אני, מה שנקרא, מ"מפוטרי ההייטק". עבדתי בחברת סטארט אפ באיתור באגים ופיתוח תוכנה. אני בן 50, נשוי ואב לשניים מנתניה. כשהתחיל המשבר החברה בה עבדתי נקלעה לקשיים ומהר מאוד התחילה לקצץ בתפקידים. בתחילת אפריל קיבלתי גם אני את הודעת הפיטורים.

כולם מתחרים על העבודות

מאז אני מחפש. המון זמן מול המחשב והלינקדין, שולח מלא קורות חיים. חוץ מזה, אין הרבה מה לעשות. את העבודה האחרונה שלי, לפני שנה, מצאתי מהר מאוד, תוך שלושה שבועות. אבל הפעם זה הרבה הרבה יותר קשה.

יותר קשה להגיע לראיונות, יש גל ענק של מפוטרים וכולם מתחרים על העבודות.  בתחום שלי עוד יש קצת אופק, אני מצליח למצוא ראיונות. כל שבוע יש לי 2-3 ראיונות, בינתיים ללא הצלחה. חלק רוצים שפות תכנות שאני לא שולט או בקיא בהם, חלק מסיבות אחרות, שלא אומרים.

באופן אישי, אני עדיין אופטימי. אני מאמין שבסופו של דבר אצליח למצוא עבודה. בתחום הזה של ההייטק זה עניין של הרבה מזל למצוא עבודה שמתאימה לתחום הידע והניסיון שלך. יש המון שפות תכנות והמון תפקידים, אבל בסופו של דבר אני אמצא.

בינתיים, אי הוודאות זה הדבר הכי קשה. מחרתיים לדוגמא, יש לי ראיון עבודה דרך הזום. יכול להיות שאני אתקבל מחרתיים ויכול להיות שאל ורק עוד חודשיים אני אצליח להשיג עבודה, ויכול להיות שבכלל לא, כי יש הרבה מאוד תחרות, ויש גם צעירים מובטלים.

האמת, זה קשה ומייאש. אני מקבל למייל המון הודעות בסגנון "התרשמנו לטובה מקורות החיים שלך, אבל לצערינו אין באפשרותינו להציע לך משרה", או "החלטנו להמשיך עם מועמד אחר". זה בהחלט קטע מייאש, אבל אני מתמיד.

לצוף מעל המים

כלכלית, בניגוד לאחרים, לי יש קצת מזל. אשתי שיצאה לחל"ת חזרה לעבודה. בגלל שהייתי שכיר ועבדתי מעל שנה אני מקבל מעט דמי אבטלה, ובדיוק הצלחתי לפדות קרן השתלמות שהייתה לי. בזכות כל זה ביחד אנחנו בינתיים מצליחים לצוף מעל המים. אני לא יודע לכמה זמן זה עוד יחזיק. אני מודאג, אבל אני יודע שיש אחרים במצב הרבה יותר גרוע משלי.

ללא ספק אפשר היה להיות פה טוב יותר. הממשלה הזו היא הממשלה הכי מנותקת והכי מנופחת בתולדות המדינה. האמירה של השר הנגבי, שאין רעבים ללחם ושזה "חארטה", מעידה על כך. כל הרע שנוצר מסביב מעיד כמה הם מנותקים מהמציאות.

היה אפשר ללמוד מניסיון של מדינות אחרות כמו ניו זילנד או דרום קוריאה למשל, שידעו לטפל בלי לגבות קורבנות כלכליים. הקורונה כבר כמה חודשים אתנו והיא כרגע לא הולכת לשום מקום, יש מדינות שאפשר ללמוד מהן, יש דברים שאפשר לעשות, אבל לא עושים כלום. למה? את זה צריך לשאול את קברניטי המדינה.