ג'ניה תדמור (37) היא אמנית קרקס ומחול. היא יודעת לירות בחץ וקשת. עם הרגליים. כשהיתה בת 3 החלה לרקוד בלט ולהתאמן בהתעמלות אמנותית, בגיל 13 החלה להופיע ובגיל 22 הצטרפה ללהקה של ולרי פאנוב (רקדן בלט וכוריאוגרף מוערך שהקים את הבלט באשדוד, ט.כ). "היה צורך כלכלי", היא מספרת, "היינו משפחה של עולים ולא היה כסף בבית".
ג'ניה תדמור מציגה את המומחיות שלה – ירי בחץ וקשת עם הרגליים:
כיום מתגוררת תדמור בהוד השרון עם בעלה תומר, גם הוא אמן, ובנם. אחרי שהופיעה בכל העולם, בין היתר בפסטיבל הפרינג' באדינבורו, בקרמלין פאלאס ובאופרה הישראלית, החלה לעבוד על מופע משלה, אך כשפרצה המגפה נאלצו היא ובעלה להפסיק להופיע, ובית הספר להתעמלות אותו ניהלה נסגר.
"להעמיס 48 שישיות של בקבוקים"
בימים שלפני הקורונה נהגה תדמור להתאמן 5-4 שעות ביום. "התחום שלי דורש תחזוקה מאוד רצינית של הגוף. שעות על גבי שעות של עבודה. פרפורמרית בקרקס זו לא יכולת שנולדים איתה. הקרקס עוסק ביופי וכוח, להראות יכולת אנושית שהיא על גבול היכולת שמוכרת לאנשים".
ואז הגיעה המגפה. בתחילה היא חשבה שהסגר יהיה זמן טוב להקדיש לאימונים. "בשבועיים הראשונים העליתי סרטונים וקיבלתי מלא לייקים והייתה התלהבות. אבל אחרי שבועיים הבנתי שלא מקבלים כסף, שלא נפתח כלום, שמבטיחים ומבטיחים ושום דבר לא מגיע, וזה לא מעניין אף אחד".
![ג'ניה תדמור. "התחום שלי דורש תחזוקה מאוד רצינית של הגוף. שעות על גבי שעות של עבודה" (צילום: אלבום פרטי)](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2020/07/170720_jenia5.jpg "ג'ניה תדמור. "התחום שלי דורש תחזוקה מאוד רצינית של הגוף. שעות על גבי שעות של עבודה" (צילום: אלבום פרטי)")
כשהבינה שאינה יכולה לסמוך על סיוע של המדינה החלה לחפש עבודה. "רציתי לעבוד, שלחתי קורות חיים והדבר הראשון שקיבלתי היה לעבוד בסניף של רשת גדולה בתחום המזון, שמוציאה משלוחים גדולים. היה לי משלוח של 48 שישיות של בקבוקים שהייתי צריכה להעמיס. שמים לך שעון רץ עם זמן ממוצע, ואת אף פעם לא יכולה להגיע בזמן. הייתי בסגל אולימפי, אני בכושר, ואני רצה מול הדבר הזה ומבינה שעם כל הכושר שלי, לשרוד שם זה קשה. ביום הראשון נשארתי 10 שעות, ביום השני 13 שעות".
היא מתארת תנאי עבודה קשים מאוד. "יש הפסקה של 20 דקות. מרוויחים 30 שקל לשעה וחברת כוח אדם לוקחת שקל מכל שעה שלך. האנשים שעובדים שם ננזפים ונשלחים הביתה".
ולמרות זאת עבדה חודש וחצי עד שנפצעה ברגל. "כשדחפתי את העגלה וכאב לי לא רציתי לספר כדי שלא יפטרו אותי. הרגשתי נורא לבד, שלאף אחד לא אכפת. המשכתי לעבוד כי ידעתי שאין שום אפשרות אחרת. המשמרת התחילה בארבע לפנות בוקר וניסיתי להישאר כמה שיותר שעות. גם ככה את לא מספיקה כי יש לך שעון רץ. הייתי מנסה להפעיל את הרגל, והדחיפה הזאת, המאמץ שנתתי על הרגל גמר לי אותה".
