דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מאבק הנכים

כלכלת הקורונה / "המענקים נותנים מעט אוויר, בשביל הנכים שנאבקים על הקצבה שהובטחה להם זה פשוט לא יספיק"

מיכל חסון: "הכיסא של ראש הממשלה רועד. אז הוא מפזר את הכסף הזה עכשיו, ואת הנכים והעובדים הסוציאליים דוחים למחר" | טור אורח

מיכל חסון "איבדתי אמון בממשלה. לא סומכת על אף אחד, לא באוצר, לא ברווחה" (צילום: אלבום פרטי)
מיכל חסון "איבדתי אמון בממשלה. לא סומכת על אף אחד, לא באוצר, לא ברווחה" (צילום: אלבום פרטי)
מיכל חסון
מיכל חסון
כותבת אורחת
צרו קשר עם המערכת:

בגיל 20 חליתי בטרשת נפוצה. היום אני בת 45, עם שני ילדים, נשואה באושר, מתגוררת ברחובות מתנדבת כמזכ"לית ארגון הנכים. אני חיה על קצבת נכות שפשוט לא מספיקה. ב-2018 חיינו "על קו העוני". אחרי מאבק קשה, הצלחנו סופסוף לקבל משהו מהממשלה. הוקפצנו לקו העוני של 2020.

שנים שאנחנו נאבקים ומקבלים גרושים. גם מה שכבר הבטיחו, לא מקיימים. ב-2018 נאבקנו על קצבה בגובה שכר המינימום (כ-5,300 שקלים נכון להיום), אבל אפילו על 3,700 שקלים אנחנו עדיין צריכים להיאבק. הבטיחו שנקבל פעימה נוספת בינואר. הגיע יוני והפעימה עוד לא הגיעה.

מה יקרה בחודש הבא

השבוע, בהינף יד, החליט ראש הממשלה לחלק 6 מיליארד שקלים, אבל 250 מיליון לפעימה המובטחת של קצבת הנכות, הם לא מוצאים.

קשה לי להאמין למילה שהפוליטיקאים אומרים, אז עד שלא אראה את הכסף בבנק לא אאמין. אם באמת יצא המענק החד פעמי הזה לפועל, ואם יחולק גם לנכים, זה בטח יעזור קצת. החודש יהיה מעט יותר מרווח. אבל מה יקרה בחודש  הבא? בעוד חודשיים?  איך אפשר להמשיך ככה? המענק הוא פלסטר נחמד, אבל זה מרגיש כמו פלסטר עם ציורים צבעוניים על רגל שבורה.

איבדתי אמון בממשלה. לא סומכת על אף אחד, לא באוצר, לא ברווחה. הם רבים ביניהם, עושים הורדות ידיים ומשחקי כוח, ובינתיים אנחנו בלי כלום. נמאס לי אפילו לנסות ולעקוב אחרי זה. הרי לא משנה מה נגיד, הם עושים בסוף מה שהם רוצים. עושים מאיתנו צחוק.

הממשלה צריכה לשנות את דפוס החשיבה. לחלק תקציב רחב יותר. הם רואים הכל "דרך החור של הגרוש", אבל לנו נגמרו הגרושים. נשארו רק החורים.

היום זה אתה

זה לא רק הנכים. בהפגנות תמיד אני עם שלט 'היום זה אני מחר זה אתה'. הגיע מחר. אנשים נופלים בין הכיסאות. עשו סגר כדי למנוע את קריסת בתי החולים – והיום שיחררו את אמא שלי בת ה-85 מבית חולים כי הגיע חולה קורונה. אולי עדיף היה להקצות את הכסף הזה לשם?

זו תחושה נוראה, את נאבקת, שופכת את הדם ברחוב, צועקת, מסבירה, ונשארת מאחור. הכוח נגמר. התישו אותי. היו כמה הפגנות של הנכים גם בתקופת הקורונה, וגם עכשיו יש דיבורים על חזרה לרחובות. אלה אנשים בסיכון מוגבר. בריאותית אני לא יכולה להרשות לעצמי לצאת להפגין בתקופה הזו. אבל אני רואה את ההפגנות בבלפור ואת הפגנות הנכים, ורוצה להיות שם. מתפוצצת.

אני חושבת שבגלל זה אנשים יוצאים החוצה. הדרישה להחליף את הפרדיגמה החברתית והכלכלית, את בסיס המחשבה. אנשים מבינים שנדרשת מדיניות אחרת של רשת ביטחון סוציאלי לאזרחים, והכיסא של ראש הממשלה רועד. זו הסיבה שהוא שחרר את המענק הזה – הוא מפחד שמחר הוא לא יהיה פה. אז הוא מפזר את הכסף הזה עכשיו, ואת הנכים והעובדים הסוציאליים דוחים למחר. אבל מחר הוא כבר לא יהיה כאן.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!