את העניין שלי בקיבוץ ירשתי מאמא, שחלמה בצעירותה להקים קיבוץ דתי בארץ ישראל. אמונתה של אמא באלוהים אבדה בתופת של אושוויץ, אבל האמונה בסוציאליזם ובערבות ההדדית, שינקה בתנועת בני עקיבא בבודפשט, נותרו חזקות. גם אני, כמוה, לא זכיתי לחיות בקיבוץ, ואת הסקרנות שלי תיעלתי לצילומי הסרט "הקרב האחרון על דגניה" (2008). הסרט, ששודר בערוץ 2, עסק בדרישת חלק מחברי קיבוץ דגניה א' להינתק ממה שהם חוו כעול השיתופי, דרישה שהולידה את המודל הראשון להפרטת הקיבוצים.

כבר אז, היה ברור שהרצון להפריט לא נבע מהכרח כלכלי. חלק גדול מחברי הקיבוץ פשוט הפסיקו להזדהות עם חלומם של מייסדי הקיבוץ ונתפסו ל"חלום האמריקאי" ששטף באותה תקופה את המדינה. החברים ביקשו להיפרד משכניהם למדשאה המשותפת לטובת וילה פרטית, מנותקת מצרכי "האחר". אי השוויון הצפוי לחדור לחצר הקיבוץ יחד עם הקפיטליזם האכזרי הזה, לא נלקחו בחשבון. המצלמה שלי עקבה אחרי הדינמיקה של התהליך רווי המאבקים היצריים ב"אם הקבוצות והקיבוצים".

חצר הקיבוץ בדגניה א׳. "היה ברור שהרצון להפריט לא נבע מהכרח כלכלי" (צילום: ויקיפדיה).

עם פרוץ המשבר הכלכלי של 2008, ולאחר שההחלטה על הפרטה התקבלה בדגניה ברוב של 57 אחוזים, התיישבתי לערוך את הסרט. החדשות מארצות הברית ומאירופה על גל של פשיטות רגל ופיטורים, ועל המונים שהושלכו מבתיהם, הדהדו בחדר העריכה.

בצל המגפה

משבר הקורונה, הרחוק עדיין מסיומו, החזיר לכותרות תמונות דומות מאוד לאלו של 2008. סגירת עסקים, קריסת משפחות וחיים הרוסים. 12 שנים אחרי המשבר ההוא, ולאחר 'הקרב האחרון על דגניה', שאלתי את עצמי כיצד מתנהלים חיי הקיבוץ בצל המגפה. שוחחתי עם חברים מקיבוצים שיתופיים ומופרטים כאחד, כדי להבין איך השפיעה ההפרטה על חוסנו של הקיבוץ לצלוח משבר כזה.

אין מה להשוות בין הרמה שהמדינה מטפלת באזרחים, לבין הדרך בו הקיבוץ השיתופי מטפל בחבריו בימי הקורונה"

"אין לי ספק שהקיבוץ השיתופי הוא המודל שיש בו את תחושת השותפות הגדולה ביותר, שלא מאפשרת בשום פנים לאף אדם לקרוס כלכלית", אמר לי א' מקיבוץ החותרים, שמעדיף להישאר בעילום שם. "אין מה להשוות בין הרמה שהמדינה מטפלת באזרחים, לבין הדרך בה הקיבוץ השיתופי מטפל בחבריו בימי הקורונה. טיפול בקשישים כמו בקיבוץ השיתופי לא תמצא בשום מקום בעולם", הוסיף.

למעשה, כל החברים ששוחחתי איתם, גם אלו שתמכו בהפרטת קיבוצם, שותפים לדעה שהקיבוץ השיתופי מתמודד בהצלחה יתרה עם אתגרי הקורונה.

בדגניה א' פגשתי את אלון הדר, חקלאי ושותף במסעדה המצליחה 1910 בחצר הראשונים. בזמנו, היה מהמתנגדים החריפים להפרטה בקיבוץ. בימי הקורונה הדר התמנה לראש צוות חירום קהילתי, שעקרונותיו נוסחו עוד בימי הקיבוץ השיתופי.

