בימים רגילים המדרכה ברחוב ביאליק ברמת גן עמוסה באנשים וניתן להבחין מדי פעם בפועלים משפצים חנות בה עתיד להיפתח עוד עסק חדש. אך היום התמונה שונה. נראה שעל כל שלושה בתי עסק פתוחים ניתן להבחין באחד לפחות שנסגר והרחוב מלא בחנויות ריקות ובשלטי "להשכרה" שמשקפים יותר מכל את המשבר הכלכלי.

חנות סגורה, אחת מני רבות, ברחוב ביאליק ברמת גן (צילום: הדס יום טוב)

ברחוב, שקיים כבר משנות ה-20 של המאה שעברה חנויות קטנות וותיקות, מהסוג שבעידן הרשתות הגדולות כבר נדיר. בפי הבריטים הוא נקרא "הכביש הלבן", וגם בזמנם היה אזור מסחר סואן. בחלקו המסחרי שמתחיל בביאליק פינת רחוב ז'בוטינסקי ומסתיים בכיכר כופר היישוב הגובלת בגבעתיים, חנויות בגדים, נעליים ובתי קפה קטנים.

יוסי אברמוביץ', בעל חנות לחפצי נוי:
"אנשים קורסים במדינה הזאת"

בכניסה ל"פסיפס חפצים" ברחוב ביאליק ברמת גן. "אנחנו מנסים להסתדר, לעבור את הגל" (צילום: הדס יום טוב)

"זה אחד הרחובות העמוסים באזור בדרך כלל", אומר יוסי אברמוביץ' (56), הבעלים של החנות 'פסיפס עיצובים'. "עכשיו יש אנשים ספורים. כולם ממהרים, באים לקנות משהו ספציפי וללכת. הרבה אוכלוסיה מבוגרת, שהיא אחוז לא קטן מהצרכנים ומהאנשים שגרים פה באזור, נעלמה לגמרי מהעיניים. אותם כבר בקושי רואים".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

אברמוביץ', יליד רמת גן, מתגורר במושב בצרה. עובדי החנות שלו פורקים סחורה למדפים ותולים שלטי "מבצע – 50% הנחה", וביניהם מסתובב אוסקר, כלב הפודל הלבן ששייך לאחד העובדים הוותיקים, ומזוהה מאוד עם המקום.

"יש ירידה בעסקים", מספר אברמוביץ'. "לא היסטריה של ירידה אבל ברמה של 25% בערך. מנסים לשדר עסקים כרגיל כדי שאנשים יכנסו ולא יפחדו, כמובן עם התו הסגול והכל. אנחנו עושים עכשיו 50% הנחה על כל החנות כדי לעודד אנשים לבוא ולקנות, לממש כמה שיותר את המלאי, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה ואם ומתי יהיה הסגר הבא".

הוא מספר שמהמדינה קיבל סיוע כספי זעום על שלושת החודשים האחרונים. את העובדים הוציא לחל"ת, והעסק היה סגור מעל חודש. "בעל הנכס הוריד לנו 20% מהשכירות", הוא מוסיף, "אבל זה לא היה מאוד משמעותי. אנחנו מנסים להסתדר, לעבור את הגל. בכל מקרה, על המדינה אני בטח לא בונה".

דליה, בעלת חנות נעליים:
"אף אחד לא נכנס לחנות"

"נעלי פז" ברחוב ביאליק ברמת גן. "הלקוחות המבוגרות שלי לא באות" (צילום: הדס יום טוב)

"העסק עבר המון – מצנע ועד מלחמות, אבל כזה דבר עוד לא עברנו", מספרת דליה, מנהלת חנות הנעליים הוותיקה "נעלי פז" ברחוב ביאליק ברמת גן. היא פתחה את העסק יחד עם בעלה בשנת 1961, "הייתי אולי בת 20 ומשהו", ומאז היא כאן, רואה את הרחוב משתנה לנגד עיניה, ובתקופה זו באופן מיוחד.

