דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי ט' באדר ב' תשפ"ד 19.03.24
14.2°תל אביב
  • 7.4°ירושלים
  • 14.2°תל אביב
  • 12.2°חיפה
  • 14.1°אשדוד
  • 11.5°באר שבע
  • 16.5°אילת
  • 15.0°טבריה
  • 8.4°צפת
  • 13.1°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
בית שאן

ימי הקורונה / האחים אור, בעלי "פלאפל זהבה" המיתולוגי בבית שאן: "אנשים לא יודעים כמה עבודה יש מאחורי מנה פלאפל"

ניב אור, אחד מהבעלים של "פלאפל זהבה" בבית שאן - הכדורים הכי עסיסיים לאורך הגבול הארוך ביותר של ישראל (צילום: יהל פרג')
ניב אור, אחד מהבעלים של "פלאפל זהבה" בבית שאן - הכדורים הכי עסיסיים לאורך הגבול הארוך ביותר של ישראל (צילום: יהל פרג')

המיתוס והמגפה | 35 שנה טיגנה זהבה ביבי כדורי פלאפל בדוכן שהיה מוקד עליה לרגל, עד שלפני שנה מכרה את העסק לניב ודביר אור. האחים הצעירים שומרים בהצלחה על הגחלת, אבל הקורונה מכה | "התחלנו בשיא וקיבלנו זאפטה"

יהל פרג'

אם למישהו היה ספק, הקורונה שינתה הרבה דברים, אבל לא את החום של עמק בית שאן. הוא כאן להישאר. השמש במרכז השמיים והבטן כבר מקרקרת, אבל התור ב"פלאפל זהבה", מוסד וותיק, מוכר ואהוב על כביש 90 בבית שאן, דליל.

למכה כמו הקורונה, האחים ניב ודביר אור לא התכוננו. לפני שנה בדיוק הם קנו את המקום מזהבה ביבי, האישה והמותג, יחד עם המתכון הסודי לקציצות.

"הכל התחיל מפוסט של זהבה בפייסבוק", משחזר ניב (28), "חבר שלח לי, אני שלחתי לאחי אלירון, הוא דיבר איתה, התקשרנו לזה (מצביע על דביר – י.פ), אמרנו לו: 'אנחנו לוקחים את המקום, רוצה לבוא להיות אחראי?'".

"הייתי בדיוק בטיול הגדול, על הקאנו שלי בתאילנד", מספר האח הצעיר דביר (24) על שיחת הטלפון שקיבל מאחיו לפני קצת יותר משנה. "ביליתי לי, ואז הם התקשרו. אז קיצרתי את הטיול. חזרתי שבועיים לפני הפתיחה. ישבתי פה יום יום, זהבה לימדה אותי הכל, לאט לאט, הכל בליווי שלה, איך להפעיל עסק, לתמחר, ספקים, איך להכין טחינה, סלטים. אם לא היו מזעיקים אותי הייתי נשאר שם עד היום, מקים משפחה", הוא צוחק.

"הייתי צריכה לעשות את השינוי", מסבירה ביבי מדוע מכרה את העסק שבו עבדה 35 שנים. "היתה לי הצעה מפתה, 10 דקות מהבית, ואיך אומרים, אנחנו כבר גדולים, צריך לחשוב יותר נכון מבחינת איכות החיים".

האחים ניב (מימין), דביר ואבא נפתלי אור (צילום: יהל פרג')
האחים ניב (מימין), דביר ואבא נפתלי אור (צילום: יהל פרג')

האחים אור סגרו בברזנטים את הפרגולה, התקינו דלת, הוסיפו טעמים לחזה עוף, אבל שמרו על המותג 'פלאפל זהבה'. 36 שנים מוכּר הפלאפל הזה לבית-שאנים, לתושבי האזור ולנוסעים צפונה ודרומה, כמקום שבו עוצרים כדי לטעום את הכדורים הכי עסיסיים לאורך הגבול הארוך ביותר של ישראל.