הוא העיד ש"הכל דפק כמו שעון, כי עדיין יש תחושת קהילתיות", והוסיף ש"יש לנו כבר את כל המערכות מאורגנות, באופן שאין לשכונות בעיר. בפיקוד העורף יעצו לצוות 'תעשו רשימות'. אמרתי להם: אין צורך, אנחנו מכירים את כולם. סגרנו את שער הקיבוץ".

והדרת פני זקן

ציפי סהר, המזכירה הטכנית של הקיבוץ השיתופי עיון חרוד איחוד, מעלה על נס את האופן בו טיפל הקיבוץ בזקניו, בוודאי בהשוואה למה שקרה בבתי אבות ברחבי ארץ. "היה טיפול 24/7, הייתה התגייסות כללית בקיבוץ, לבקר כל קשיש וקשיש מדי יום, ללמד אותם איך להשתמש בווטסאפ. זה יתרון גדול בשיתופיות".

הבית הסיעודי בקיבוץ דגניה א'. "הנכדים והנינים מגיעים מדי יום לבקר" (מתוך הסרט "הקרב האחרון על דגניה", קרדיט: איציק רובין)

דבריה של סהר החזירו אותי לכמה מהרגעים החזקים ביותר בצילומי 'הקרב האחרון על דגניה' – אלו שעסקו בבית הסיעודי הנפלא בקיבוץ. היו שם הנכדים והנינים, המגיעים מדי יום לבקר את סבא ואת סבתא, והיתה ברטה, בת המאה כמעט, שנלקחה מדי שישי בערב לחדר האוכל לשבת מאושרת בראש השולחן המשפחתי. למרות הבטחות מזכיר המשק במהלך הצילומים, נסגר הבית הסיעודי לאחר ההפרטה.

אין מצב שקשיש או חבר יהיה בודד. הנכד משחק על הדשא של סבא וסבתא, העומדים בחלון ממול"

ימי הקורונה העניקו לסיפור הזה סוף עצוב במיוחד. בעלה של מי שניהלה את הבית הסיעודי בזמנו, נפטר לאחרונה מקורונה לאחר שנדבק במחלה בבית מוגן מחוץ לקיבוץ, בו שהה להחלמה מניתוח אורתופדי. כשסיפרתי על כך לציפי, היא הגיבה בפסקנות: "אצלנו זה לא יקרה!".

גיל חוטר ישי מבארי סיפר גם הוא על יתרונות הקיבוץ השיתופי בעבור זקנים במהלך הקורונה. "אין מצב שקשיש יהיה בודד. הנכד משחק על הדשא של סבא וסבתא, העומדים בחלון ממול. גם אין בעיה לבלות על הדשא במרחקים מתאימים. חדר האוכל ממשיך לעבוד, ויש מי שידאג לכביסה, להביא תרופות, ואפילו לחדר מיוחד לבידוד, כשעולה הצורך".

רשת ביטחון כלכלית

הפרטת הקיבוצים היא תופעה צעירה יחסית, והשוק החופשי טרם מוסס לחלוטין את ערכי הרעות והערבות ההדדית. בהשוואה לישובים קהילתיים ומושבים, "רשת הביטחון" שמציעים רבים מהקיבוצים המופרטים מקיפה יחסית, והטיפול במגפת הקורונה, בכל הקיבוצים, טוב בהרבה מזה שמספקות רשויות המדינה לכלל האזרחים.

"מס האיזון" (או "מס פרזיטים" בפי חלק מתומכי ההפרטה) הוא מרכיב חשוב בערבות ההדדית בקיבוץ. הדר מספר שבימי הקורונה המס הזה סייע גם לאנשים שבימים כתיקונם מצליחים גם במונחי השוק החופשי, לרבות שותפיו במסעדה שבקיבוץ ש"לא קיבלו בזמן אמת פיצוי מהממשלה והקיבוץ העביר להם כספים".

