שלי נווה (26) מתל אביב היא שחקנית. עד להתפרצות המגפה היא התרוצצה בין אודישנים, הצגות ילדים, צילום סרטי סטודנטים ועבודה בבר. "ואז הגיעה הקורונה", היא מספרת, "ובניתי במרפסת פינת ישיבה מהזבל של השכנים שלי. כל הזמן אמרו לי: 'איך את עושה את זה?' מה ז'תומרת? אתם לא יודעים לקדוח בקיר? הבנתי שזה לא מובן מאליו שאני יודעת לעשות דברים כאלה". וכך, בימי המגפה היא החליטה להפוך להנדיוומן.

איך הופכים להנדיוומן?
"פתחתי עמוד בפייסבוק שקיבל מלא שיתופים, הטלפון התחיל לצלצל בטירוף. יש בנות שבאותו שבוע כבר הזמינו אותי פעמיים. אני ממש חדשה, אבל באמת, בלי עין, יש הרבה פניות".

ארגז הכלים של שלי נווה (צילום: אלבום פרטי)

אבל איך את יודעת להיות הנדיוומן?
"זה משהו שתמיד עשיתי. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בערך בת 5. אבא שלי נטש אותנו ומצאנו את עצמנו בלי בית. אמא היתה צריכה לשרוד לבד, עם שתי בנות, להתחיל הכל מאפס. בהתחלה גרנו איזה שישה אנשים בשני חדרים אצל חברה של אמא, שעבדה יחד איתה בבית חולים מאיר בניקיון.

"כבר בתור ילדה בניתי עם אמא שלי את כל הרהיטים שהיו לנו. לא היה לנו כסף. הייתי עושה הכל בבית, לצבוע, להחליף חשמל, תאורה, כל מה שצריך. אני זוכרת שבגיל 10 הסתובבתי ברחוב ומצאתי רהיטים שנזרקו. הכל מצאנו ברחוב. היינו הולכות ואוספות הביתה ומשפצות. השולחן הזה מתנדנד? נראה לי שאם נשים פה בורג זה יסתדר. היינו צריכות להחליף שקע חשמל, אז שאלתי מישהו איך לעשות את זה. פעם אחת ניסיתי ונשרף ובפעם השניה הצלחתי. ככה למדנו, על בשרנו".

מאיפה אמא שלך ידעה לבנות רהיטים?
"אמא שלי שלמדה הכל מאבא שלה, שהיה עובד כפיים. הם גרו בכפר ברוסיה, כזה שאתה מייצר בו את הכל בעצמך. הם גידלו את האוכל שהם אכלו. את רוצה חולצה? תתפרי אותה. אתה רוצה בית? תבנה לעצמך. אמא עלתה לפני 27 שנה, בגיל 28".

"תמיד חושבים שאני איזה בת עשירים"

עם כישרון וניסיון כמו שלה, נווה חשבה לעסוק בשיפוצים קטנים לפרנסתה גם לפני הקורונה, "אבל נורא התביישתי", היא אומרת.

למה?
"כי אמרתי לעצמי שאין בחורות בתחום. חששתי שאבוא למקום ולא יסמכו עלי, שאתלה מדף ויחשבו שהוא ייפול, או שאתלה טלוויזיה ולא יסמכו עלי שהיא תחזיק, כי אני בחורה. היה את העניין הזה שאני לא חזקה מספיק, שזה מקצוע של גברים. למרות שאני הכי ג'דאית".

כבר בתור ילדה בניתי עם אמא שלי את כל הרהיטים שהיו לנו. לא היה לנו כסף. הייתי עושה הכל בבית, לצבוע, להחליף חשמל, תאורה, כל מה שצריך"

מה השתנה?
"גיליתי עולם שלם של בנות שאומרות לי: 'עברתי הטרדה מינית על ידי הנדימן', 'אני לא סומכת על גברים ומפחדת להזמין אותם הביתה', 'אני כל פעם מחכה שאבא שלי יבוא מהצפון כדי לתקן לי'. גיליתי שיש אנשים שממש צריכים אותי, כי הם לא רוצים או לא יכולים להזמין הנדימן. אמרתי, אני אתחיל רק בגלל זה, והתחיל בום של פניות".

