דביר אורי: "שמעתם? אתם מכירים?"

אחד מהנערים המבוגרים: "כן, היה בבית ספר, הרצאה בבית ספר שנה שעברה".

אחד הנערים הצעירים: "מסבירים לנו על זה בביולוגיה, עם הורמונים".

המבוגר: "אצלנו במגזר הערבי יכולים להרוג, נגיד אני הומוסקסואלי, לא קשור דתי, הוא ישנא אותי ויבואו להרוג אותי, לא מדברים. יש ילד אחד בגיל שלנו".

רולא: "בטח קשה לו".

המבוגר: "אתה לסבי?"

דביר אורי: "אני הומו".

הנערים שואלים את רולא בערבית אם יש לדביר אורי בן זוג. "עכשיו אין חבר", דביר אורי אומר להם.

המבוגר: "היה לך? היה יפה?"

דביר אורי: "היה בעזרת השם, היה נראה טוב".

הצעיר: "מי היתה האישה?"

נטלי: "תבואו?"

כולם: "ננסה. ננסה".

נטלי: "זה מפחיד?"

המבוגר: "לא, למה שזה יהיה מפחיד".

מפגש שני: 17 ביוני, בבית של נטלי

משתתפים: נטלי קירשטיין, רולא דאוד, דביר אורי רוזן

על דלת הבית סטיקר שהכין דביר אורי לפני כמה שנים. הוא לקח גרפיטי שרוססה בעיר העתיקה: 'ואהבת לרעך כמוך זה הכלל ולודאי אמר אותו', וכתב אותו על רקע של צבעי הגאווה.

דביר אורי (31) גדל בבית דתי במושב ברמת הגולן. אחרי שסיים תואר באדריכלות בחר להישאר בלוד, כי טובים השכנים בעיניו. הוא מצא בעיר קהילה, בין הגרעין התורני וקהילות הסטודנטים – משהו מורכב כמוהו. הוא שומר נגיעה וכשרות, פעיל מרכזי בקהילה הדתית הגאה.

למרות שמרכיבי החיים האלו נראים אולי במתח תמידי, הוא דווקא מוצא בהם מתחים משלימים. אולי אלו טביעות האצבע של הטיול הארוך בהודו, ממנו חזר ממש לפני הקורונה, ובכל המפגשים הוא זה שמצליח לאזן בין הדחיפות של הזמנים, הכלת הסערות הרגשיות, ולעמוד בפרץ מול השמאלניות של השותפות שלו.

תאריך האירוע מתקרב, אבל האנרגיות נמוכות, כי החיים עצמם כמו שאומרים, וצריך להוריד את רף הציפיות. האם אחרי שהתגברו בשנים האחרונות על המתחים הדתיים, הלאומיים, המגדריים, יהיו אלה הקורונה וההשלכות הכלכליות שלה שיחבלו באירוע הגאווה המקומי?

נטלי: "עיריית לוד לא תשים כסף על שום דבר שהוא לא הגרעין התורני. הלודאים האסלים נורא פסיביים", היא פונה לדביר אורי, "לא במושגים שלכם חמודה". החבר'ה צוחקים, קצת הומור הומואי מקליל את האווירה הכבדה.

נטלי: "אני לא מצליחה לנתק בין האירועים שיש מסביב לאירוע שלנו".

דביר אורי: "חובה שיהיה אירוע, גם אם יהיה קטן. צריך למצוא בן אדם אחד שיעלה לבמה ויביא את הקול הזה".

נטלי: "לא בטוח שאפשר לחבר בין הדברים".

דביר אורי: "צריך לחבר, לתת מקום".

רולא ונטלי מספרות על חברות מהעיר שנתקלות באלימות, ממוסדת ואישית, בגלל שהן ערביות, עניות או לסביות. התחושה שהאירועים בשאר הערים הולכים ומתרקמים, אבל לא בלוד, פריפריה כלכלית-חברתית למרות שהיא במרכז הארץ, מכבידה על המוטיבציה. שניים מחברי הקהילה הגאה בישראל שמו קץ לחייהם בשבוע האחרון, וקשה לנתק את המציאות הכלכלית והקהילתית; ויחד עם כל אלה עדיין לחשוב להרים אירוע.

רולא: "הם חיים בנצנצים בל אביב".

נטלי: "הסיפור של העיר זה לא הפריפריה. הקריאה צריכה להיות איחוד כוחות של מי שסובל מגזענות למאבק משותף, ואנחנו צריכים להאדיר מאבקים מקומיים – כמו אלימות נגד נשים. הפשע משתולל פה בעיר. זאת לא סיסמה, העיר הזאת היא מיקרוקוסמוס, לא פסיפס כמו שמנסים להציג בעיר".

דביר אורי: "מה שיצא מהשנים האחרונות הוא שהמשטרה הם החברים הכי טובים שלנו, יותר מכל המשוגעים. הפער בין השנה הראשונה והשלישית הוא הוכחה שאנשים משתנים".

