אני לא איש של מספרים, ובכך אני מתכוון לומר – אני לגמרי איש של מספרים. מרבה להשתמש בהם, יודע להבין ולארגן אותם, ולאחר מכן גם להסיק מסקנות. רק שבסוף שורת החישובים, איפה שזה הכי משנה, אני לא נוטה לקבל החלטות לפיהם. תמיד נדחף לו איזה רגש ומניח אופציה אחרת על השולחן.

בתור רומנטיקן בשקל, טענתי בעבר שבשפה המתמטית, בכל פעם שנתקלים ב"ביטוי חסר משמעות", זה בעצם הרגע שמישהו הכניס רגש לתוך המשוואה. לדוגמה: אם לוקחים מספר ומחלקים אותו ב-0, יהיה כתוב במחשבון E. רוב האנשים יגידו – כן, זה קיצור של Error, אבל אני טוען שזה קיצור של Emotion. המחשבון פשוט לא יודע לחשב את זה. זה לא ביטוי חסר משמעות כמו שלמדנו בתיכון, זה ביטוי שנמצא מעבר לשפה המתמטית – רגש.

רק שבסוף שורת החישובים, איפה שזה הכי משנה, אני לא נוטה לקבל החלטות לפיהם. תמיד נדחף לו איזה רגש ומניח אופציה אחרת על השולחן"

כל בר דעת שראה יותר מסרט אחד בחיים, יודע בדיוק מאיפה גנבתי את הרעיון הזה.*

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אבל החיים הם לא לשוטט בחנות דיסקים ולבחור לעצמך מוזיקה שאתה לא מכיר רק כי זה "הרגיש נכון" באותו הרגע. זה נכון שהחיים הם לפעמים כאלה, אבל משפחה עם שני ילדים לא יכולה להתנהל בשיטת שלוף מהשרוול-נראה-מה-יצא-הכל לטובה.

לכן, בשבועות האחרונים אני עובד על האקסל שישנה את העולם. זאת אומרת, לא את כל העולם, רק את תחום כלכלת המשפחה. זה חתיכת נושא כשחושבים על זה. לעזור לעצמנו לארגן את כל המספרים של חיינו – מהקניות בסופר, דרך התזרים של העסק, המאזן בחשבון בנק, הצפי האופטימי או הפסימי, וחוזר שוב לקניות בסופר, רק כדי להבין איפה אנחנו עומדים ולהצליח לקבל החלטה נבונה אחת.

***

תהליך העבודה על הקובץ החל בתקופה הנוכחית של חוסר הוודאות, כשזוגתי שאלה אותי מתי בדיוק יגמר הכסף בעובר ושב, ורציתי לענות לה בדיוק, לא בערך. גם תחזית פסימית יכולה לפעמים לעורר אותנו להחלטות אופטימיות. ואולי, מלכתחילה, זה לא התאריך שחיפשתי לתת לה, אלא הצורך להעסיק את עצמי, ולנסות להתמודד עם החרדות בכלל וחרדת הפרנסה בפרט. לדכא את סערת הנפש עם יציבותו המשעממת של מסד הנתונים.

אני לא רוצה להתרברב, אבל בכל זאת: מדובר בקובץ מאד מרשים. הוא מלא בפונקציות שונות שהכרתי תוך כדי עבודה ובעיצובים מותנים שמבליטים את הנתונים החשובים באופן ברור ונגיש. אחרי שהכנתי את רובו אני יכול לומר שמי שרוצה שיעור בסיסי באקסל, אז בשמחה.

אולי וודאות זה מותרות בימינו. אולי אני מבקש לעצמי משהו שנגמר מזמן בסופר. כמו עם נייר הטואלט, כולם רצו לקנות וודאות, ועד שהגעת כבר לא נשאר, מצטערים"

זה בעצם מנהל סיכונים חכם, אבל לא מתחכם, שכל הדיוט יכול להזין בו מספר נתונים, ולצאת עם תמונה ברורה של מה קורה עכשיו. מה כדאי להחליט וממה להיזהר.

האקסל עדיין בבנייה, האב טיפוס שלו משמש את כלכלת המשפחה הצנועה שלנו, על כל הכנסותיה (ובימינו, בעיקר הוצאותיה) אבל החלומות על האקזיט כבר מוכנים מזמן.

חשוב מכל, יש כבר סלוגן: "נארגן לך את הנתונים כדי שלא תאבד את התחתונים". כשיבוא אליי המעצב הגרפי של האפליקציה אגיד לו: "לא מעניין אותי כלום, הצבע של האפליקציה הוא ורוד. ככה החלטתי, ולא במקרה".

***

שנייה לפני שגוגל ירכשו את הפטנט, נתקלתי בכמה בעיות. הקובץ, אפילו ברמת המשפחה שלנו, לא עושה את העבודה. אז ניסיתי לתקן, הוספתי עוד נוסחאות ועוד עיצוב שמנגיש את הדברים החשובים, צובע אותם בירוק או באדום, משרטט לכאורה את הכיוון. הכל מאד מושקע ויסודי, אז למה אני לא מצליח לייצר וודאות?

אולי וודאות זה מותרות בימינו. אולי אני מבקש לעצמי משהו שנגמר מזמן בסופר. כמו הנייר טואלט. כולם רצו לקנות וודאות, ועד שהגעת כבר לא נשאר, מצטערים. ואתה מנסה לומר שבעצם לא רצית לקנות נייר טואלט רצית לקנות ביטחון, רצית לקנות את המחר. "גם זה נגמר, תבוא מחר".

לבקש וודאות בתקופה של אי וודאות זה לשבת כל הלילה מול טבלת אקסל ולצפות ממנה למצוא בשבילך את האושר.

***

סליחה על השימוש החוזר בסרטי קאלט הוליוודיים של תחילת המילניום, אבל בסרט "ואז הגיעה פולי", בן סטילר משחק דמות של סוכן ביטוח חרדתי, שחי את חייו על פי מדיניות ניהול סיכונים של חברת הביטוח, עד שהוא פוגש את ג'ניפר אניסטון. הוא כמובן מתאהב בה, וכדי להצליח לספק לנו סוף אמריקאי גנרי, נאלץ לזנוח את כל מה שהוא יודע על ניהול סיכונים ופשוט להעז, לקפוץ למים וללכת על זה.

התלוצצתי השבוע שאקסל מזכיר לי את הנפש. אני לא מכיר אחד שמבין עד הסוף את כל השכבות של התוכנה הזאת"

יש שם כמה רגעים שבהם היא מנסה ללמד אותו שלא הכל נמצא בנוסחאות, ולא הכל מדיד. אז האנלוגיה כאן מאוד ברורה. גם מחוץ להוליווד, לא הכל נכנס לתוך מסד נתונים: תחושות, חששות, טיימינג, דינמיקה זוגית, מקריות, מגיפה עולמית וכן הלאה.

התלוצצתי השבוע שאקסל מזכיר לי את הנפש. אני לא מכיר אחד שמבין עד הסוף את כל השכבות של התוכנה הזאת. לכן ארשה לעצמי הפעם להתפשר, לא לחפש החלטה אחת שתסגור עניין. אפשר גם לסדר את כל הנתונים, לנסות להבין את מה שניתן להבין, וגם לתת מקום לחוש החמקמק של האינטואיציה. לקבל החלטות גם עם העיניים וגם עם האף, אבל הכי חשוב – לא לבד.​

*מטריקס 2