לונדון – משבר הקורונה והמיתון שבעקבותיו מאפשרים הזדמנות ייחודית לחשוב מחדש על תפקיד המדינה, ובמיוחד על מערכת היחסים שלה עם המגזר העסקי. ההנחה ארוכת השנים שלפיה הממשלה מקשה על התנהלות כלכלת השוק הופרכה. גילוי מחדש של תפקידה המסורתי של המדינה בתור הראשונה להשקיע – ולא רק מוצא האחרון להלוואה – הפך לתנאי מוקדם לקביעת מדיניות אפקטיבית בעידן שלאחר הקורונה.
למרבה המזל, ההשקעה הציבורית צברה תאוצה. בעוד שארצות הברית אימצה תוכנית הצלה והמרצה של המשק בהיקף של 3 טריליון דולר, האיחוד האירופי הכניס לפעולה תוכנית התאוששות בהיקף של 750 מיליארד אירו (850 מיליארד דולר), ויפן הוסיפה עוד טריליון דולר כסיוע למשקי בית ולעסקים.
עם זאת, על מנת שההשקעה תוביל לכלכלה בריאה יותר, עמידה יותר ופרודוקטיבית יותר, לא מספיק רק להשקיע כסף. על הממשלות גם להקים לתחייה את יכולתן לתכנן, ליישם ולאכוף תנאים על אלה המקבלים סיוע ממנה, כך שהמגזר הפרטי יפעל באופן שיאפשר צמיחה יותר כוללנית ובת קיימא.
הסנאטורית אליזבת וורן דורשת תנאים מחמירים לסיוע: שכר מינימום גבוה לעובדים, ייצוג עובדים בדירקטוריונים והטלת מגבלות על דיבידנדים ובונוסים למנהלים.
הטאבו נשבר: לא רק להציל – לחולל שינוי
הסיוע שנותנות ממשלות לתאגידים ניתן בדרכים שונות, כולל מענקים ישירים, דחיית תשלומי מס, והלוואות בתנאים מועדפים או ערבויות ממשלה – שלא לדבר על התפקיד המרכזי שממלאים הבנקים המרכזיים, אשר רכשו אגרות חוב קונצרניות בהיקף מאסיבי. סיוע כזה צריך להיות מותנה בתנאים מסוימים, כמו דרישה מחברות המקבלות אותו לאמץ מטרות של הפחתת פליטת גזים רעילים וכן לדרוש מהן לנהוג בעובדיהן ביותר כבוד (גם במונחים כספיים וגם במונחים של התנאים במקום העבודה).
למרבה המזל, כיום אפילו הקהילה העסקית מעריכה מחדש את התועלת שבסיוע המותנה בתנאים – כפי שמשתקף על דפי הפייננשל טיימס לדוגמה – כך שצורה זו של התערבות מצד המדינה כבר איננה מהווה טאבו שאסור לשבור.
ואכן ישנן דוגמאות טובות לכך. הן דנמרק והן צרפת אינן מעניקות סיוע לחברות שמקום מושבן הוא במקלט מס, אשר מוגדר כך על ידי האיחוד האירופי ומונעות מחברות שקיבלו סכומים גדולים לחלק דיבידנדים או לבצע רכישה עצמית של מניותיהן עד לשנת 2021. באופן דומה, בארה"ב קראה הסנאטורית אליזבת וורן לתת סיוע לחברות תחת תנאים מחמירים, כולל מתן שכר מינימום גבוה יותר לעובדים, התרת ייצוג עובדים בדירקטוריונים של תאגידים והטלת מגבלות על דיבידנדים, רכישה עצמית של מניות, ובונוסים למנהלים. כמו כן, בבריטניה, הבנק המרכזי הפעיל לחץ להשעות חלוקת דיבידנדים ורכישה עצמית של מניות התאגיד על ידי חברות שקיבלו סיוע ממשלתי.
הכפפת חברות לתנאים כאלה אינה מהווה הכוונה של הפעילות הכלכלית על ידי המדינה, אלא דווקא מסייעת לנתב משאבים פיננסיים באופן אסטרטגי, משום שתחת תנאים כאלה החברות מחויבות להשקיע את המשאבים מחדש בעסקים ולא לחלקם בין מספר בעלי אינטרס או ספקולנטים. גישה זו חשובה אפילו יותר כאשר חושבים על כך שרבים מהמגזרים הנדרשים לסיוע מן המדינה הם מגזרים אסטרטגיים מבחינה כלכלית, כגון מגזר התעופה והרכב.
תעשיית התעופה האמריקנית, למשל, קיבלה סכום של עד 46 מיליארד דולר בהלוואות וערבויות מדינה, תחת התנאי שהחברות המקבלות את הסיוע ישמרו לפחות 90% מכוח העבודה שלהם ולא יפטרו את אותם 90%, יורידו את שכר המנהלים ויחדלו ממיקור חוץ או העברת חלק מפעילותן העסקית למדינות אחרות. אוסטריה, למשל, התנתה את תכנית ההצלה למגזר התעופה שלה באימוץ מטרות של מדיניות המטיבה עם הסביבה. גם צרפת התנתה סיוע באימוץ תכנית המשתרעת על פני חמש שנים והכוללת הורדת רמות הפחמן הדו חמצני הנפלט לאטמוספירה.
באופן דומה, מדינות רבות אינן יכולות להרשות לעצמן לאבד את תעשיית הרכב שלהן ורואות בסיוע שהן נותנות לחברות ממגזר זה כהזדמנות להניע את המגזר לכיוון הורדת רמות הפחמן הדו חמצני הנפלטות.