"המפגש עם הקהל הוא קריטי"
במופע שעליו עבדה עם כריסטינה חולודנקו, שותפתה למופעים, יש שתי דמויות של חייזרים, שמחפשות את ההיגיון על כדור הארץ, אך מוצאות אותו רק אחת בתוך השנייה: "הנאמבר נגמר בסימן שאלה מה יש מסביב ואיך אפשר לפענח את הקודים האלה, שעכשיו מאבדים את המשמעות. מי יכול לתת תשובה? יצרתי במופע דמות בלי ידיים. היא מנסה להילחם, להתגבר על זה שאין לה ידיים בכל מיני דרכים יצירתיות, וזאת ממש התחושה שלי עכשיו".
מגיל צעיר ידעה איך היא רואה את עתידה. "התחלתי להתאמן בגיל שלוש, ותמיד ידעתי מה אעשה. אבל כרגע אני בייאוש מוחלט. העתיד נראה לא טוב. לא יודעת אם אעשה ניתוח, אם יהיה לי מספיק כסף לתקופת ההחלמה. לא יודעת אם אצטרך ללמד עד סוף חיי למרות כל התכניות שהיו לי למופעים.
ג'ניה תדמור באחד ממופעי הקרקס:
"כל פעם שאני עולה על הבמה יש לי אפשרות לספר רגשות, לספר סיפור. המפגש עם הקהל הוא קריטי. אם אין לי מי שמקשיב, אז אין סיבה לספר. התגובות של קהל בזמן המופע ואחריו, זה מה שנותן סיבה לחיות, זה נשמע גדול אבל זה ככה. וכעת נלקחה ממני האפשרות לביטוי".
"יש הרבה אשמים, עכשיו צריך פתרון"
עצירת המופעים, תנאי העבודה הקשים והפציעה הובילו אותה אל במת הנואמים בהפגנה הגדולה שהתקיימה במוצאי השבת האחרונה בכיכר רבין. "הרגשתי שמרמים אותי כשאני דוחפת את העגלה. מרמים מכל צד. החליטו שהדור הזה ימות ויבוא דור אחר של אמנים".
סיוע ונחמה היא מצאה רק אצל קולגות. "הבנקים סגרו לי ממש הכל. באו אנשים מדהימים, קולגות מ'אומץ' (אמנים במרחב הציבורי), חבר'ה שעושים עבודת קודש ומנסים ליצור סטטוס למקצוע. הם באו ונתנו לי תמיכה, אמרו לי לא להרגיש לבד. שלחו לי סל אוכל הביתה. ההתעוררות נותנת אמונה. ההתארגנויות העצמאיות עושות את העבודה שהממשלה צריכה לעשות.
"הממשלה שלנו חיה עם הידיעה שיש ארגונים שעוזרים, או שאין רעבים באמת. מבחינתה, האחריות על הצלת הטובע היא על הטובע עצמו. זה אובדן המוסר ואובדן הבושה של אנשים שקובעים לנו מדיניות. יש הרבה אשמים, אבל עכשיו צריך פתרון, ולא דרך אנשים פרטיים".
"אני רגילה לעמוד מול אנשים בחו"ל ולהגיד שאני ישראלית, ועכשיו, אחרי מה שראיתי שקורה פה, לא יודעת מה להגיד. אני מתביישת כשאני שומעת חברי כנסת שאומרים דברים מביכים. האנשים בממשלה באמת חושבים ומאמינים שבן אדם בן 60 צריך ללכת לעבוד במשלוחים? המדינה צריכה לדאוג לו. יש מקרי חירום שבהם צריך לחשוב על האזרחים ולפעול, להדפיס כסף, זה ברור שכשיש אסון כלכלי, לא אני הגיתי את הרעיון, אפשר להדפיס כסף".