לדבריה של דליה, המזל הוא שהחנות מאוד ותיקה. "יש לקוחות קבועים, אבל הלקוחות המבוגרות שלי לא באות. אנחנו מקווים לטוב. במשרד האוצר אומרים שיעזרו, אבל עזרה בינתיים לא קיבלנו".

היא יושבת על אחד מהספסלים המיועדים בדרך כלל למדידת נעלים, וקוראת ספר. "המרגש רע מאוד. את יכולה לראות בעצמך. אין אנשים ברחוב, חצי מהמקומות סגורים. אף אחד לא נכנס לחנות. בגלל זה אני יושבת וקוראת".

מרק, בעל חנות בגדים:
"מה עושים עם הסחורה? להזמין קולקציה?"

מרק. "העסק עבר כבר תקופות לא פשוטות, אבל כזה דבר עוד אף פעם לא היה" (צילום: הדס יום טוב)

מול החנות של דליה עומדת חנות הבגדים 'מציאון אופנה'. "בהתחלה המצב היה טוב", מספר מרק, מנהל החנות. "איך שפתחנו, אחרי הגל הראשון, היה חבל על הזמן. היה לחץ, אנשים, בלאגן, תורים. עכשיו כשנהיה גל שני הכל התהפך. מרגישים אי ודאות. לא יודעים מה יהיה עוד חודש, בשנה הבאה, בתחילת העונה הבאה לקראת החורף. מה עושים עם הסחורה? להזמין קולקציה? בתחילת הלימודים אנחנו בדרך כלל עושים הדפסות של חולצות עם סמלי בית ספר לכל האזור. אבל מה יהיה? יהיו לימודים? לא יודעים כלום. יכול להיות שיהיה טוב, יכול להיות שלא יהיה טוב. מתפללים שלא יהיה יותר גרוע".

'מציאון אופנה' הוא עסק משפחתי שקיים כבר 20 שנה ובשש השנים האחרונות, מרק, רק בן 24, מנהל אותו יחד עם אחיו הגדול. "העסק עבר כבר תקופות לא פשוטות, אבל כזה דבר עוד אף פעם לא היה. "האווירה ברחוב היא של פחד. אם לפני חודש אנשים עמדו צמודים, חלק נכנסו עם מסיכות וחלק בלי, היום אנשים באים, קונים מה שצריך נקודתית והולכים. מפחדים להסתובב".

ברק אברהמי, הגיע לקנות תיק:
"באתי ואני הולך"

ברק אברהמי (19), חייל בשירות סדיר מגבעתיים, הגיע לרחוב ביאליק כדי לקנות תיק. "באתי ואני הולך, אני לא רוצה להסתובב יותר מדי. אני הולך ישר לחנות לעשות את מה שאני צריך. לא כי אני מפחד מהקורונה, בעיקר כי זה לא נעים ללכת עם המסכה לכל מקום בחום. קשה לנשום ומזיעים. אני רק מת להגיע למזגן בבית.

רחוב ביאליק ברמת גן. "מפוצץ פה בדרך כלל, אנשים בכל מקום" (צילום: הדס יום טוב)

"אני אוהב את הרחוב הזה ובא לפה הרבה, זה עצוב. בערב, חלק מהמסעדות הופכות לברים ונחמד לשבת פה עם חברים. עכשיו הכל מת, גם בערב אין כלום, וגם איפה שכן פתוח, אנשים לא באים. מפוצץ פה בדרך כלל, אנשים בכל מקום, זה גם אזור של המון מבוגרים שחלקם יושבים פה ב'פרלמנטים'. עכשיו הם כבר לא יוצאים".

"אני מבין את בעלי העסקים שסגרו", אומר החייל אברהמי, ומספר שאבא שלו גם בעל עסק. "אני יודע שלא קיבלנו שום סיוע מהמדינה, ובטח גם הם לא קיבלו. עם כמות האנשים הזאת בטח גם לא משתלם לפתוח. אני דואג שאנשים קורסים במדינה הזאת. אני ציוני ואני אוהב את ישראל וכואב לי לראות אותה נופלת ככה".