דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי ט' באדר ב' תשפ"ד 19.03.24
14.2°תל אביב
  • 7.4°ירושלים
  • 14.2°תל אביב
  • 12.2°חיפה
  • 14.1°אשדוד
  • 11.5°באר שבע
  • 16.5°אילת
  • 15.0°טבריה
  • 8.4°צפת
  • 13.1°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
שיתוף

חיים אחרת / בני 30 מדברים על החיים: חוסר הוודאות, הקושי להתפרנס, המעורבות החברתית והאפשרות השיתופית

כתובת קיר בתל אביב. "אין גאווה בלחיות בעוני ואין בושה לקחת ממי שיש לו הכנסה פנויה ודואג ואוהב אותך" (צילום: דבר)
כתובת קיר בתל אביב. "אין גאווה בלחיות בעוני ואין בושה לקחת ממי שיש לו הכנסה פנויה ודואג ואוהב אותך" (צילום: דבר)

"גידלו אותנו על ערך שהתפורר ובזמן שהוא התפורר המשיכו למכור לנו אותו - שלימודים מספקים עבודה ויציבות" | רוג'ום, רשת של קהילות מקומיות ברחבי הארץ, מציעה לצעירים אפשרות להתמודד ביחד

רז רותם
רז רותם
צרו קשר עם המערכת:

"בסוף השבוע האחרון מאוד התעצבנתי על איזו כתבה שפורסמה במוסף של אחד העיתונים הגדולים", מספר אלעד מדן (35) מחיפה, שהקים יחד עם חבריו מתנועת דרור ישראל את תכנית רוג'ום – רשת קהילות צעירים.

"ראיינו בכתבה צעירים מכל הארץ, ובין לבין שיבצו דעות של מומחים מסוגים שונים, מבוגרים בעיקר. הצעירים סיפרו איך הם נדפקו ממשבר הקורונה והמומחים הסבירו למה הצעירים מפונקים, שהם לא חסכו, שהם לא יודעים להתחייב לעבודה ושבגלל זה הם נפגעו מהמשבר הזה.

אלעד מדן. "כשצעירים מתחברים על בסיס צרכים משותפים זה יוצר חיבור חזק שמאפשר ליצור אלטרנטיבות" (צילום: אלבום פרטי)
אלעד מדן. "כשצעירים מתחברים על בסיס צרכים משותפים זה יוצר חיבור חזק שמאפשר ליצור אלטרנטיבות" (צילום: אלבום פרטי)

"לקחו את כל המאפיינים של הדור שלנו, כל הדברים שאנחנו צריכים להתמודד איתם, שהם תוצר של מדיניות, והפכו את זה לאשמתנו. הבעיה היא שזו לא רק דעה של מבוגרים על צעירים, זו גם הדעה של הצעירים על עצמם".

מה זאת אומרת?
"זה הסיפור שמספרים לנו בשנים האחרונות. במחאה החברתית ב-2011 התפתח שיח פוליטי חדש, התחילו לדבר על זה שיש שיטה ויש מדיניות שמייצרת את המצוקות שצעירים מתמודדים איתן. מול זה נוצר שיח שתולה את זה בצעירים ובפינוק שלהם.

"צריך להבין, כשמדברים על האוכלוסיה הזאת, הצעירים, מדובר במרבית שוכרי הדירות, בסטודנטים שחלקם משלמים שכר לימוד, יש להם חובות אקדמאיות והם עובדים בעיקר בתחומי השירותים, בעבודות לא יציבות, עם רבעי ושלישי ושמיניות משרה. המצב הזה, שהיה קיים גם לפני משבר הקורונה, הופך את הציבור הזה למאוד פגיע".

ואכן, החיים של צעירים בישראל לא קלים ומשבר הקורונה מקצין את המצב. על פי נתוני שירות התעסוקה קבוצת הגיל שנפגעה באופן הקשה ביותר מהמשבר היא צעירים בני פחות מ-34. קבוצה זו מהווה 47.4% מהיוצאים לחל"ת ו-44.7% מכלל אלה שנפלטו משוק העבודה.