רק מבנות?
"היו גם גברים שפנו אלי. אמרו לי: 'ראיתי שאת פונה בעיקר לנשים, אבל יש לי שתי ידיים שמאליות. פליז, תתלי לי את הטלוויזיה'".

גיליתי עולם שלם של בנות שאומרות לי: 'עברתי הטרדה מינית על ידי הנדימן', 'אני לא סומכת על גברים ומפחדת להזמין אותם הביתה', 'אני כל פעם מחכה שאבא שלי יבוא מהצפון כדי לתקן לי'"

איך מקבלים אותך?
"בשניה הראשונה, כשאני בדלת, מסתכלות עלי קצת מוזר כי אני בלונדינית ונראית עדינה, ברבי כזאת. תמיד חושבים שאני איזה בת עשירים. אני רואה שהבנות קצת חוששות, שואלות הרבה שאלות. ברגע שאני פותחת את ארגז הכלים הן מבינות שהכל בסדר. אבל התגובה הראשונית היא: 'את בטוחה שככה זה צריך להיות?' גם להן מוזר שהן הזמינו בחורה. רק אחרי כמה דקות שאני אצלן בבית הן אומרות: 'איזה כיף שאת פה'. זה נורא מצחיק".

"בנות לא צריכות לפחד מלהחליף נורה"

לאיזה עבודות מזמינים אותך?
"יש את הבנות שעוברות דירה, אז אני תולה להן את הטלוויזיה, מדפים וכאלה. אבל יש נשים שמזמינות אותי בשביל דברים ברמה של להחליף נורה".

איך את מגיבה לבקשה כזו?
"אני אומרת: 'את מבינה שאת לא צריכה אותי, את יכולה לעשות את זה לבד'. אז אני מראה לה איך עושים את זה. בנות לא צריכות לפחד מזה. בכלל, אני רוצה שעל הדרך, כשאני באה לבית של מישהי, אם היא מבקשת להרכיב משהו, אפשר יחד, ובפעם הבאה היא תוכל לבד".

אני רואה מנגנון של מגירה, מפרקת לחתיכות הכי קטנות, מבינה איך זה עובד ומתקנת. זה כמו לפתור חידות היגיון"

זה מתכון להפסד הכנסה.
"נכון, אבל זה שווה לי יותר מהכסף. נורא קלישאתי להגיד 'העצמת נשים', אבל באמת שכולן יכולות. הן מפחדות מהניסיון. יש מלא סוגים של קירות ועץ וברזל, אני לא יודעת איך לעבוד עם כל דבר, לא למדתי את זה, אז אני עושה ניסוי וטעייה עד שאצליח. אני רואה מנגנון של מגירה, מפרקת לחתיכות הכי קטנות, מבינה איך זה עובד ומתקנת. זה כמו לפתור חידות היגיון. החשיבה ההגיונית הזאת נותנת לי דברים שאני משתמשת בהם ביום יום.

"יש נשים שחושבות על עצמן שהן לא צריכות להתעסק בזה, אבל הן יכולות ללמוד דברים חדשים. אני אוהבת ללמד. אני אוהבת את הסיפוק מלדעת שלימדתי מישהו. את יודעת כמה פעמים ביום אני אומרת לאמא שלי תודה על דברים שלמדתי ממנה? איזה כיף זה אם מישהו יגיד עלי: 'וואי, שלי גאון, היא לימדה אותי את זה'".

"רק תני לי ברגים וסיליקון"

"בשבילי", צוחקת נווה, "חנות חומרי בניין, כבר מגיל צעיר, זו חנות צעצועים. אני עפה על זה. רק תני לי ברגים בגדלים שונים, סיליקון, כל מיני כלים, ולראות איזה מוצרים חדשים יש. המוכרים מסתכלים עלי קצת מוזר בהתחלה ויש זלזול, אבל ברגע שאני מתחילה להגיד שמות ומושגים הם מבינים".

למה זה כל כך מוזר לאנשים?
"זה עניין תרבותי שנשים לא צריכות להשתמש בכוח הפיזי שלהן. מילדות, כשבנות באות להרים משהו, כולם צועקים: 'לא, לא, לא, אל תרימי, את צריכה לשמור על עצמך'. אבל זה רק כיסא, אני יכולה להרים כיסא.