"תכלס, אין פה מה לעשות. בערב אתה מת"

בית שאן היא לא סרט מלחמה, ולא משפחת לוי, לא שיר מעצבן של גרי אקשטיין, ולא עצרות בחירות סוערות, היא בית של 19,000 תושבים, והיסטוריה מפוארת.

"בית שאן מקום יפה שהרבה אנשים לא מכירים", אומר דביר, פרזנטור של העיר בהתנדבות. "רוגע, שלווה. הרבה מעיינות שגם בתאילנד לא ראיתי, וויב אחר, לא המרכז. אם רוצים לצאת, נוסעים לחיפה. בעיר אין אף פאב, בקיבוצים יש קצת. יש הרבה צעירים שבאים לפה אחרי צבא לעבוד בחקלאות, במפעלים. אוהבים דווקא את האנרגיות פה. בתל אביב יש כל היום אדרנלין, פה נרגעים".

איך בחורות מגיבות כשאתה אומר שאתה מבית שאן?
"יש ויש. יש כאלה שאומרות, 'וואי, איזה חור".

גם ניב פחות זורם עם הפרסומת לעיר: "תכלס, אין פה מה לעשות. בערב אתה מת. התרגלנו לשבת בבית, אבל כשרוצים לצאת זה סיוט".

"הרבה אנשים אוכלים בשמונה בבוקר שווארמה"

האחים אור פתחו לראשונה את 'פלאפל זהבה' שלהם בקיץ שעבר, בשיא העונה. חיילות, תיירי חוץ ופנים, עוברי אורח, תושבי האזור, כמו שהיה פעם, לפני המגפה הארורה. כיום, חודשיים אחרי שפתחו בפעם השנייה, כשפתיחה שלישית מציצה מעבר לכתף עם הסגר המלא שעלול לבוא עלינו לרעה, לא ברור מה יהיה.

"פעם, על הבוקר היו אנשים, אני רק פותח את התריס יש אנשים", מספר דביר, "לא בהכרח חיילים, הרבה אנשים אוכלים בשמונה בבוקר שווארמה. עכשיו קצת פחות. רגיעה מורגשת בכל השעות. הכבישים יותר רגועים, אנשים פחות מסתובבים, כל העסקים בסביבה מרגישים את זה".

דביר אור. "פעם, על הבוקר היו אנשים, היום קצת פחות" (צילום: יהל פרג')
דביר אור. "פעם, על הבוקר היו אנשים, היום קצת פחות" (צילום: יהל פרג')

"התחלנו בשיא, קיבלנו זאפטה", מספר ניב, "סגור לגמרי היה חודש ושבועיים. בארנונה ויתרו לנו על שלושה חודשים, אבל יש פה שכירות גבוהה מאוד, ובשכירות לא התחשבו. קיבלנו מהמדינה כמה שקלים, 5,000. תחשוב, זה חודש וחצי שהעסק היה סגור, ועוד חודש וחצי שהעסק עובד ככה, אני ודביר יושבים מסתלבטים, מנה בשעה, סתם להעביר את הזמן. השתגענו בבית אז אמרנו נפתח. אז בעצם זה שלושה חודשים".

לפני הקורונה העסיקו כמה שכירים. דביר היה על הפס, ניב הגיע רק לסגירות. אחותה המבוגרת של זהבה עזרה עם ההכנות בבקרים, אבל הכל השתנה. את אחותה של זהבה ועוד עובד לא היה איך להחזיר. ניב נכנס חזק לעסק. מזל שצמודה אליהם תחנת טוטו, שמביאה עוד קצת לקוחות.

"כשאני עושה יום באזור, אני עוצר פה"

לא פשוט להיכנס לנעליים של מותג. לקוחות שאהבו את זהבה מספרים שהיא חסרה, אבל מוסיפים שהמקום שמר על המוניטין שלו. עובדת הניקיון שיש לה מנה קבועה, הירושלמי שחוזר עם דובדבנים ממג'דל שמס, החיילים מהבסיס הסמוך, כולם מבסוטים מהבעלים החדשים. ניב מתרגש מהמחוות האלה.