לקחו את כל המאפיינים של הדור שלנו, כל הדברים שאנחנו צריכים להתמודד איתם, שהם תוצר של מדיניות, והפכו את זה לאשמתנו"

הסיבה לכך קשורה בעובדה שחלק גדול מהצעירים הועסקו או מועסקים בענפים שלא מוגדרים כחיוניים: בתי קפה, מסעדות וענפי שירותים נוספים כמו מכירות ואבטחה. גם כעת, כשענפים אלה שבו לפעילות, הביקוש אליהם ירד. המשמעות היא שלא כל העובדים שיצאו לחל"ת ישובו לעבודה, ואלה שכן, משרתם עלולה להצטמצם.

ביקורת נוספת שנשמעת כלפי צעירים היא שהם חיים על חשבון ההורים.
"אני מאמין שמי שההורים רוצים ויכולים לתת לו – שייקח. אין גאווה בלחיות בעוני ואין בושה לקחת ממי שיש לו הכנסה פנויה ודואג ואוהב אותך. המשמעות של זה היא לא פינוק וחוסר רצון להתחייב. מה גם שאם מסתכלים במבט דורי על הכלכלה, אנחנו רואים שהדור הצעיר מעביר המון כסף לדור המבוגר".

מה זאת אומרת?
"אנחנו משלמים שכר דירה לבעלי דירות, שרבים מהם בגיל ההורים. שוק הדיור זה ממש גזל שמסווה בסיפורים של השקעות נבונות. וחוץ מזה, הפנסיות שלנו נמוכות יותר, בהסדרי העבודה שלנו יש ממד מסויים של דור א' ודור ב', ואנחנו נהנים מפחות שירותים חברתיים שפעם המדינה סיפקה".

"התחושה היא ששום דבר לא יציב"

לצד התמונה העגומה הזו, מדן מתאר מציאות מורכבת בהרבה. "השבוע הייתי באיזו שיחה ודיברנו על זה שמצד אחד 50% מהמובטלים הם צעירים, ומצד שני, אם תסתכלי על קבוצות המתנדבים שקמו בזמן הקורונה, כמו למשל בשכונת הדר בחיפה, היו שם כמה מאות מתנדבים, יותר מחצי מהם בני 22 עד 35".

מה אתה מבין מזה?
"יש כאן מגמה מעניינת. למרות הקשיים, צעירים עוסקים במה שנראה להם חשוב, בלי קשר לתגמול. הם בוחרים לעבוד בעמותות ובמקצועות חברתיים ואני פוגש גם לא מעט הייטקיסטים שמשתדלים לבחור את העבדות שלהם ביחס לאימפקט חברתי. זה נכון לימים שלפני הקורונה. מה שמעניין לראות זה שהקורונה לא שינתה את זה, למרות חוסר הוודאות הקיומית".

נוצר פה בעצם שלב בחיים שאנשים מרגישים בו מצד אחד בדידות מאוד גדולה ותחושת חרדה, כישלון או כעס, ובמקביל מרגישים צורך מאוד גדול לפעול"

ליליה שטרן (31) מיפו, מחנכת כיתה י"א בתיכון לנוער בסיכון בבת ים, הוא דוגמה טובה לדברים של מדן. עד למשבר, בנוסף לעבודתה כמורה, הדריכה בערבים שיעורי זומבה בסטודיו ועם תחילת המשבר עברה לשיעורים בזום.

את מגיעה לבית הספר בימים אלה?
"כן. הבגרויות נדחו ולמרות שהיינו אמורים לסיים ב-20 ביוני לפי ההסכם, אני עדיין מחנכת, אני צריכה להחזיק את זה וללמד את התלמידים שלי עד סוף תקופת הבגרויות. הם לא יכולים ללמוד בעצמם בבית מהחומר שהם מקבלים במייל".

