למיס חביבאללה, 30, מעין מאהל שבגליל, חיה עם מוגבלות מלידה. "נולדתי בחודש החמישי להריון", היא מספרת, "אמי נפטרה בלידה. כשהייתי קטנה, אבי שלח אותי לבית ספר רגיל. המורים לא קיבלו אותי. מרגע שהמורה לא מקבל ולא מנסה לעזור לך, התלמידים לא מקבלים אותך. עברתי את התקופה הזו בזכות התמיכה של האחים והמשפחה ולא של מוריי".
כיום, עם תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בניהול מערכות בלתי פורמליות, חביבאללה עובדת כבר תשע שנים כמורה לחינוך מיוחד עם אוטיסטים במזרח ירושלים, ועומדת בראש עמותת 'אני יכול' לאנשים עם מוגבלויות, שאותה יסדה, ובאמצעותה היא פועלת לעורר מודעות לנושא.
רוב פעילות העמותה מתקיימת בעין מאהל, שם 80 מתנדבי העמותה מקיימים פעילות חינוכית וחברתית, פעמיים בשבוע, לכ-50 בני נוער עם מוגבלויות ולמשפחותיהם. נוסף על כך פועלת העמותה בתחום ההסברה בנושא אנשים עם מוגבלויות בכלל החברה הערבית בישראל.
"בחברה הערבית יש קושי לתת מקום לאדם עם מוגבלות", מספרת חביבאללה, "כשהתחלנו בפעילות היה הלם. אנשים לא האמינו ופחדו להוציא את הילדים מהבית. התחלנו לעשות ביקורי בית ודיברנו עם ההורים. לא באנו כנותני שירות אלא הצענו להם שותפות בהובלה ובעיצוב. לאחר עבודה קשה ותהליך ארוך הם ראו את נקודות האור והחוזק של הילדים שלהם. יש שינוי בתפיסה ובהתייחסות, אך הדרך לשינוי משמעותי עוד רבה. יש רבים שלא דורשים את זכויות ילדיהם מבושה ומאי ידיעה. יש משפחות בהן להורים קשה לקבל את ילדיהם".
בתחילת הדרך, לפני כשלוש שנים, עסקה העמותה ביצירת פעילויות המותאמות לאנשים עם מוגבלויות. "היום אנו מגייסים לפעילות גם אנשים עם מוגבלויות וגם כאלו שאינם עם מוגבלויות. אנחנו מכשירים מדריכים. ההכשרה כוללת את הכרת עולם האנשים עם המוגבלויות ואופני הפעילות איתם".
איך מחוללים שינוי משמעותי כזה?
"השלב הראשון הוא לחשוף את הנושא. במשך השנים נתקלנו בבעיות בעבודה עם הגיל הרך. כשנכנסנו לגנים, הילדים לא הבינו מה זה אדם עם מוגבלות. בגילאי היסודי יש שיתוף פעולה, יש הבנה, אבל בגיל הרך היה מאוד קשה. לכן יצרנו ערכת תמונות וסיפורים לגיל הרך. חייבים להתחיל את החשיפה מגיל צעיר מאוד. כשם שמלמדים את הצבעים, חייבים ללמד ולעורר מודעות לקבלת השונה כמה שיותר מוקדם.
"כשאני נכנסת למקום חדש אני תמיד מספרת על עצמי ועל הישגיי. תמיד יש הלם ואי קבלה. זה עניין עד כמה אני אומרת לחברה, שאני פה ואני יכולה להשפיע ולחולל שינוי. כל אחד יכול להשפיע ולשנות. מעבר לזה, אני מקפידה להעביר סדנאות העצמה הן לילד עם המוגבלות והן לחבריו לכיתה. יש להעצים את התלמידים, וללמד אותם שיש להם מה לתרום לאדם עם המוגבלות.
"צריך לשנות גישה, ליצור השתלמויות לכל המורים בנושא שילוב אנשים עם מוגבלויות. לדעתי, תפקיד המסגרות הבלתי פורמליות הוא להמשיך את התהליך ולעורר את המודעות בתוך החברה והקהילה. יש להכשיר את הקהילה לקבל את האדם עם המוגבלות. לצד זאת יש להעצים אותו במעגל הקטן והמוכר. אחר כך יש להוציא אותו החוצה לעולם, כשהמשפחה משמשת כל הזמן כמקור תמיכה וקבלה".
נתקלת בהבדלים במידת המודעות לאנשים עם מוגבלויות בקבוצות אוכלוסייה שונות?
"לא ראיתי הבדל בין הרקע של האדם לבין מידת קבלתו את האנשים עם המוגבלות. צריך לקרב את כולם לעולם הזה. מי שמתחבר לעולם הזה מתייחס יפה לאנשים עם המוגבלות. לדעתי, הפן האנושי משפיע יותר מהרקע הסוציו-אקונומי. העניין הוא היחס בין אדם לאדם. בהשוואה בין מזרח ירושלים לבין הכפר שלי, הפער הוא במה שמקבלים, השירותים שמקבלים, לא ביחס בתוך המשפחה".
יש קשיים שנתקלים בהם ביחס לאנשים עם מוגבלויות מסוימות, ופחות באחרות?
"הבעיה של האוטיזם, למשל, היא שאין הבדל מבחינה חיצונית. יש מחקרים לפיהם אוטיסטים נחשבים יותר יפים. אז אנשים לא מרגישים שמדובר באנשים עם מוגבלות. רק כאשר נוצר קשר מתגלה הדבר. זאת הבעיה של האוטיזם, שאין זיהוי ראשוני כמו באדם עם תסמונת דאון או נכה בכסא גלגלים. יש צורך בכלים רבים על מנת לזהות אוטיזםניתן לעשות זאת רק לאחר יצירת הקשר".
איך השפיע משבר הקורונה על העבודה עם אנשים עם מוגבלויות בחברה הערבית?
"במהלך משבר הקורונה קיבלנו פניות רבות מההורים על שאינם יודעים לעבוד עם ילדיהם. ניסינו לסייע להם מרחוק, אבל זה לא עבד. שוחחתי עם ההורים והנחיתי אותם. זה לא היה אפקטיבי. היתה נסיגה במצב הילדים. יש הרבה התפרצויות, כאילו הם הגיעו למסגרת חדשה".