הם עדיין לא פנו רשמית לבקש אישור מהמשטרה והשעון מתקתק. בסוף המפגש דביר אורי ונטלי נוסעים לצילום מתחת לגרפיטי עצמו בעיר העתיקה.

מפגש שלישי: כיכר קומנדו, 22 ביוני

משתתפים: נטלי קירשטיין, רולא דאוד, דביר אורי רוזן

כיכר קומנדו מול בניין העירייה ריקה יחסית. פרלמנט קולני באחד הקיוסקים בפינה, מטפלות זרות עם הזקנים שלהן בטיול לפני השינה, נערים בחבורה, זוג נערות בפיג'מה, הכל מתנהל על מי מנוחות, כאילו מאז ומתמיד יצאנו החוצה עם מסיכות על הפנים ונתנו כיפים עם המרפק.

כמה ימים לפני כן נפגשו השלושה עם עוד פעילים בעיר דרך הזום, אבל חוץ מניסיון לזריקת מוטיבציה וחלוקת אחריות שלא ממש יצאה לפועל, המפגש לא הצליח לקדם את האירוע. בעוד שבוע צריכים להרים פה דגל גאווה והאנרגיות על הפנים.

נטלי: "האנרגיות נמוכות, מי ירים מחאה?"

דביר אורי: "הרחוב מנומנם, ופחדן. אבל לא בא לי לוותר על מי שמפחד".

נטלי: "אם הייתי רוצה לוותר על האנשים לא הייתי פה. אני רואה פעולת גרילה", היא נדלקת ומצליחה לעורר גם את רולא.

דביר אורי: "צריך לדייק, מה המטרה?"

נטלי: "המטרה הן הגוויות (כינוי לקבוצת הווטסאפ של הלודאים) והאנשים מסביב. אם היו לי שני אנשים משוגעים להרים אירוע…"

דביר אורי: "מה אנחנו?"

הפעם עולה רעיון של קונספט חדש – 'סליחה על השאלה'. בכיכר, שלושה כיסאות בר, שאלות מהקהל, וחשיפה. דביר אורי מדגיש שזה אירוע שדורש חשיפה גבוהה, רולא לא מרוצה. דביר אורי מתעקש על אירוע, נטלי ורולא לא מאמינות שאפשר להרים משהו שהן יכולות לעמוד מאחוריו תוך שבוע. נטלי טוענת שבני הנוער שמארגנים איתם את האירוע רוצים 'אקשן', מציעים לצבוע את מדרגות העירייה בצבעי הגאווה.

הרעיון נופל מחמת מיאוס והמצלמות בכיכר. עוברים לנקודה אחרת בכיכר. הפערים מתחדדים והמתח מעמיק. רולא ונטלי על סף ויתור, דביר אורי מתעקש על אירוע. הבנות חוזרות על זה שאין ערך בנואם שלא מהעיר, או נואם שמרדים את הנוכחים.

דביר אורי: "מה אכפת לי איזה הומו יהיה על הבמה? צריך צלם טוב וזהו. זאת המשמעות של אירוע גאווה – הנראות שלו, שכל הלהט"בים בעיר יודעים שקרה. תעזרו לחשוב מה כן, אם לא אירוע".

נטלי: "אז לא ביום ראשון. להביא קהל לוקח חודשים".

דביר אורי: "מי שבארון לא יבוא גם אם תהיה הופעה של שאקירה. צריך אירוע פומבי, כמו שהבנו במחקרים שעשינו לפני האירוע הראשון".

רולא: "בואו ניקח כמה צעדים אחורה, אם רוצים בראשון צריך משהו סימבולי. אנשים לא יבוא סתם, אני רואה את האנרגיות, אנשים שחוקים".

כשרולא אומרת שהאנשים שחוקים היא יודעת על מה היא מדברת. היא פעילה חברתית ואחת מעמודי התווך של "עומדים ביחד" – תנועה יהודית-ערבית, המבוססת על הרעיונות של חד"ש. דאוד בקיאה מאוד בארגון מחאות, זוכרת בעל-פה מחירים של הדפסת פלאיירים, כמה עולה שכירת מסכים ויודעת להניע אנשים לפעולה נגד אי צדק.

בין המאבק בחוק הלאום, לאלימות משטרתית, לרצח נשים, למאבק בגזענות, דאוד רואה איך הקורונה פגעה במרקמים החיים בישראל, וגם בחלק התוסס והמחאתי שלה.

נטלי: "לוד היא לא כמו כל מקום. אי אפשר להשוות את לוד לשום מקום. לא רק הקהילה מפורקת, כולם מפורקים". היא לוקחת נשימה, ואומרת בחיוך: "אולי נעשה חתונה? זה מתוק. צריך להעביר את המסר, צריך אצבע בעין".

דביר אורי: "אני רוצה להגיד אנחנו כאן, עדיף האירוע במתכונת המייבשת שלו במקום כלום".

נטלי: "לא רואה 50 אנשים מגיעים ביום ראשון".