ליליה שטרן. "בסופו של דבר, למרות הכל, הרווח הנפשי יותר חשוב לי מהכלכלי" (צילום: אלבום פרטי)
ליליה שטרן. "בסופו של דבר, למרות הכל, הרווח הנפשי יותר חשוב לי מהכלכלי" (צילום: אלבום פרטי)

אז את בעצם עובדת אבל לא מקבלת שכר?
"אצלנו בבית הספר כמעט כולם מורים צעירים, ולפעמים זה מגיע יחד עם התפיסה שאני גם מתנדב וצריך להיכנס מתחת לאיזו אלונקה. מצד אחד אני מאד מתנגדת לתפיסה הזאת, ומצד שני, זה לא שמחייבים אותי להגיע. כולנו נמצאים באותה סירה, אנחנו אומרים לעצמנו – אם אנחנו לא נחזיק את זה בשביל הילדים האלה אף אחד לא יעשה את זה, אבל עדיין לא משלמים לנו על זה. זה מאוד מדובר והמנהל שלנו מנסה להשיג לנו עוד שעות, אבל כרגע אנחנו מגיעים ומלמדים".

איך נראה היום יום שלך בימי הקורונה?
"הייתי בקשר ממש צמוד עם התלמידים, ובערב העברתי שיעורי זומבה בזום. לא הרגשתי שיש לי מנוחה, אבל זה בגלל שאני מרגישה שאני ובן הזוג שלי נמצאים במין מאבק הישרדותי. משבר הקורונה בסך הכל האיר דברים שכולם יודעים שקיימים. התחושה היא ששום דבר לא יציב, שצריך לעבוד בכמה עבודות. גם בן הזוג שלי, שמתמחה בפסיכולוגיה, מרוויח שכר זעום, פחות ממינימום, אז הוא מברמן, ובקורונה הוא לא יכול היה לעשות את זה. כל הזמן צריך להיות בלחץ הזה של לשרוד.

גם בן הזוג שלי, שמתמחה בפסיכולוגיה, מרוויח שכר זעום, פחות ממינימום, אז הוא מברמן, ובקורונה הוא לא יכול היה לעשות את זה. כל הזמן צריך להיות בלחץ הזה של לשרוד"

"אם לפחות היינו יודעים שיש לנו את הדבר היציב הזה, שאתה יודע שאתה עובד בעבודה שלמדת בשבילה שאתה יכול להגיע לאיזושהי נחלה, אין את הדבר הזה שאת יכולה להגיד: אני אעבוד ככה וככה ואוכל להשתחרר מהעול הזה של שכר הדירה".

ההורים שלך מבינים את המקום שאת נמצאת בו?
"לא. זה לא בגלל שהם לא רגישים. זה בגלל שהם חיו מציאות מאוד אחרת. אמנם ההורים שלי היו צריכים לשרוד כשהם עלו לארץ. הם התחילו הכל מאפס, אבל המסלול היה יותר בטוח. הם פיזית יכלו לקנות דירה. הם יכלו ללמוד ואז לעבוד במשהו ולהרוויח שכר יציב וקבוע. הם מחכים שאני כבר אגיד להם שאני הולכת ללמוד תואר שני, כאילו שזה יעזור לי במשהו. מבחינתם יש נוסחה, אתה צריך לעבוד קשה והדברים יגיעו. הם שנים עובדים באותה עבודה, קמים בבוקר למשהו מאוד יציב. היום זה לא ככה, אין נוסחה".

