עבדתי במשרד לתיירות עסקית במשך שמונה חודשים עד שפרצה הקורונה והכל נסגר לחלוטין. אני בת 58, נשואה, אם לשלושה וסבתא טריה, מתגוררת בנס ציונה. במרץ יצאתי לחל"ת, לבעלי המשרד לקח חודש וחצי להבין שהתחום לא יתרומם בקרוב לשום כיוון ובתחילת מאי פוטרתי.

לאורך כל חיי המקצועיים עסקתי בניהול ואדמיניסטרציה. עבדתי 25 שנה במשרד יחסי ציבור וניהלתי את מערך המשרד. אחרי 25 שנה כשהחברה נמכרה למשרד יח"צ אחר, עזבתי ופניתי לכיוון אחר. עבדתי 6 שנים בחברה שהפעילה סימולטור להדרכת בטיחות בדרכים, גם שם עשיתי המון תפקידי ניהול. משם עברתי למשרד לתיירות עסקית.

פשוט בחרתי לפנות בפניה הלא נכונה בזמן הלא נכון.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

עכשיו אני מחפשת עבודה. מה שאני נחשפת אליו עכשיו הוא מאוד מאוד קשה. על כל משרה יש המון מתמודדים, ויותר נורא, שהמעסיקים פשוט לא מעריכים את מה שיש לבן אדם להציע.

לחפש עבודה בגיל 58

בקורות החיים אני לא מציינת את הגיל, זו טקטיקה שמשתמשים בה אנשים בגילי. מי שקורא אותם יכול להעריך משנות הניסיון שהגיל שלי נע בין 40 ל-50.

אם תיקחי קורות חיים של בחורה שסיימה שירות צבאי או עכשיו סיימה תואר היא תכתוב תאריך לידה מלא ושנות לימודים או שירות. אנשים בגיל שלי לא מציינים את כל זה כבר, זה פתטי לרשום את זה. את אף אחד לא מעניין השירות הצבאי שלי בשנת 80 בתור מ"כית בנח"ל.

החוויה של חיפוש העבודה היא מאוד קשה. אני קמה בבוקר, מתארגנת כאילו ליום עבודה, מתלבשת, שותה את הקפה ומתיישבת על הלפטופ. יש לי אתרים קבועים שאני עוברת עליהם כל בוקר, אם יש דברים חדשים אני שולחת קורות חיים. לפעמים אני גם שולחת שוב לדברים ששלחתי אתמול.

הצטרפתי לקבוצה שנקראת אמצע הדרך. זו קבוצה של מנהלות משאבי אנוש שנותנות כלים לאנשים מבוגרים בחיפוש עבודה. הן מלמדות אותנו איך להתראיין, על איזה שאלות לענות, איך להתחמק משאלה מביכה. אני גם משתדלת ללמוד בעצמי כל מיני דברים ולקחת כל מיני קורסים חינמיים באתרים של לשכת התעסוקה, כמו למשל רמה גבוהה באקסל או פאוור פוינט.

זו ממש עבודה. זו עכשיו העבודה שלי – לחפש עבודה.

מעסיקים מנצלים את המצב

זו תקופה שטרפה את הקלפים של כולנו בצורה מטורפת. המעסיקים מנצלים את זה, אין מצב שהם לא מנצלים את המצב. צריך להגיד להם "חבר'ה, תהיו אנושיים קצת. בכל מרואיין יש בן אדם, שהחיים שלו קמים ונופלים על הריאיון הזה".

הם רוצים כוח עבודה טוב ומאוד מאוד זול. המשרות המוצעות הן אותן משרות שפגשתי גם לפני 10 שנים, ואני יודעת שגם החברות בקשיים, אבל השכר המוצע לא מאפשר להתקיים בכבוד, הוא נושק לפת לחם. 30 שורות תיאור תפקיד, שכר  6,500 שקל ברוטו זה דיספרופורציונאלי, זה מטורף.

יש לנו עוד כמה חודשים

מבחינה כלכלית המצב לא טוב. גם בעלי היה בחל"ת ארוך ואז פוטר בתקופה האחרונה. החברה שלו פיטרה המון עובדים, הוא היה שם 15 שנה. ככה שגם הוא עכשיו מחפש עבודה בתחום שלו. אנחנו מתהלכים על קליפות.

כרגע יש לנו עדיין דמי אבטלה, אני מעריכה שיש לנו עוד כמה חודשים… וזהו. ואז אני לא יודעת מה נעשה. נאכל את העוד קצת חסכונות שיש. אח"כ ניכנס באמת לבעיה גדולה כי יש משכנתא ויש בית שצריך לכלכל. כן, זה מדיר שינה מעינינו הרבה פעמים.

צרת רבים

היינו באופוריה שהנה הכל חולף וחזרנו לנקודת ההתחלה, זה אומר שהייתה טעות בחשיבה. אין לי אפילו כתובת לפנות אליה. להגיד "חברים, עוד מעט יגמרו לי דמי האבטלה, מה אני עושה? איך אני משלמת משכנתא? איך אני קונה אוכל במכולת? איך אני משלמת חשמל ומים? דברים טריוויאלים, שאולי פעם עברו לידי.

אני מכירה הרבה אנשים שנמצאים במצב שלי, ואולי "צרת רבים נחמת טיפשים", אבל את מרגישה עד כמה הוירוס הזה זעזע את כולם. אני לא יודעת איך אפשר להתגונן מול הדבר הזה, אני מרגישה שגם למעלה לא יודעים מה לעשות ורצים בין הטיפות בשביל כל פעם לכבות שריפה. אני לא מרגישה שיש יד אחת שמסדרת או מחליטה.

אני לא יודעת להגיד אם עושים נכון, אבל אני יודעת שהמדינה לא עוזרת לאנשים. אני יודעת שאי אפשר לתת דמי אבטלה כל החיים, אבל אנחנו לא מצפים לקבל כל החיים, אנחנו רוצים לעבוד. אין מצב שאנחנו נשאר לשבת בבית,  זה מטריף את השכל לא לעבוד. בן אדם רוצה להיות באינטרקציה עם אנשים, להיות משמעותי, לחוות משהו בחיים.

אני חוששת שהמון בתים יפלו כלכלית. ואני לא רואה שנותנים לזה פיתרון. משהו חסר פה בהתנהלות של הממשלה כלפי האזרחים. אולי צריך להקים איזה גוף שיאמוד את רמת הנזקים במשפחות, איפה? כמה? צריך לעשות משהו כי אני בטוחה שכמונו יש עוד אלפים.