אם יש משהו שמאפיין את הטיפול של ממשלות נתניהו במשבר הקורונה, זו העמימות: ההמתנה עם כל החלטה עד לרגע האחרון, ולפעמים גם הרבה מעבר לו. בקולו הסמכותי הוא משדר ביטחון, אבל ההחלטות לא שם. הבריטון שלו נשאר בחלל חדר התדרוכים, כשבחוץ המפגינים זועמים ולא יודעים מה יקרה איתם. הדוגמאות לא חסרות.

זה התחיל במסיבות העיתונאים המשונות בשיא המשבר, כשכל ערב עלה ראש הממשלה, פעם עם שר הבריאות, פעם עם מנכ"ל משרד הבריאות, פעם עם שר האוצר ופעם עם מנכ"ל האוצר, כדי להודיע מה קורה מחר. בדרך כלל הם לימדו מחווה חדשה כמו שיעול למרפק, או 'נמסטה' במקום לחיצת יד. בסופו של דבר האזרח המבולבל  נשאר להתלבט כמה סגר זה סגר, וכמה עוצר הוא עוצר.

הזכאות לדמי אבטלה: הארכות אחרי הרגע האחרון

כשהיה צריך להתמודד עם סגירת העסקים, נשלף הפיתרון – הוצאת העובדים לחל"ת והקלות בזכאות לדמי אבטלה שיכללו גם את העובדים בחל"ת עד סוף אפריל. השליפה המהירה היתה טובה, אבל מה עושים משם? הפתרון שהיה אמור לתת סעד זמני נשאר כמענה הקבוע. הצעות למודלים אחרים, כמו המודל הגרמני שמאפשר העסקה גמישה בזמן המשבר תוך שמירה על יציבות תעסוקתית לעובד, נידונו ונעלמו במסדרונות האוצר.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בסוף אפריל הוכרז על הארכה נוספת למאי. ב-31 במאי הסתיימו ההקלות בזכאות, שאפשרו למאות אלפי המובטלים להחזיק את עצמם. מאות אלפי מבקשי עבודה שעמדו לאבד את הקצבה תהו בחרדה ממה הם הולכים להתקיים בשבוע הבא. מנכ"ל הביטוח הלאומי התריע במשך מספר ימים מקטסטרופה חברתית מתקרבת. אבל באוצר לא אהבו את הארכת הזכאות. למה? כי הארכה אפשר לשכפל. אז מצאו שיטה – במקום להאריך את הזכאות, לא נספור למובטלים את 35 ימי הסגר.

רק שבוע לאחר מכן, ב-7 ביוני, הופיעו שר האוצר ושר הרווחה והכריזו שיאריכו את הזכאות ב-35 יום. ממש הצלה של הרגע האחרון. אלפי מובטלים נשמו לרווחה, כנראה שמוקדם מדי: נכון להיום, החקיקה עדיין לא עברה בכנסת. בינתיים גם התקופה הזו כבר הסתימה, ורק כשראש הממשלה ושר האוצר עמדו עם הגב לקיר, הם הכריזו על הארכה נוספת של הזכאות עד לאמצע אוגוסט.

מערכת החינוך: המורים חילקו תעודות ולא ידעו אם החופש באמת מתחיל

גם הטיפול במערכת החינוך לאורך המשבר היה מזגזג וקצר רואי בלשון המעטה. ב-12 למרץ הוכרז סגירת מערכת החינוך ומערך הלמידה מרחוק נכנס לפעולה. רק לאחר מכן נזכרו באוצר לדרוש שהמורים יקבלו תשלום מופחת על עבודתם מהבית. הסתדרות המורים סירבה לדרישה הזו, וב-18 למרץ הוחלט על הפסקת הלמידה מרחוק בגנים, בבתי הספר היסודיים ובחטיבות.

הפגנת מורים בתל אביב, 30 באפריל 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90).

רק שבוע לאחר מכן, ב-25 למרץ נחתם הסכם והלמידה ב'זום' חזרה עד לחופשת הפסח, בו נקבע שהלימודים בגנים, ביסודיים ובחטיבות יוארכו בתשעה ימים נוספים. ב-3 במאי חזרו המורים והתלמידים לבתי הספר, תחילה במודל הקפסולות, ולאחר מכן פחות או יותר כרגיל, עם דרישה מהתלמידים לעטות מסכה.

ב-10 במאי חזרו גם הגנים ומעונות היום לפעול, אחרי שפתיחתם נדחתה פעמיים, ערב או שניים בטרם התאריך המיועד. ההצהרות על פתיחת הגנים הוצאו לתקשורת בטרם סוכם עם הארגונים המפעילים אותם כיצד, בעצם הם יפעלו.