הייתי שמחה אם היו עוגנים בתוך הכאוס. אם הייתי יודעת שאני יכולה לכלכל את עצמי, שאני יכולה לחיות בלי חשש"

את חושבת על תמונת עתיד?
"אני חושבת על זה, אבל בעיקר זורמת. הייתי רוצה להמשיך להתקדם בתחום שלי אבל אני לא רואה את עצמי קונה בית. זה בעיקר קשור לפן הכלכלי, אני לא רואה את זה מגיע, את היכולת לפנטז על משהו נוסף. אני חושבת על ילדים מתישהו, אבל אני חושבת שלא בא לי להביא ילד למציאות כזאת שאני חרדה בתוכה. זה מעסיק אותי ואת בן הזוג שלי, בעיקר מהמחשבה כלכלית. איך זה יסתדר, איפה נחיה, כמה זמן נצטרך לעבוד כדי שמה שאנחנו רוצים יוכל לקרות".

למה החלטת להיות מורה ולא בחרת מקצוע שמבטיח שכר גבוה יותר?
"חינוך זה מה שאני הכי אוהבת לעשות בעולם. החלטתי שגם אם יהיה לזה מחיר כלכלי, אין מחיר לנפש שלי. מבחינתי להיות מורה זה להיות במקצוע מאוד מכובד. אני אוהבת את העיסוק בחינוך, את האופציה לבחור איך ללמד. בסופו של דבר, למרות הכל, הרווח הנפשי יותר חשוב לי מהכלכלי".

"נוצר פה מין פרק בחיים שנמצא באפלה"

איך אתה מסביר את הפער בין הקושי להתקיים לרצון לעשות את מה שאני רוצה ומה שחשוב לי, גם אם זה לא מכניס כסף?
מדן: "יכול להיות שזו התעוררות חברתית, אולי זו אנטי תזה להורים שעבדו בשביל ביטחון כלכלי ושילמו על זה מחירים, אבל אני מאמין שמה שנמצא מעל הכל זה שהדור שלנו מתנסה במרווח שנוצר בין התקופה שאתה נער לתקופה שאתה מבוגר.

"בעבר, בשלב שההורים שלנו היו בגילנו, הם היו צעירים משוחררי צבא ולא נשואים במשך כמה שנים ספורות בלבד. בדור שלנו אנחנו נוטים למשוך את זה לעשר ואפילו 15 שנה. לא כולם, אבל זה דבר שהולך ונהיה מקובל. גם בציבורים הערבי והחרדי הצעירים מרגישים שהם לא כמו ההורים שלהם מהבחינה הזאת"

ואז?
"כך נוצר פה, ב-40-30 שנה האחרונות עם התפוררות מדינת הרווחה, מין פרק בחיים שנמצא באפלה. כולנו חיים בים חברתי-כלכלי סוער שבו כל אחד לעצמו. בתוך זה אתה נמצא 15-10 שנים בלי מסגרת. תחשבי על מסגרות שיש לבני נוער – יש מתנ"ס, חוגים, בית ספר, תנועת נוער. לצעירים יש את העבודה שלהם ואת דירת השותפים שלהם. וגם אם הם התחתנו, החיים לא קלים להם.

צעירים היום רוצים לא לחיות סתם, רוצים לעשות דברים משמעותיים, רוצים לפגוש אנשים, לצאת לחלוקת מזון עם מישהו בגיל שלך. יש פה רצון להיות חיוניים וחפצי חיים"

"נוצר פה בעצם שלב בחיים שאנשים מרגישים בו מצד אחד בדידות מאוד גדולה ותחושת חרדה, כישלון או כעס, ובמקביל מרגישים צורך מאוד גדול לפעול. ב-2011 היתה מחאה גדולה על מחירי הדיור והקוטג' ואני חושב שאנשים מחו על המצוקה הכלכלית מתוך תחושה שהם בודדים ושחסר להם כיוון בחיים, כי הים מאוד סוער וחוסר הוודאות גדול ואין להם איפה לפגוש צעירים כמוהם.

"הביטוי של זה הוא שאנשים רוצים לא לחיות סתם, רוצים לעשות דברים משמעותיים, רוצים לפגוש אנשים, לצאת לחלוקת מזון עם מישהו בגיל שלך. יש פה רצון להיות חיוניים וחפצי חיים".