מתנהגים לחברים כאילו הם נתינים שלהם, או עובדי הברון במושבות"

רוני בר ששת שימש בעבר כמזכיר קיבץ החותרים, שהופרט מאז. הוא מודה שבקיבוצו התמודדו עם הקורונה באופן מרשים, לרבות חלוקת אוכל בחינם לנזקקים, אבל באותה נשימה מטיל ספק בכך שהערכים שאפשרו את זה יחזיקו מעמד לאורך זמן בקיבוץ המופרט. הוא מפנה אצבע ל"התנהלות העסקית הקרה, שלפעמים היא חסרת אנושיות", שהוא מזהה בקרב חלק מהמנהלים החיצוניים בקיבוץ, ש"מתנהגים לחברים כאילו הם נתינים שלהם, או עובדי הברון במושבות".

אם יש מקצועות ועיסוקים שייעלמו בעקבות הקורונה, נמצא לחברים עיסוק אחר בענפים אחרים"

אותה "גישה עסקית קרה" עליה מדבר בר ששת, הייתה מנת חלקם של בעלי עסקים ועצמאיים בדגניה א', שהקורונה שללה מהם את פרנסתם לטווח הארוך. אחד מהם, שמעדיף להישאר בעילום שם, סיפר שהקיבוץ המופרט לא ויתר על שכר הדירה לעסקים קטנים שהפסיקו לעבוד בזמן הקורונה. "ממש כמו טייקון בקניון בעיר", הסתפק הקיבוץ בהנחה של 25%, דבר שהקשה על עסקים לשרוד את תקופת המגפה ולשקם את עצמם.

לעומת זאת, בקיבוץ בארי השיתופי, לא היתה בעיה כזו. "אצלנו הגמישות היא מאה אחוז בעקבות המבנה של הקיבוץ השיתופי. אם יש מקצועות ועיסוקים שייעלמו בעקבות הקורונה, נמצא לחברים עיסוק אחר בענפים אחרים, אומר חוטר ישי. "בכלל, אין כאן סכנה של קריסה כלכלית של חבר כי כולם מקבלים את שכרם באופן שוויוני".

יש דרכים אחרות אם רק יש חשיבה יצירתית ורצון, בהפרטה מתמקדים בתלונות שהקיבוץ השיתופי מטפח פרזיטים, ומתעלמים מאפשרויות"

"לקיבוץ יש כמה מקורות עסקיים, חקלאות, תעשייה, כולם המשיכו לעבוד. למרות שהיו צ'קים שחזרו, עדיין היו הכנסות", מוסיף עמיר פיין, מזכיר עין חרוד איחוד. "כשכל המדינה היתה באי וודאות, בקיבוץ השיתופי לא כל אחד צריך היה לדאוג לעצמו". עם זאת, חשוב לו לסייג ולומר שרוב החיים אינם שעת חירום, וכי רבים בקיבוץ "מרגישים שלחבר זכות לנהל את ענייניו ושהערבות ההדדית תישאר גם אחרי ההפרטה".

א', שניהל מספר קיבוצים בתהליך ההפרטה, סבור שהיו קיבוצים שהיה חבל להפריט אותם והם משלמים מחיר לא קטן. "יש דרכים אחרות אם רק יש חשיבה יצירתית ורצון", הוא אומר. "כאשר שיטת החיים שיתופית, הזיקה בין מצב הקופה לבין הכיס הפרטי חלשה. ההוצאה הפרטית היא יצרית. אז בהפרטה מתמקדים בתלונות שהקיבוץ השיתופי מטפח פרזיטים, ומתעלמים מאפשרויות, למשל, לשמור על הבית הסיעודי בדגניה א' כי מניחים ש'לי זה לא יקרה'. אבל הרי אנחנו מדינה למודת מצבי חירום, ובמצבי חירום הקיבוץ השיתופי מוכיח את עצמו כנגד כל צורות החיים האחרות".