בזמן שהממשלה מתמהמהת בקבלת החלטות, מגמגמת בפיצויים ומורחת אותנו, האחריות לגורל האזרחים עוברת, כמו בימי השיא של הקורונה, לרשויות המקומיות. הבעיה עם המצב הזה, היא שכל רשות מופקרת לגורלה, או במקרה של סביון, זוכה באור מן ההפקר.

בסביון עצרו אתמול (ראשון) את פעילויות החינוך הבלתי פורמלי, הקייטנות, החוגים, הצהרונים והגנים לילדים, וזאת בשל חולה מאומת אחד בגן ביישוב. "במהלך הימים הקרובים נערוך הערכת מצב, נקבל מידע עדכני ממשרד הבריאות ומן התושבים ונעדכן לגבי חידוש והמשך הפעילות", נכתב בהודעה לתושבים.

מדובר במאות ילדים שהוריהם צריכים למצוא להם מסגרת אחרת, פתרון חלופי, על מנת שיוכלו להמשיך לעבוד. למרות טירוף המערכות, הבלבול וההודעה הקצרה, בדוברות הישוב מודים שההורים דווקא תמכו בהחלטה ואף ביקשו להאריך את תוקפה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אין מה לבוא בטענות לסביון. מדובר בישוב קטן ומבוסס, מאוד, ישוב שמהווה סמל לעושר הישראלי הישן, פחות מתעשרי הייטק ואקזיטים, יותר 'כסף ישן' כמו שאומרים באמריקאית מדוברת. זכותה של המועצה וייתכן שאף מחובתה להגן על התושבים מפני הידבקות מיותרת בנגיף, הידבקות שניתן היה להיערך לחזרתה.

הבעיה היא שבמצב של הפקרות, מגיעה הפרטה, והפרטה פוגעת תמיד במוחלשים. הרי ברור שרשויות אחרות, מבוססות פחות, אינן יכולות להרשות לעצמן לסגור באופן עצמאי את מוסדות החינוך בהן, כשלהורים אין פתרונות לילדים והם נאלצים להמשיך לעבוד. ההפרטה במקרה הזה היא לא פעולה מוצהרת, היא איננה תוצאה של החלטת הדירקטוריון או המפרק המפעיל, אלא ברירת המחדל של המערכת, היא המשך המדיניות של ההפקרה, ידה הארוכה של האדישות כלפי המוחלשים, אלו שהרעב שלהם הוא חרטא.

זו לא הפעם הראשונה שרשויות מבוססות בישראל עושות דין לעצמן, כבר קמו כאן משטרות פרטיות, בתי ספר פרטיים ומערכות בריאות פרטיות. אם ידך משגת – זכית בחיים טובים וארוכים, אם לא, לך תידפק על דלתות המוסדות השונים, ואם יקרה הנס ויאמינו לך, הסעד יגיע באיחור. אולי מאוחר מדי.

לסגור את מערכת החינוך באופן עצמאי זו פריווילגיה עצומה, שהלוואי וכל רשות בישראל היתה יכולה להרשות לעצמה, אבל תפקיד המדינה הוא בדיוק פה, לאזן בין הפריווילגיות וחוסר הצדק, ולתת לכל ילדי ישראל והוריהם, הזדמנות שווה באמת. ברגע שהמדינה ממשיכה לברוח מאחריותה, להשאיר את ההחלטות הדרמטיות האלו בידי הרשויות והאנשים, רק בשל חוסר המוכנות להכניס את היד לכיס ולפצות את האזרחים והעסקים על אובדן ההכנסה, אין סיכוי בעולם שנצליח להתגבר על הנגיף, וגם לא על חוסר השיוויון.​