"החופש לקבוע את החיים שלך הולך ומצטמצם"

"עד הקורונה עבדתי במשרד יחסי ציבור ויצאתי לחל"ת", מספר תום הררי (31) מתל אביב, הסולן והגיטריסט של להקת 'חשש אמיתי'. "הדיבור הוא שאחזור לעבודה כשעולם התרבות יחזור, אבל בינתיים לא ממש ברור מתי זה יקרה".

בסיסט הלהקה, מתן יעקב בר (32) מגבעתיים, הוא סטודנט במנשר, ובין כתיבה להלחנה ועיבוד מוזיקלי, הוא עובד כטבח בבר בגבעתיים. "כשהמסעדות היו סגורות הייתי בחל"ת וכשפתחו את המסעדות חזרתי".

להקת "חשש אמיתי". משמאל לימין: תום הררי, מתן יעקב בר, דניאל מאור וסתיו תל (צילום: שלומי פרין, עיצוב: סתיו תל)
להקת "חשש אמיתי". משמאל לימין: תום הררי, מתן יעקב בר, דניאל מאור וסתיו תל (צילום: שלומי פרין, עיצוב: סתיו תל)

את ימי הקורונה ניצלו חברי הלהקה כדי לעבוד על אלבומם השני שיוקלט בקרוב.

השיר "לא מכאן" מהאלבום הראשון שלכם מתאר חוויה של אדם שהגיע לעולם זר. הוא לא מרגיש שייך ומנסה למצוא עיניים דומות שיזדהו עם החוויה שלו. ככה אתם מרגישים?
בר: "אני חושב שרוב האנשים בעולם מוצאים את המקום שלהם ואת המסלול. יכול להיות שכשאתה מוסיקאי בישראל אתה לא מוצא את המקום שלך ואתה מרגיש את הזרות הזאת".

הררי: "חוסר השייכות הוא לא בהכרח על איפה אני אעבוד ואיפה אני אגור. לפני שהשיר נכתב היה לי רצון לעסוק בשורשים. התחשק לי, ברמה היצירתית, לדמיין מה היה קורה אם לא הייתי פה, אם הייתי ממקום אחר. כי החוויה שלי היתה שהפה הוא רגיל ולבן ושטוח, בתים חדשים ומשופצים שמוכרים לך איכות חיים, אבל אין בהם שום סיפור וצבע ושום תוכן. יש במציאות משהו אפור ומדכא והדמיון הולך למקום יותר מפורט ויותר ציורי".

איך זה להיות מוזיקאים צעירים בישראל?
בר: "זה בעיקר כיף. אנחנו רוצים שזה ימריא. אני כמובן רוצה לגעת בכמה שיותר אנשים אבל אני מבין שזה עולם מאד קשה, במיוחד בארץ. השוק פה מאד קטן ואין כל כך אמצע.קשה להתפרנס מאמנות שהיא פרינג'. הייתי רוצה שהמקצוע שלי יהיה קשור בעשיית תרבות. כמעט כל מי שנמצא בתעשייה הזאת לא עושה רק דבר אחד. אם זה ללמד בבתי ספר או בשיעורים פרטים, לעשות יח"צ לאמנים או למופעים".

הררי: "מבחינתי זה לא תחביב. גם אם לא בכל יום אני עובד בזה, זה משהו שאני קם אליו בבוקר והולך לישון איתו. זה החיים שלי. יכול להיות שבעוד כמה שנים אמצא את עצמי עושה משהו אחר שקשור לתרבות ויצירה. אני יכול להגיד שמצד אחד זו שאיפה להתפרנס ממוזיקה, אבל לי התקופה של הסגר פתחה את הראש שאולי לא נכון להתקבע על הגדרות. העולם השתנה וצריך לדעת לזוז ולהיות נזיל. יש שינוי שצריך להכיל אותו".