ואז הגיעה סאגת החופש הגדול: ביום שישי ה-19 ביוני המורים בחטיבות ובתיכונים חילקו תעודות, בעוד עמדת משרד החינוך היא ששנת הלימודים נמשכת בתשעה ימים נוספים. אחר הצהריים של אותו יום גלגל בית הדין הארצי לעבודה את המדינה מכל המדרגות וקבע ששנת הלימודים בתיכונים הסתיימה. הסתדרות המורים הודיעה שבהתאם להסכם שנחתם עמה, גם שנת הלימודים בגנים, ביסודיים לא תוארך. התוצאה: מאות רשויות מקומיות גילו מהיום למחר שהן צריכות להאריך בתשעה ימים את הקייטנות שהן מפעילות, לגייס במהירות כח אדם ולהיערך להפעלת תכניות לאלפי ילדים.

בריאות: רק כשהעובדים קרסו הגיעה תגבורת חלקית

במערכת הבריאות הסיפור היה דומה, רק פחות גלוי לעין הציבורית. מערך הבדיקות שלא הורחב בזמן, תוספות התקנים למעבדות שהגיעו רק אחרי שקצב התפשטות המגפה הואט. באפריל לחצו מנהלי בתי האבות שידגמו את השוהים בהם, אבל רק במאי, אחרי התפרצויות קטלניות במספר בתי אבות, הוקם מערך 'מגן אבות ואמהות' שהחל להכתיב נהלים מסודרים לטיפול בבתי האבות. גם התלונות הרבות של אזרחים על חקירות אפידמיולוגיות שגויות קשורות במחסור החמור בכח האדם במערך שירותי בריאות הציבור, שהממשלה נתנה לו פתרון חלקי בלבד רק שלושה חודשים מפרוץ המגפה.

טכנאי מעבדות מבצעים בדיקות לקורונה. 9 ביוני (צילום: יוסי זליגר/פלאש90)

המענקים לעצמאים ולעידוד תעסוקה: לאט ובקמצנות

לעצמאים הבטיחו מענק. כשהוכרז עליו רבים מהם הגישו בקשות ונאלצו להמתין ימים ארוכים עד לבחינה ואישור של הבקשות שלהם. שבועות לקח לרשות המסים להתאפס על המצב. ולעבור למדיניות של קודם כל לתת את הכסף ואחר כך לבדוק. ראש הממשלה הבטיח שממחר זה קורה. כמובן שהאתר לא עמד בעומס וקרס. בסוף הם השתלטו על העסק.

הפגנת ארגוני העצמאים בכיכר רבין, 30 באפריל 2020 (צילום: יח"צ)

הסיפור של המענק לעידוד תעסוקה היה מביך עוד יותר. יותר מחודש הנושא היה על השולחן. היה ברור שהמדינה תצטרך לתת את מכת החשמל הזו שתתניע את המשק. לחצים מפה ומשם, חצי מהמעסיקים כבר החזירו עובדים רק כדי לגלות שמשיכת הזמן הייתה על חשבונם. הפארסה הגדולה התבררה כשחברות ענק ובראשן פוקס, שנלחמה על המענק, החליטו לוותר עליו. התוצאה ברורה: במקום להתניע את המשק ולהחזיר את העובדים לעבודה, המשק נפתח בגמגום, ויותר מחצי מהמובטלים עדיין בבית.

רכבת, ארנונה, קצבאות נכים

לכל אלו מצטרפת הרכבת עם הפתיחה שנדחתה שוב ושוב, הבדיקות הסרולוגיות ששכבו חודשיים במחסנים, והעיריות שנתנו הנחה בארנונה וקיבלו פיצוי חלקי. גם העובדים הסוציאליים, שבתחילת הסגר לא הוגדרו כעובדים חיוניים, על אף שברור שהצורך בהם רק גבר בעקבות הסגר – עד שהדבר תוקן. נכון לכתיבת שורות אלו, עדיין לא ברור האם למדינת ישראל יהיה תקציב מדינה לרבעון האחרון של 2020 בלבד, או עד סוף 2021.

במקביל הנכים חזרו לרחובות כי הממשלה הבטיחה להעלות את קצבאותיהם אך לא הגדירה מתווה ברור, והחוק לאיסור צריכת זנות ולשיקום נשים בזנות, שעבר ב-2018 ונכנס השבוע לתוקף על אף שלא טיפלו ביישום שלו. ואז הגיע ה-1 ביולי, וכולם כוססים ציפורניים – אלו שבעד סיפוח יהודה והשומרון והבקעה, ואלו שנגד, בעוד הסיפוח… נעלם.

למען הסר ספק, זו לא טעות. זו גם לא חולשת אופי של המנהיגים. זו המדיניות. ככל שנשאיר את האזרחים תלויים בחבל הקצר, הם יהיו צייתנים יותר. ככל שחוסר הוודאות יגבר, הכאוס יכסה על המחדלים. ככל שהסיוע יתעכב, יהיו כבר מי שיסתדרו בלעדיו. וככל שהאדם הפשוט יהיה חרד ליום המחר, הוא יהפוך לאזרח כנוע יותר, ולעובד חלש יותר.

לכן, כשנתניהו מבטיח חצי שנה קדימה של ודאות, יש שתי אפשרויות. או שהוא מחליף את אסטרטגיית העל הסמויה שלו, או שהוא פשוט לא באמת מתכוון לזה.