החבר'ה תקועים, הכיכר מאפילה. חוסר הסכמה בחבורה קטנה יכול בקלות להביא לפירוק, ולביטול האירוע, אבל משהו בדינמיקה ביניהם, עם כל השוני – המגדרי, הפוליטי, הלאומי, הכלכלי – חווית החיים הלהט"בית איכשהו מחברת. יש מטרה משותפת.

נטלי: "חתונה!" העיניים נוצצות, רולא אפילו מרימה את העיניים מהטלפון. ברור לכולם שאם נטלי נדלקה על משהו, יהיה קשה לעצור אותה.

דביר אורי: "זה מגה פרובוקטיבי… אני לא מתחתן". הוא מכריז ומספר שלמחרת הוא עולה להר הבית לברך חבר שמתחתן, והוא על תקן הרב. רולא נשנקת, ותוהה אם זה מנהג שקשור לחתונה או סתם להתקרבות רגילה של יהודים לאלוהים.

דביר אורי: "חתונה זה אירוע נפיץ. אני מת מפחד. צריך אבטחה".

נטלי: "אם יש זוג, יש אירוע".

דביר אורי: "שהשם יעזור לנו".

מפגש רביעי: 24 ביוני, ארבעה ימים לדד ליין, בזום

משתתפים: נטלי קירשטיין, רולא דאוד, דביר אורי רוזן, יוסי, הודיה, הראל, עידו, אביאל ודנה

מאז שנטלי הטילה את פצצת חתונת המחאה, הקבוצה הלודאית בווטסאפ נדלקה. משהו ברעיון, בפשטות של המסר, באפשרות להפיק דבר מהיר ואפקטיבי קסם לפעילות והפעילים. שני זוגות כבר אמרו שכן, אבל הזום נפתח עם בשורות מנטלי.

נטלי: "טוב, אנחנו במצב שאין לנו זוגות. זוג הנשים היו מקומיות והגברים חברים של מישהו… שניהם נפלו בשעתיים האחרונות".

יוסי: "חייבים שהם יהיו תושבי העיר?"

נטלי: "תראו, זרקנו רעיון ועפנו איתו. זה לא אירוע שלי, אם זה חשוב לך, בוא נגיד איך ביחד".

יוסי: "אני יכול לבדוק עם זוג חברות תל אביביות".

הודיה: "יש לנו חלופה בכלל?"

אין זמן לחלופה, צריך לגרום לרעיון הזה לקרות. נטלי מסבירה את הקונספט ומדגישה שהדבר החשוב זו התמונה בסוף.

רולא: "כולנו מכירים מישהו, ובטח יש חברים חזקים שיכולים לבוא".

עדו: "זה כל כך קשה למצוא זוג שירצה להתחתן?"

רולא: "לוד זה לא סן פרנסיסקו".

אביאל: "אני אוהב לעורר סערות בלוד".

נטלי: "אני גם רואה את האירוע כמחאה. העובדה שלא מצליחים למצוא זוג מקומי מצביעה על משהו. יש עיריות שרושמות נישואין, ובלוד מפחדים לצאת מהארון".

הודיה: "אנסה לשאול בקרב המדריכים של איגי בשפלה".

עידו: "זה יום לפני הבגרות במתמטיקה, הרבה נוער לא יבואו".

הראל: "החברים שלי כולם תל-אביבים".

נטלי מבקשת מהחבר'ה לדמיין איך זה הולך לעבוד. "זוג גברים עומד בכיכר קומנדו, מסביב מאות שוטרים, זאת תמונה. צריך להדגיש שזו לא שמחה, זה יותר עצב. אני 20 שנה בעיר, ופעם ראשונה זה אירוע עם אנשים שהם מהעיר ולא סטודנטים שבאו להציל את החלשים".

תהיה או לא תהיה חתונה

בשעה זו, שבה מתפרסמת הכתבה, אין לדעת עדיין איך תיראה כיכר קומנדו בלוד ביום ראשון בערב.  האם זוג גברים, זוג נשים, או גם וגם, יתחתנו שם כמחאה על מצבם של הלהט"ב בישראל, או שכיכר העיר תישאר בשלוותה האופיינית?

המרחק בין לוד לתל אביב, שניכר בכל מפגש של החבורה העליזה הזו, יצטמצם או יעמיק בהתאם להצלחתם. האם לוד תהיה ביום ראשון מוקד חמישי למחאת הקהילה הגאה בישראל, תחת הכותרת 'המהפכה עוד לא הושלמה'?

האם הנוער הלהט"בי ברמלה ולוד – הערבי, הדתי, דובר הרוסית, בן לעולים מאתיופיה, המתפלל בכנסיה – האם לנוער הזה תהיה תקווה בדמותם של כמה משוגעים שלא מוכנים לקבל את העובדה שיש ערים בישראל שבהן בני זוג מאותו המין יכולים להתחתן, ויש ערים בהן יציאה מהארון מסכנת בפגיעה אלימה?

בשעה זו הכל פתוח, אבל כדאי שהקורונה, שכבר ביטלה חתונות רבות בחייה הקצרים, תדע שאם 'חתונת המחאה' תבוטל בגללה, יהיה לה עסק עם כמה להט"בים מלוד.