מה זאת הנזילות הזאת?
בר: "אנחנו דור שנבגד. גידלו אותנו על ערך שהתפורר ובזמן שהוא התפורר המשיכו למכור לנו אותו – שלימודים מספקים עבודה ויציבות ושיש אמנה חברתית שמגבה את זה ובכל מקרה עבודה נותנת יציבות. אתה צריך להמציא את עצמך ולהחליף עבודות ודעות ותפיסות, כי העולם משתנה. לא הכינו אותנו לזה. אנחנו נמצאים בנקודת השבר הזאת שבה זה התפורר.

אנחנו נמצאים היום בעולם שהדברים בסך הכל נזילים. הכל פתוח, פרוץ, וזה דברים שאנחנו מצליחים לקלוט אבל לא בהכרח להכיל"

"נקודות האחיזה של בן אדם היום הן מאוד קטנות. החיים שלנו מצד אחד נקבעים על ידינו אבל החופש לקבוע את החיים שלך הולך ומצטמצם. גם בגלל שאין לך ביטחון בכלום. אם יקרה לך אסון – אם יש לך מזל מישהו יהיה איתך, ואם לא – אז לא. אתה צריך לדאוג לעצמך לפנסיה, אין לך שום דרך לדעת מה יהיה בעתיד שלך. הדבר היחיד שיכול לתת היום לבן אדם ביטחון זה אם יש לו הרבה כסף ורכוש".

הררי: "זה נכון לא רק לגבי עבודה. זה נכון גם לגבי מערכות יחסים, אושר, משפחה. באנו מעולם שיש בו מתכון לאושר – משפחה, אהבה כזאת גדולה של סרטים רומנטיים ולמצוא את האחת ושהכל מושלם. אנחנו נמצאים היום בעולם שהדברים בסך הכל נזילים. הכל פתוח, פרוץ, וזה דברים שאנחנו מצליחים לקלוט אבל לא בהכרח להכיל".

"מה זאת יציבות?" אומרת שטרן, "יציבות מבחינתי זה שבסוף יש לי את הידיעה של מה שאני יודעת לעשות. שאני יודעת שלא משנה איפה אהיה אני אמצא את זה בפנים".

אם היו יותר ביטחונות לא היית מרגישה שאת יכולה לסמוך רק על עצמך?
"יכול להיות. את יכולה להגיד: אין שום דבר יציב בעולם הזה, אין משהו שאני יכולה לסמוך עליו, אז בוא נערער את המוסכמות ונלך עם זה עד הסוף".

ואז הזוגיות היא לא עד סוף החיים והבית הוא לא הבית שאחיה ואמות בו והעבודה תמיד יכולה להשתנות?
"נכון. יש בזה טוב ויש בזה רע. לא הייתי רוצה לחיות באותה שכונה שבה גדלתי בבית ילדותי שיעבור אלי, לעבוד באותה העבודה ולהתחתן עם המוכר במכולת. חיים של אובר יציבות זה מלחיץ אותי ממש. הייתי שמחה אם היו עוגנים בתוך הכאוס. אם הייתי יודעת שאני יכולה לכלכל את עצמי, שאני יכולה לחיות בלי חשש. אבל אני גם כן אוהבת את הערעור הזה. יש בזה גם משהו יפה, שאני יכולה להגיד סטופ – זה לא מתאים לי".

"עדיף לחיות את החיים האלה בשיתוף"

איה ידידיה (32) גרה בקרית חיים, בקיבוץ המחנכים של השומר הצעיר. היא מרכזת את פעילות התנועה בחיפה ואת המרכז לצדק חברתי שהוקם לפני חמש שנים. "אנחנו עושים קורסי הכשרה ומקימים קהילות של אקטיביסטים ופעילים חברתיים. אני מזהה שהרבה אנשים מחפשים שותפים לחיים שלהם, זה יכול להתבטא בקהילתיות או שותפים לעשייה".