יש נשים שחושבות על עצמן שהן לא צריכות להתעסק בזה, אבל הן יכולות ללמוד דברים חדשים. אני אוהבת ללמד. אני אוהבת את הסיפוק מלדעת שלימדתי מישהו"

"יש תפיסה כזאת שזה מוזר שיש בחורה שמרימה סולם, עולה ארבע קומות עם ארגז כלים ומטפסת על גגות. 'את לא צריכה להזיע ולהרים דברים כבדים, את צריכה ללדת ילדים'. אבל אני כן יכולה להרים דברים כבדים, ואני יודעת מה לא להרים בשביל הבריאות שלי. מישהו החליט את זה בשבילנו מזמן וזה נשאר.

"אבל אני רואה ומרגישה שזה מתפוגג, שיש יותר ויותר נשים במקצועות כאילו של 'גברים', שנותנים כיום פחות משמעות לכוח הפיזי. אין דבר כזה מקצוע של גברים או של נשים. מבאס אותי ששנים האמנתי שאין סיכוי שזה ילך כי אני בחורה. זה לא פייר כלפי עצמי שחשבתי את זה".

"הכי לואו קוסט שיש"

יותר מאשר להתקין מדף, לתלות טלוויזיה או להחליף נורה נווה אוהבת לתקן ולשפץ רהיטים: "אני אוהבת לראות דברים שהיו שבורים, עקומים ומכוערים ועכשיו הם לא. השאיפה שלי היא שאנשים לא יזרקו דברים, שימצאו ברחוב דברים ונשפץ אותם. זה מה שאני רוצה לעשות. אני גם מציירת על רהיטים. עשיתי לי שולחן במטבח מגלשן ישן. בא לי פינה במרפסת, אין לי את הכסף לרכוש, אז אספתי רפסודות ומצאתי מזרן ישן, תפרתי אותו מחדש, עשיתי לו כיסוי מהלונג הישן שלי מהודו ובסוף יצאה לי פינה מגניבה. אנשים אמרו לי: 'יה! תעשי לי גם'.

שולחן משופץ עם ציורים מעשה ידיה של שלי נווה. "אני אוהבת לראות דברים שהיו שבורים, עקומים ומכוערים ועכשיו הם לא" (צילום: אלבום פרטי)

זולה במרפסת. "אספתי רפסודות ומצאתי מזרן ישן, תפרתי אותו מחדש, עשיתי לו כיסוי מהלונג הישן שלי מהודו ובסוף יצאה לי פינה מגניבה" (צילום: אלבום פרטי)

"אני משתדלת כמעט לא לקנות כלום, להשתמש אפילו בשאריות של צבע. המטרה היא לעשות את זה הכי לואו קוסט שיש. אני רוצה שזה יהיה נגיש. אני צעירה ורוב החברים שלי פה בתל אביב הם תפרנים צעירים שעובדים בברים והם רוצים שהחדר שלהם יהיה נורמלי".

את מצליחה להתפרנס מהמקצוע החדש?
"היכולת שיש לי שדרגה לי את החיים. הופתעתי מזה שאני אשכרה הולכת לעבודה ונהנית. לא ידעתי שאני יכולה להתפרנס מזה. זה התחיל מתוך אג'נדה, לא במטרה להרוויח כסף. אני אוהבת להציב לעצמי מטרות ולראות אם אצליח. לא חשבתי שבאמת אהיה הנדיוומן, אבל ככל שעוברים הימים וקהל הלקוחות גדל אני מבינה שאולי אמשיך בתחום הזה. אני אפילו חושבת לקחת עוד בנות שיעבדו איתי, כי אני לא מספיקה להגיע לכל המקומות שמזמינים אותי".

אז יש סיפוק בעבודה.
"הלפני ואחרי מרגשים אותי. להגיד לעצמי: 'אני עשיתי את זה'. אפילו אם זה פאנל שנפל ותיקנתי. זה אני עשיתי, בידיים שלי? לא יכול להיות".

שלי נווה. "רק תני לי ברגים בגדלים שונים, סיליקון, כל מיני כלים, ולראות איזה מוצרים חדשים יש" (צילום: אלבום פרטי)