עבדתי כדיילת קרקע של חברת תעופה זרה בנתב"ג למעלה משנה. אני בת 24 מרמת גן, סטודנטית לרפלקסולוגיה. ב-12 במרץ הוציאו אותי לחל"ת. עבורי הכל היה פתאומי, אמנם הרגישו מעט עם מה שהלך בעולם, אבל קשה היה אז להאמין שזה מה שהולך לקרות ושזה גם יימשך כל כך הרבה זמן.

בינתיים חזרתי לגור עם אבא שלי באשקלון. תודה לאל שאבא ממשך לעבוד, הוא רתך במפעל. טפו, טפו, טפו. לא יכולתי להישאר בדירה ברמת גן, איך הייתי מממנת את זה? ברוך השם יש לי אבא וברוך השם הוא עובד. אבל גם הוא מנסה לעמוד על הרגליים, ואחרי גירושין. אז בינתיים הוא מחזיק כלכלית.

אני מנסה כמה שפחות לגעת בחסכונות אבל באיזה שהוא שלב גם זה יקרה כל עוד אני לא מוצאת עבודה. אני מנסה לעזור כמה שאני יכולה. יש הוצאות רכב, אוכל, חומרי ללמוד. זה דברים שעולים כסף. אתה רק צובר מינוס ועוד מינוס ועוד מינוס.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

עומס על לשכת התעסוקה

מביטוח לאומי קיבלתי פעם אחת 2,000 שקלים, ואחרי זה עוד איזה אלף ומשהו ולאחרונה קיבלתי 3,000 וקצת שקלים. מזה אני מתקיימת. כדי להיות זכאי לקבל את האלפיים שקל המסכנים הללו בביטוח הלאומי לקח לי שבועיים להירשם בלשכת התעסוקה. היה עליהם עומס.

מאשה שקליארנקו (צילום: אלבום פרטי).​

קיבלתי כבר הודעה שסיימתי את ימי הזכאות לאבטלה – ניצלתי 50 יום מתוך 50. ממש עכשיו קיבלתי עוד מייל על הארכה נוספת של החל"ת, עד ה-31 ביולי. ככה שלחו לי בכל חודש. ב-18 לאוגוסט אהיה בת 25 ואהיה זכאית לעוד 17 יום, אבל מה אעשה עד אז?

תשובות מהעבודה גם אין – מפטרים? לא מפטרים? אני מבינה שכל העסקים נחנקים אבל גם העובדים סובלים פי עשר ואין תשובות. זה ממש מבאס. אנשים נמצאים באוויר, בלי מענה ובלי כלום.

אם זה יימשך עוד הרבה זמן ולא אחזור לעבודה, אולי אוכל למצוא חלטורה, אבל זה לא זה, ואין הרבה עבודות. כבר שלושה שבועות שאני מחפשת ולא מוצאת משרות שמתאימות לסטודנט.

הלכנו אני וחברה לאסוף תרומות לאנשים

אני כועסת על ההתנהלות הזו, שאין יותר מענה ואין עזרה. אני קוראת פוסטים וכתבות – אנשים שפשוט לא מצליחים להתקיים. הלכנו אני וחברה לאסוף תרומות לאנשים, כי מי שנפגעו הם דווקא מי שגם ככה מרוויחים את המינימום. זרקו אנשים מהדירות כי הם לא יכלו לשלם את השכירות…. קשה לתאר. מה יעשו משפחות עם ילדים? מי נותן תשובות? מה מציעים לאנשים האלה שעוד שניה יהיו ברחוב?

הקטע עם המסיכות זה כמו מטאפורה – זה חוסם את האוויר והנשימה. התקופה הזו תיזכר כתקופה שלא נושמים. כולם מנסים לעשות הפגנות לעמוד על שלהם אבל המסכה הזו עדיין על הפנים.

הייתי מצפה למענה כלכלי, איזו שהיא אופציה איך עוזרים למי שכרגע לא עובד. לקבל איזו שהיא עזרה – הצעות עבודה, הכנסה כלשהי, מינימלית. יש אנשים שמתחת לקו העוני ואין להם מה לאכול, ועכשיו… זה כמו חתולי רחוב בלי מזון. זה יאוש שאין בו שום אופציות.