איה ידידיה. "במשבר הקורונה השיתוף ממש הוכיח את עצמו" (צילום: אלבום פרטי)
איה ידידיה. "במשבר הקורונה השיתוף ממש הוכיח את עצמו" (צילום: אלבום פרטי)

הקבוצה אליה ידידיה משתייכת מונה כ-30 חברות וחברים, שמתגוררים במספר בתים סמוכים ומתקיימים ביניהם יחסים של שיתוף בפן הכלכלי והחברתי.

מה הביא אותך לחיות באופן הזה?
"גדלתי בתנועה, הייתי בשנת שירות והתגייסתי לנח"ל עם הגרעין שלי. הבחירה הזאת נבעה אצלי מתוך מחשבה שעדיף לחיות את החיים האלה בשיתוף. אני חושבת שהעניין הזה של להיות יחד ולא להיות לבד, בשבילי זה מכריע גם היום.

"במובן הזה, במשבר הקורונה השיתוף ממש הוכיח את עצמו. גם במובן של דאגה הכי בסיסית אחת לשניה וגם מבחינת הבדידות, שעוד אנשים רואים אותי, שאני לא לבד, וגם במובן הכלכלי".

איך זה מתבטא במובן הכלכלי? לא נפגעתם מהמשבר?
"גם אם התנועה מאבדת כסף, והיא איבדה כסף, עדיין היתה לנו רשת ביטחון. אנחנו בשיתוף כלכלי רחב, חלק מתנועה שמונה כמה מאות אנשים. במובן הזה הרגשנו ביטחון מאוד גדול שאנחנו בזה ביחד. בתחילת הסגר היתה קבוצה של אנשים שאמדה את מידת הנזק. נפגענו כמו אנשים אחרים במדינה, אנחנו לא חסינים, אבל יש לנו את היכולת החברתית לתכנן במשותף איך נתמודד עם המצב".

איך נראית תמונת העתיד שלך? תחיי בקומונה לנצח?
"כרגע החיים שלי הם כאן. זה לא איזה משהו נחמד שאנשים עושים עד שמשהו יקרה. זאת הבחירה שלי לשנים הבאות. מה שהוקורנה הראתה זה שדווקא ברגעי משבר השיתוף הוא זכות והוא עובד לטובתנו. זה לא בהכרח מתאים לכל אחד, אבל לי זה עושה טוב, ומתוך המקום הזה אני מדמיינת את עצמי מגדלת בתוך זה ילדים. בשבילי זה עובד.

אני תמיד אומרת להורים שלי שהעולם הזה כל כך לא ידוע, שזה לא שאם אני אחיה ככה או אחרת אני אוכל להיות בטוחה שיהיה לי"

"זה לא אומר שאנחנו לא חלק מהבעיות של הדור הזה – הקושי לקנות נכס, או שיהיה לי מה להוריש לילדים שלי. אני תמיד אומרת להורים שלי שהעולם הזה כל כך לא ידוע, שזה לא שאם אחיה ככה או אחרת, אוכל להיות בטוחה שיהיה לי. אני חושבת שכדאי לחיות את החיים כמו שרוצים. אנחנו בתנועה מדברים על עתיד ברור מבחינה כלכלית ולבנות את עצמו כתנועה בת קיימא, לתכנן כמו שצריך את העתיד".

את מרגישה שזה משפיע גם על הסביבה שבה אתם חיים?
"במהלך הקורונה פתאום הרגשנו שאנשים מדברים את השפה שלנו. הקמנו בשכונה קבוצה שהמטרה שלה היא לפתח ערבות הדדית. רצינו לעודד את התושבים לתת מענה אחד לשני ופתאום התגלה שזה צורך אמיתי במציאות. פתאום ראינו אנשים שמשאילים דברים אחד לשני, שעושים דברים אחד בשביל השני. זה יצר בשכונה תחושה שאפשר ואפילו רצוי להיות אחד עם השני בשיתוף".

לסמן דרך חדשה

הדברים שידידיה מספרת לא זרים למדן ולמקימי תכנית רוג'ום. "הפדגוגיה של התכנית אמורה להנגיש ולהביא ליותר אנשים את דרכי החיים והכיוונים שאנחנו פיתחנו בסוג המפגש הזה שמתאפשר בקיבוצי המחנכים ובתנועות הבוגרים.

