"שאלתי את דיאנה מה דבר הגרוע ביותר בעיני אישה שאין לה עבודה. החיפושים אחריה, אמרה לי. לכן הרבה בחורות מפסיקות לחפש". את התיאור הזה אפשר היה לקרוא היום באחד מאתרי החדשות, אבל הוא לקוח מתוך ספר לא חדש, "העבודה", שיצא בארגנטינה ב-2007, ונבחר שם לספר הטוב ביותר בעשור הראשון של המאה ה-21.
בישראל ראה הספר אור ב-2012 (הוצאת כרמל ירושלים), ואין מתאים ממנו לימים של אבטלה שוברת שיאים. הספר שכתב הסופר אניבל חרקובסקי מתאר את החברה הארגנטינאית שאחרי המשבר הכלכלי של תחילת שנות התשעים – חברה מוכת אבטלה, עוני ואלימות, שבה כולם נאבקים לשרוד.
***
דיאנה שלו היא אחת מאלפי נשים צעירות, רווקות, שמנסות להתקבל למשרה שעליה מתמודדות מאות. היא מתקבלת לעבודה, אך מבינה שלא ישאירו אותה בתפקיד בזכות יכולות התיוק וההקלדה שלה, והיא צריכה להביא משהו אחר, משהו שלא כתוב בדרישות התפקיד ולא מגולם בשכר. דיאנה יודעת לרקוד ומשתמשת ביכולת הזו כדי להישאר בתפקיד.
"גם דיאנה לובשת את מה שהפכו למדים של המזכירוֹת", נכתב בגב הספר, "נעלי עקב, חצאית קצרה, חולצה מעט שקופה, מאופרת בקפדנות. היא חוצה את העיר כדי להגיע לריאיון עבודה. יורד גשם. דיאנה היא האחרונה בתור המועמדות. כשזו שלפניה יוצאת ואומרת לה: 'גם למנהל הזה נופל העט מתחת לשולחן', היא מחליטה לעשות מעשה: היא הולכת לשירותים ופושטת את תחתוניה וכך זוכה במשרה".
חוויית חיפוש העבודה והשפעותיה מתוארת בספר כחוויה מייאשת ומתסכלת, שהופכת את מחפשות העבודה לחסרות ערך בעיני עצמן ובעיני החברה. תמונה עגומה. הנשים שלא מצליחות להתקבל לעבודה או מפוטרות חשות חסרות סיכוי ונאלצות לעסוק בזנות. הן מתביישות בעבודה שלהן, לא מספרות במה הן עוסקות.
חרקובסקי עוסק בגבול העדין שבין עבודה לניצול; בין השימוש בגוף כדי להישאר בעבודה כפקידה לבין מכירת הגוף בזנות. מתי עבודה מפסיקה להיות הדבר שעושים כדי לפרנס, להביא אוכל לשולחן, לשלם שכר דירה, והופכת לדבר שמשחית את הנפש.
"לא רציתי לכתוב רומן רגשני, שיעורר חמלה או רחמים", אמר חודרקובסקי בראיון ב-ynet" עם צאתו של הספר בעברית. "אלא שיביא להבנה עמוקה של חוסר האונים התעסוקתי הכללי. לא רק מחוסרי העבודה היו חסרי אונים, אלא גם אלה שאמנם עבדו – אבל נאלצו לסבול תנאים משפילים".
***
למרות זאת, יש בספר גם סוג של תקווה: החשש של דיאנה מפני איבוד מקום העבודה והאילוץ לעסוק בזנות מניע אותה להתקדם וליצור. אחרי שהופיעה מול הבוס שלה, היא מתחילה להופיע עם להקת בורלסק מול קהל שמשלם כדי לצפות בה. עבורה זו הזדמנות לספר את הסיפור שלה, והיא מעלה מופע שמוקדש לנסיונה – לראיונות עבודה, להמתנה בתור עם יתר הבנות, למפגש עם הבוס, ליציאה לרחוב, לעייפות בסוף היום, ולידיעה שמחר צריך לחזור על הכל מחדש. הסיפור שלה נקרא "לחם עבודה", והוא מעורר מחלוקת בקרב הצופים.
"היצירה, האמינה עד לפרטי פרטיה", נכתב בביקורת על המופע בעיתון, "מציגה יום סתמי בחייה של אישה, שכרבבות נשים אחרות ברחבי העיר נאלצת להיכנע לניצול כדי להשיג עבודה ואינה מסוגלת להתגונן מפניו… נשים שאיבדו כל תקווה למצוא סוג אחר של עבודה, נענות להצעות של בתי בושת ושל מקומות בידור המיועדים לגברים".
ביקורת בדיונית שבימינו צריכה לשמש תמרור אזהרה.