ניב אור (משמאל) והעובד אבי חזן. "אנשים פחות מסתובבים, כל העסקים בסביבה מרגישים את זה" (צילום: יהל פרג')
ניב אור (משמאל) והעובד אבי חזן. "אנשים פחות מסתובבים, כל העסקים בסביבה מרגישים את זה" (צילום: יהל פרג')

"תשמע את הסיפור שלי", זורק בחור צנום שנוגס בהנאה במנת פלאפל. "אילן מקריית חיים", הוא מבסוט לספר. "אני בתחום המכירות לקיבוצים, לתעשייה, מנהל מחוז צפון. כשאני עושה יום באזור, אני עוצר פה. לא במסעדות ולא בשום מקום. זה טעם שנלמד, הוא לא עוזב אותך. זהבה היתה חברמנית, ואתה נצמד למי שיש לך אינטראקציה איתו. אתה זוכר יחס טוב, אתה זוכר טעם טוב, אתה מתמיד".

כולם זוכרים את זהבה, וזהבה זוכרת את כולם. "מה שהיה לי שם", היא מתמוגגת, "היתה לי אהבה אדירה. נתתי שם שירות לאנשים במצוקה. אהבה, נתינה, והכל חזר אלי. כמה שאתה עושה טוב, זה חוזר אליך. אני מקבלת אהבה ענקית גם היום, שנה אחרי. אני הולכת בעפולה, כל הזמן שואלים אותי: 'נו מתי? נו מתי?'".

התשובה לשאלה הזו, אגב, היא בקרוב. את המקום החדש שלה, שייקרא גם הוא 'פלאפל זהבה' היא פותחת צמוד לתחנה המרכזית החדשה בעפולה, והטעמים, היא מבטיחה, יישארו אותו הדבר.

"חבר'ה, שהטעם ישמר, נגיע לבקר", אומר אילן לפני שהוא יוצא.

"יש עוד הרבה תבלינים, אבל זה סוד"

"את מי לא שירתתי", מתגאה זהבה בעברה, "מכל המגזרים ומכל העולם, מבית שאן עד הבית הלבן, מהממשלה, מקצועות חופשיים, מהצבא".

זהבה ביבי. "את מי לא שירתתי. מכל המגזרים ומכל העולם, מבית שאן עד הבית הלבן" (צילום: אלבום פרטי)
זהבה ביבי. "את מי לא שירתתי. מכל המגזרים ומכל העולם, מבית שאן עד הבית הלבן" (צילום: אלבום פרטי)

למרות שהיא עפולאית, היתה מגיעה כל בוקר, אמא לארבע בנות, צריכה לפרנס. בזמן הקורונה עשתה חיים, הפכה את הבית לארמון, כך היא מתארת, ובילתה הרבה זמן עם הבנות. אבל למרות הכל, היא ממש מתגעגעת לעבודה.

"הבעלים החדשים חמודים, מכרתי להם את המתכון, לא אומרת מחיר, בסכום יפה. הציעו לי ריאליטי, אבל תעזוב אותי, את כל האנשים שבאו מהעולם לא צילמתי, אז ריאליטי? השף חיים ייתן קומפלימנט פעם בשנה? אומרים לי 'בקשה, בקשה', לא רוצה, אני שמחה בחלקי, החיים תותים".

טיפ לפלאפל טוב בבית? זהבה מגלה טפח ומסתירה טפחיים, "אוכל עושים עם אהבה", היא אומרת. "לשים הרבה פטרוזיליה, הרבה שום, כוסברה יבשה, ואת הסוד אני לא מגלה. העדיפות היא רק קמח, לא לחם ולא פירורי לחם, אנשים עושים עם לחם בגלל הנפח, אבל זה לא מחזיק זמן. יש גם עוד הרבה תבלינים, אבל זה כבר סוד".