כפי שטען לאחרונה נשיא צרפת, עמנואל מקרון, "אנו צריכים לא רק להציל את התעשייה, אלא לחולל בה שינוי מהותי". ממשלת צרפת נתנה סיוע של 8 מיליארד אירו למגזר הרכב, אך חברות מהמגזר נדרשות, כתנאי לסיוע, לייצר יותר ממיליון מכוניות המונעות באנרגיה נקייה עד לשנת 2025. יתרה מזאת, יצרנית הרכב "רנו", אשר קיבלה סיוע בסך של 5 מיליארד אירו מהממשלה, התחייבה שלא לסגור שני מפעלים חשובים של החברה בצרפת ולתרום לפרויקט הצרפתי-גרמני לייצור סוללות חשמליות. כבעל מניות משמעותי ב"רנו", תוכל ממשלת צרפת לאכוף תנאים אלה הן מחוץ והן מפנים הארגון.
בחלק מן המקרים, ממשלות הלכו אפילו רחוק יותר. הן לא רק הכפיפו את הסיוע לתנאים, הן גם שינו את מודל הבעלות על חברות. בגרמניה וצרפת המדינה נכנסת כבעלת מניות (או מגדילה את אחזקותיה) בחברות תעופה, והסיבה שהן נותנות לכך היא ההכרח לשמור על תשתית לאומית אסטרטגית.
מחלקים דיבידנדים באמצע משבר
אך ישנן גם דוגמאות שליליות. באיטליה, לדוגמא, תוכנית הסיוע למגזר הרכב השיגה תוצאות שונות מאוד מאלה שהושגו בצרפת. קבוצת פיאט שכנעה את ממשלת איטליה, שבמשך השנים נתנה סובסידיות נדיבות לפיאט, להעניק לחברה בת שלה פיאט איטליה, הלוואה בערבות מדינה בסך של 6.3 מיליארד דולר ללא תנאים ברי אכיפה. פיאט איטליה צפויה להתמזג עם קבוצת פיאט הצרפתית עד לתום השנה, וקבוצת פיאט האיטלקית כבר איננה חברה איטלקית. היא נוצרה בשנת 2014 ממיזוג בין "פיאט" לבין "קרייזלר", מקום מושבה הוא בהולנד, והמטה הפיננסי שלה ממוקם בלונדון. ואפילו גרוע מכך – לחברה יש היסטוריה מאוד לא טובה בעמידה בהתחייבויותיה באיטליה והיא הידרדרה ממעמדה על המפה הגלובאלית כיצרנית רכב, הן במונחים של נפחי ייצור והן במונחים של מכוניות חשמליות.
דוגמאות שליליות אחרות הן חברות ומגזרים גדולים אשר מינפו את המונופול שלהן או את כוח המיקוח שלהן שלמעשה מעניק להן שליטה בשוק על מנת לשדל את קובעי המדיניות שלא לקבוע תנאים למתן סיוע, או אשר ניצלו את תמיכת הבנקים המרכזיים אשר בדרך כלל כפופה לתנאים מעטים או ניתנת ללא תנאים בכלל. כך לדוגמא, בבריטניה, יכלה "איזיג'ט" לקבל סיוע ממשלתי בסך 600 מיליון ליש"ט (746 מיליון דולר) מהבנק המרכזי, למרות שחילקה דיבידנדים בסך 174 מיליון דולר רק חודש לפני כן.
בארצות הברית, החלטת הבנק המרכזי הפדרלי לקנות אגרות חוב בתשואה גבוהה (שההשקעה בהן נושאת סיכון גבוה יותר) גרמה לחששות אתיים בכל הקשור לגופים אשר עשויים להרוויח מהחלטה זו. כך למשל, בין המרוויחים מההחלטה יהיו חברות הדלק מארצות הברית, שעסקיהם היו ממונפים מאוד וכלל לא רווחיים עוד לפני מגפת וירוס הקורונה.
סיוע ממשלתי לחברות שנפגעו במהלך המגפה הוכיח את עצמו ככלי אפקטיבי לנתב משאבים על מנת להגשים מטרות אסטרטגיות רחבות לטובת בעלי אינטרסים רבים – רחוק כמזרח ומערב מהשתלטות של המדינה על הכלכלה. כאשר תכניות סיוע כאלה מתוכננות או מיושמות באופן לא נכון, או אם לא נעשה בהן שימוש כלל, הן יכולות להגביל את הקיבולת היצרנית ולאפשר לספקולנטים ולאנשים מתוך החברות המקבלות את הסיוע לקחת את כספי הסיוע לעצמם.
כאשר תכניות סיוע כאלה מיושמות באופן נכון הן יכולות ליישר קו בין התנהגות תאגידית לבין צורכי החברה ועל ידי כך לגרום לצמיחה בת קיימא וליחסים טובים יותר בין העובדים לתאגידים. וזו יכולה להיות, סוף סוף, תוצאה טובה מכל הסבל הרב שגרם משבר הקורונה.
_________________________
מריאנה מצוקאטו (Mariana Mazzucato), פרופסור ל-Economics of Innovation and Public Value ומנהלת ה-Institute of Innovation and Public Purpose של ה-UCL, היא מחברת הספר The Value of Everything: Making and Taking in the Global Economy. טוויטר: @MazzucatoM.
אנטוניו אנדראוני (Antonio Andreoni) פרופסור לכלכלה תעשייתית וראש המחקר ב-Institute for Innovation and Public Purpose של UCL, ופרופסור אורח ב-Furth Industrial Revolution at the University of Johannesburg’s South African Research Chairs Initiative
©project Syndicate, 2020