קוראים לי טוהר כהן. אני מחדרה, בן 18. סיימתי י"ב, רגע לפני גיוס. אני אחד מאותם 12,000 נערים שלומדים בחינוך המקצועי וזה הסיפור שלי. ההורים שלחו אותי לבית ספר רגיל בחדרה, שם לא הסתדרתי. לא הצלחתי לשבת על כסא ולהקשיב. המורה דיברה בכיתה, כולם מסביב רשמו, הקשיבו ואני פשוט לא הצלחתי להתרכז. אז עשיתי מה שעושים כשלא מבינים – עושים בעיות. לא משהו רציני, סתם, כי לא מצליחים להקשיב. הרגשתי שמסתכלים עלי כמו ציון, לא כמו בן-אדם. בסוף כיתה ט' התקשרה לאמא המורה ואמרה שאני לא יכול להמשיך לתיכון של כולם, שאני לא מתאים.

הייתי בטוח שזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות. אז, לא ידעתי שזאת ההזדמנות הכי גדולה וחשובה שקיבלתי בחיים.

טוהר כהן, "זאת ההזדמנות הכי גדולה וחשובה שקיבלתי בחיים"

הלכתי לחפש בית ספר חדש. אחרי הרבה התלבטות, נרשמתי לבית הספר המקצועי "תדמור" למקצועות הבישול. המקצוע עניין אותי, ורציתי ללמוד ולהשתפר בו. מיד בהתחלה הבנתי שמדובר במשהו אחר. כיתות קטנות, יחס חם ואוהב, מורים שמקשיבים לך, עוזרים לך, רוצים שתצליח. פתאום כאן אתה לא עוד אחד בשורה, לא עוד תלמיד בכיתה ענקית. כאן יש לך שם, פנים. מכירים אותך, רוצים לעזור לך להצליח. פתאום גיליתי שאני מצליח איפה שפעם נכשלתי. מצליח להתרכז, מצליח ללמוד. וכשקשה לי, במקום להעיף אותי החוצה, עוזרים לי להבין.

הדבר הכי משמעותי בביה"ס היו שיעורי המקצוע. לא הייתי צריך רק לשבת בשקט ולהקשיב, אלא הייתי צריך גם לבשל, לחתוך, לקלף, להרכיב מנות. פתאום גיליתי שכשאני לומד דרך הידיים, אני מצליח הרבה יותר. במקום לשבת ולשתוק, כאן מצפים ממני לעשות דברים. מצאתי משהו שאני טוב בו. בפעם הראשונה בחיים שלי, הרגשתי טוב בבית-ספר.

בכיתה יא' יצאנו לעבוד. שיבצו אותי לעבודה במטבח של אולם האירועים אודיאון. יומיים בשבוע עבדתי במטבח אמיתי, עם לחץ היסטרי ועבודה קשה, שהוציא מנות מדהימות לאורחים. וכמובן גם הרווחתי כסף על העבודה שלי. החונך שלי, ארז, תמיד שם עלי עין, הסתכל איך אני עובד, נתן טיפים, עזר, רצה שאצליח. ההתנסות המעשית במטבח אמיתי הייתה ההתלמדות הכי טובה שיכולתי לבקש לקראת העולם האמיתי. למדתי בה איך עובדים במטבח מקצועי שמוציא מאות מנות, איך עומדים בסטנדרט הכי גבוה שיש בתחום הבישול. למדתי גם דברים שלא קשורים רק לבישול: עבודה ארגונית, תכנון זמנים, חישובי עלויות, ניהול צוות.

אבל יותר מהכל, למדתי ערכים חשובים לחיים. למדתי מהי אחריות, דייקנות ורצינות. החונך שלי לימד אותי מה החשיבות של עבודה קשה, של התמדה והשקעה. הוא היה שם תמיד בשבילי – כל עזרה שהייתי צריך, בכל תחום, מקצועי או לא, תמיד היה שם בשבילי. היום, אחרי שנתיים בעבודה, אני יודע שהעבודה השפיעה עלי, הפכה אותי לאדם בוגר ואחראי יותר. אחד שמעוניין לתרום לחברה ולמדינה. ברור לי שאם הייתי נשאר בביה"ס העיוני, לא הייתי מגיע לזה. אני גאה להיות בוגר החינוך המקצועי.

לצערי, שמעתי השבוע שיש סכנה להמשך החינוך המקצועי בארץ, שרוצים להפסיק לאפשר לתלמידים כמוני את האפשרות לעבוד וללמוד ביחד. חייבים שבמדינת ישראל תהיה אופציה גם ללמוד וגם לעבוד. לא הגיוני שבכל העולם זה אפשרי ובישראל לא יאפשרו למי שרוצה אחרת!

מדינת ישראל צריכה לאפשר שיטות חינוך שמתאימות לכל ילד – אבל במקום לקחת את החינוך המקצועי קדימה – היא רק מדרדרת אותו אחורה. החינוך המקצועי נתן לי כיוון ועמדת יתרון בכניסה לשוק העבודה, לי ולאלפי בני נוער נוספים.

חשוב לי שכולם ידעו שללא השילוב של מקום עבודה בתוך הלימודים, לא הייתי מגיע היום לאן שהגעתי. לא הייתי מתפתח ברמה המקצועית ולא הייתי מצליח לסיים תיכון בהצטיינות. רק בזכות החינוך המקצועי הגעתי לזה. כל מסגרת שתנתק בין הלימודים לעבודה לא תשיג את אותם תוצאות שאני חוויתי ושעזרו לי. אסור לתת לזה לקרות.