צריך לעלות את שכר העובדות הסוציאליות ואין ספק שחייבים למנוע אלימות, אבל לאיך עושים את זה, יש לא מעט תשובות. אני מאחל להצלחת המאבק אך מזהיר כי בלי סולידריות אמיתית של עובדים במשק, תמיכה מהמטופלים, התגייסות הציבור כולו, זה פשוט לא יעבוד.
העובדות הסוציאליות אף פעם לא יכלו להוריד שאלטר. הן אף פעם לא היו במצב שבשבילן סוגרים את המדינה. אף פעם הנשים והגברים הנהדרים הללו, ברובם, לא קיבלו רוח גבית מהוועדים החזקים במשק. אם זה היה קורה האוצר לא היה מעז להתייחס אליהן בכזה זלזול.
השביתה הגדולה, שיצאה לדרך ביום שני, בוודאי תפגע בציבור גדול, הבעייה היא שהפקידים ונבחרי הציבור לא ירגישו אותה, היא לא תדגדג להם, אלא אם ממש עכשיו עובד באגף התקציבים יצטרך מטפלת סיעודית לבן משפחתו ולא יוכל לקבל אותה, כי אין עוסי"ת שתמלא את הטפסים, שתשאל את השאלות, שתמליץ, כמיטב השיפוט המקצועי שלה, שכן זוהי אחריותה.
הנשים המוכות, נפגעות תקיפה מינית, הקשישים והסובלים מחוסר ביטחון תזונתי, כל אלה לא מעניינים את הפקידים באוצר. אבל אם לשביתה של העוסיו"ת יצטרפו, לזמנים קצרים וקצובים, הוועדים הגדולים והחזקים במשק זו תהייה הצהרת כוונות אמיתית.
תארו לכם שבחברת חשמל ישביתו לכמה שעות את המוקד הצרכני ולא יתקנו תקלות לאות הזדהות עם העוסיו"ת, תארו לכם שעובדי עיריית ירושלים לא ירוקנו את הפחים שבמשרד האוצר במשך כמה ימים, גם זה לאות הזדהות. ומה יהיה אם העובדים הפקידותיים פשוט יצאו להפסקה של כמה שעות ולא יתנו שירות לבוסים שלהם במשרד האוצר ובשאר משרדי הממשלה. וכל זה בשם הסולידריות של העובדים כולם עם מאבק צודק אך נטול כח פוליטי.
העוסיו"ת עומדות בחזית החברתית של ישראל לא פחות מהרופאים והאחיות, לא פחות מכוחות הביטחון. העובדה שכל שנה מסיימות ללמוד יותר מאלף סטודנטיות לעבודה סוציאלית, מלמדת שיש כאן מי שאכפת לו איך החברה נראית.
שנים רבות שאני מלווה את ציבור העובדים הסוציאלים, כמי שעוסק במיצוי זכויות, כמרצה בבית ספר לעבודה סוציאלית, כמי שנפגש איתם יום יום בלשכות לשירותים חברתיים, בדיונים בכנסת, בשמירה על הלקוחות שלהם. מעמדם של העובדים הסוציאליים בישראל אף פעם לא היה מהמשופרים. הם תמיד מצאו את עצמם בתחתית הסולם הכלכלי למרות שהתפקידים שהם ממלאים נוגעים לכל אחת ואחד מאיתנו באופן אישי.
עבודת העו"ס אינה מתמצת אך ורק בטיפול פרטני באוכלוסיות המוחלשות ביותר הזקוקות לעזרה. אין כמעט אדם בישראל שלא יזדקק לעזרת עו"ס מתי שהוא בימי חייו, בין אם מדובר בסיוע להתמודד עם קשיי החיים ובין אם בסיוע בהכוונה וקבלת מידע ואישורים מתאימים כדי לממש זכאות לעובד/מטפל עבור בן משפחה שהפך לסיעודי. העובדים הסוציאליים אינם רק אלה שנמצאים בלשכות לשירותים חברתיים. אפשר למצוא אותם בכל פינה ובכל מקום בו האדם, האזרח, זקוק לעזרה. התפקיד שלהם חשוב. קריטי.
רוב העובדים הסוציאליים מקבלים את שכרם מקופת המדינה. היא זו שקובעת את מסגרת השכר שלהם, את תנאי העבודה וההעסקה. אומרים שעבודה צריכה לכבד את בעליה ולספק להם שכר ראוי והגון. הייתי שמח לראות חלק מפקידי משרד האוצר שרמת השכלתם ונסיונם זהה לאלו של עובדים סוציאליים אך הם מקבלים שכר הגבוה פי שניים או שלושה מהעובדים שיוצאים כל יום לרחובות, שודאגים כל הזמן ללמוד עוד ועוד כדי שיוכלו להשתמש בכלים החדשניים ביותר כדי לסייע ללקוחותיהם.
צעדת המחאה והשביתה שבאה אחריה היא הזדמנות נהדרת לסולידריות חברתית של עובדים בישראל. מובטלים ומועסקים כאחד. אני רוצה לראות עובדים שעוזבים למספר שעות את מקום עבודתם ומצטרפים לצעדת המחאה של העוס"ים. אני רוצה לשמוע ראשי ועדים פונים אל העובדים אותם הם מייצגים וקוראים להם להצטרף לצעדה לפחות לזמן מה. אני רוצה להאמין כי בימים הקרובים יצטרפו אליהם מנהיגי ציבור העובדים כדי לחזק אותם. ויש משהו שאני באמת חולם עליו וזה שהלקוחות של העובדים הסוציאליים, אותן משפחות ויחידים שחלקם חייבים את חייהם לעובדים המסורים הללו, יגיעו גם הם, כל אחד לפי יכולתו כדי לדרוש את מה שמגיע לעוסי"ם, העסקה הוגנת ורווחה כלכלית.
אין יותר צודק ממאבק העוסיו"ת על מעמדן וזכותן להתפרנס בכבוד. אבל לבד הן לא יצליחו, הגיע הזמן לערבות הדדית אמיתית. עובדים תומכים בעובדים נקרא לזה.
רן מלמד הוא מנהל פורום ארלוזורוב לקידום העסקה הוגנת ורווחה כלכלית