"יש לנו קהילות צעירים כמעט בכל מקום שיש בו ריכוז של סטודנטים או צעירים אחרי תואר בישראל" (צילום מסך מאתר רוג'ום)
"יש לנו קהילות צעירים כמעט בכל מקום שיש בו ריכוז של סטודנטים או צעירים אחרי תואר בישראל" (צילום מסך מאתר רוג'ום)

"הקהילות שלנו מבוססת על מפגשים של תוכן ולמידה שעוסקים בכלכלה, בזהות באהבה ובזוגיות, בתרבות וכו', אלה נושאים מאוד רחבים שמתחילים בשאלה אישית – איך זה נראה בחיים שלי, ואז, כשנפגשים סביב זה, מבינים שכולנו חווים חוויות דומות, שכולנו מושפעים מהמציאות ואז אנחנו גם יכולים לעשות עם זה משהו. זה מאפשר שייכות. אפשר לקרוא לזה תנועת נוער לצעירים".

המטרה היא לחולל מהפכה?
"לא במובנים של בריקדות והפגנות, יותר במובנים של תמיכה מלמטה. כשצעירים מתחברים על בסיס צרכים משותפים זה יוצר חיבור חזק שמאפשר ליצור אלטרנטיבות".

שטרן היא אחת מהצעירות שחברות בתכנית רוג'ום. "כשעברתי מהצפון לתל אביב, אחרי הלימודים, היה לי נורא קשה לעבור מסביבה קהילתית לעיר הגדולה, שכל אחד לעצמו. הגעתי דרך חברה לרוג'ום והבנתי שיש עוד אנשים כמוני שנמצאים באותן התלבטויות, שמחפשים את עצמם, שמנסים לשרוד כלכלית ולמצוא חיי חברה וקהילה בתוך עולם מנוכר".

למה עברת לגור בתל אביב?
"מאד אהבתי את הצפון אבל רוב האנשים שנשארים בפריפריה אחרי התואר זה אנשים שהתחתנו. היום בשביל לגור בפריפריה, צריך איזושהי קבוצה, אם את צעירה, רווקה, את אומרת לעצמך 'אוקי, מה אני עושה עכשיו?' לא היה מענה לצרכים שלי במקום אחר. בעיר יכולתי לקבל מענה להרבה דברים, זה לא שאני כזאת בליינית, אבל יש מרחב להיות מה שאני רוצה. דברים שאין בפריפריה".

איך אפשר להצטרף לרוג'ום?
מדן: "יש לנו קהילות צעירים כמעט בכל מקום שיש בו ריכוז של סטודנטים או צעירים אחרי תואר בישראל – בבאר שבע, דרך תל אביב ועד לאצבע הגליל. אפשר למצוא אותנו ברשתות, להתעדכן על מה קורה בקרוב, או ליצור קשר ישיר ואנחנו מחברים.

"עכשיו אנחנו בשיא ההכנות לאירוע המרכזי שלנו בקיץ שאנחנו עושים בכל שנה – ׳רוג׳ום קיץ׳ ובו אנחנו נפגשים בצפון לארבעה ימים. מתוך הסמינר נולדים רעיונות חדשים, קהילות חדשות וחיבורים שהם די משני חיים לחלק מהמשתתפים. אני חושב שהרבה אנשים היום מחפשים את זה".

מה פירוש השם רוג'ום?
"זאת ערימת אבנים שמוצאים בדרך כלל בטיולים במדבר, בשבילים שלא סומנו באופן רשמי. מטיילים משאירים מאחוריהם רוג'ומים כשהם מסמנים דרך חדשה שהיא לא הדרך הסלולה והמוכרת, וככה הם מסמנים למטיילים שיבואו אחריהם שאפשר וטוב ללכת מכאן".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!