"אני מעדיף שני חצאים מאשר מנה שלמה"

"אנשים לא יודעים כמה עבודה יש מאחורי מנה פלאפל", חושף דביר את החלקים הנסתרים של המקצוע. "יש ספק של הפיתות, ספק של החומרים לפלאפל, ספק לטחינה, לסלטים, יש את הארנונה, הרישוי עסק, המשגיח כשרות, מס הכנסה, משרד הבריאות".

"אוכל עושים עם אהבה" ומטוגן בשמן עמוק (צילום: יהל פרג')
"אוכל עושים עם אהבה" ומטוגן בשמן עמוק (צילום: יהל פרג')

 

מהטיגון, ישירות אל הפיתה. "אתה זוכר יחס טוב, אתה זוכר טעם טוב, אתה מתמיד" (צילום: יהל פרג')
מהטיגון, ישירות אל הפיתה. "אתה זוכר יחס טוב, אתה זוכר טעם טוב, אתה מתמיד" (צילום: יהל פרג')

ייתכן שאם היינו ערים יותר למי ולמה שעומד מאחורי האוכל שאנחנו אוכלים, יכולנו להשתחרר מתסביך ה"עזוב אותך, אני יודע איפה הפלאפל הכי טוב בארץ", ומעריכים כל מנה. או שאולי עדיפה חצי מנה, אם להסתמך על אבי חזן, העובד הצעיר שחוסך לנסיעה לתאילנד. "מרגישים את הטעמים, אני מעדיף שני חצאים מאשר מנה שלמה".

בעזרת השם, עוד שקל אבי טס לתאילנד (צילום: יהל פרג')
בעזרת השם, עוד שקל אבי טס לתאילנד (צילום: יהל פרג')

"זה שהם התיישבו שם לא אומר שהנחל שלהם"

הרבה מלקוחות הפלאפל הם קיבוצניקים, והאחים מספרים שבילדות בילו הרבה בקיבוצים ובנחלים בסביבה. אבל המתיחות הישנה, שהתחדשה באחרונה סביב דרישת תושבים מהעיר לאפשר להם גישה לנחל האסי הזורם בקיבוץ ניר דוד, מורגשת באוויר החם של האזור.

"מאז שסגרו אני לא מתלהב", אומר דביר, "צריך ללכת ברגל לנחלים. יש את ניר דוד, ויש בלאגן על זה, שמה אין בכלל אופציה להיכנס. עכשיו עושים הפגנות ובלגן. אני לא בעניינים. אבל וואלה, זה מבאס. יכולים לעשות איזו כניסה מסביב, אם רוצים הכל אפשרי. אם כל מישהו מניר דוד יכול להיכנס לכל נחל בסביבה, למה שאנחנו לא נוכל לשם?"

הם אומרים שזה הבית שלהם.
"מה זה הבית? זה שהם התיישבו שם לא אומר שהנחל שלהם. יש נחלים בהרבה מקומות, אז אם יש בית ליד, הוא יגיד שזה שלי? השתלטו על זה בשקט בשקט. אין סיבה שהם לא יתנו למישהו להיכנס, נראה לי לא תקין. אין לי בעיה עם קיבוצניקים, אין לי בעיה עם אף אחד, אבל יש אנשים ספציפיים, הדור הישן יותר מפריע להם מאשר הדור החדש".

נחל האסי בניר דוד. תושבי בית שאן נאבקים על הרשות להיכנס אליו (צילום: שלומי מישלי, אתר פיקיוויקי)
נחל האסי בניר דוד. תושבי בית שאן נאבקים על הרשות להיכנס אליו (צילום: שלומי מישלי, אתר פיקיוויקי)

הזרימה בנחל האסי לא היתה יפה ומעניינת יותר מאשר בתקופה האחרונה. מחאת הפייסבוק נגד סגירת הנחל לכניסת זרים, הפכה היום (שישי) להפגנה בעולם האמיתי. אם לשפוט לפי תקדימים, שאילצו קיבוצים, מושבים ובתי מגורים לעשירים, לאפשר חופש תנועה אל מקורות מים, המאבק הזה עוד יישא פרי ויוביל לכך שהיובל המרהיב הזה של נחל הקיבוצים יהיה פתוח לכולם, כך או אחרת.

אל הפלאפל נכנס קיבוצניק ותיק וחביב מאחד הקיבוצים בעמק, ומזמין את המנה האהובה עליו. את הדיאלוג אנחנו מנהלים כשניב מכין לו מנה ומטפל בלקוחות אחרים.

למה אתה מגיע לזהבה?
הקיבוצניק: "זה מסורת, אי אפשר לבגוד. היינו פה שנים עם הילדים. אצל זהבה זה היה יותר משפחתי. היא הכירה את אשתי, את הילדים, שאלה מה שלום החייל שלך. בצוק איתן הוא נתקע פה בלי כסף, ואחר כך הגעתי לשלם. הכרתי את כל המשפחה".

איך היית מתאר את מערכת היחסים של בית שאן עם התושבים מהאזור?
"אוווה , עכשיו התחלת, בגלל ניר דוד הגעת?"

האמת שלא, אבל האסי זה סיפור.
"הכל טוב. תאמין לי, הם שמים קיסם במדורה, סתם מדליקים, זה סתם".

אנשים רוצים להיכנס לנחל.
"עזוב, זה לא בדיוק ככה, זה סוגיה אחרת בכלל".

סוגיה אחרת?
"זה סוגיה, שבית-שאנים אומרים אכלו לי שתו לי, וכל זה, אתה יודע, זה לא רציני, זה לא קטע כזה. אנחנו, הוותיקים, כשהגענו לעמק היה לנו מספיק חרא לאכול".

גם למי שהגיע לבית שאן, לא?
"הם הגיעו אחרינו. הוותיקים אצלנו וההורים שלהם אכלו חרא, יתושים, ייבשו את הביצה, עבדו כמו חמורים, ובמקרה יצא שהנחל… הכל היה בסדר עד שעכשיו הם החליטו, לא יודע לטוב או לרע, שמקימים עוד שכונה ממש קרוב לכביש, כדי להוציא את העיניים לבית-שאנים, אז הם רוצים להיכנס. אבל האסי? משקיעים בנוי המון כסף. בית-שאנים היו נכנסים, משאירים אשפה, משאירים לכלוך".

גם קיבוצניקים משאירים אשפה ולכלוך, לא?
"פחות".

פחות?
"ואחר-כך התחילו גניבות. אני לא מניר דוד, אבל יש לי שם חברים. לאחת גנבו את האופניים, לאחת גנבו את הווספה, יש שם עכשיו מלא ווספות, לאחת הכלב נעלם".

זה משאב טבע, אתה לא חושב?
"לא, זה במקרה יצא שזה שם".

במקרה?
"מה יש לך, עין גב, הבניאס, חורשת טל, קיבוץ דן, הכל נפל אצלם, הנחל עובר בתוך קיבוץ ועושים קייאקים, אז מה? עכשיו זה סתם לשרוף את הגשרים. אתה יודע כמה חבר'ה מבית שאן עבדו אצלנו במפעל? כמה בית-שאנים יש בקיבוצים? אנחנו מספקים להם אוכל".

מה זה מספקים? הם עובדים.
"כן, אבל היו יכולים להגיד 'קודם כל הבני משק', לא אמרו. כשדוד לוי היה ראש העיר היו יחסים נהדרים, הוא אף פעם לא סכסך, היה נהדר. מאז שדוד לוי לא ראש העיר זה אחרת, מנסים לחרחר מלחמות. אני לא בטוח שזה ראשי העיר, זו הצרות עין, למה להם יש ולנו לא".

אז אולי בכל זאת מתפתח כאן סרט מלחמה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!