נתניהו הכריז על מענקים אוניברסאליים והמדינה גועשת. "למה נותנים למי שלא צריך?" זעקו רבים. הכלכלנים קראו: "איוולת", ותוך שעות קמו יוזמות רבות לתרומה מצד אלו שהרגישו שהם לא זקוקים למענק.
ובכן, למה באמת המדינה צריכה לתת מענקים ושירותים למי שיכול להסתדר בלעדיהם? נתניהו הסביר שהחלוקה לכולם, ללא קריטריונים, נועדה לחסוך בירוקרטיה ולזרז תהליכים. תנאי סף לקבלת המענק ייאלצו את הזכאים להגיש בקשה ואת המדינה לבחון עמידה בקריטריונים לזכאות.
האמירה הזו של נתניהו מגובה גם בנתונים. מבין כל צעדי הסיוע שנתנה הממשלה עד כה, שיעורי הביצוע של רוב התכניות נע בין 20% ל-70%. רק תכנית אחת הגיעה ל-100% ביצוע – המענקים החד פעמיים בפסח. המדינה הוסיפה 2.3 מיליארד שקלים, תוספת לקצבאות הילדים, באמצעות הביטוח הלאומי שפשוט הגדיל את הקצבה שחולקה באותו החודש. כולם מקבלים, בלי לשאול אף אחד שום דבר. 100% ביצוע.
אבל האמת היא ש״יעילות״ איננה הסיבה היחידה להעדיף מענקים שמחולקים לכולם. בעולם המחקר של השירותים הסוציאליים, מדובר בקונצנזוס מקובל – ככל ששירות של המדינה ניתן בצורה אוניברסלית, כלומר לכולם, ללא הבחנה, הוא יינתן בצורה איכותית יותר. ניסח את הרעיון הזה היטב זוכה פרס ישראל, הפרופ' אברהם דורון, בספרו 'בזכות האוניברסליות'.
לשם המחשה, נאמר שמערכת הכבישים לא תהיה אוניברסלית והמדינה תסלול כבישים לעניים. השאר יסתדרו בעצמם. יקנו שירותי כבישים בשוק החופשי. איזה מין כביש היתה סוללת המדינה לעניים? מאיפה לאיפה? מה צפויה להיות רמת התחזוקה שלו? והעשירים, כמה כסף הם היו צריכים לשלם כדי ליהנות משירותי הכבישים המסחריים? והאם שתי מערכות הכבישים הללו – יתחברו?
המסקנה היא ברורה – כשהמדינה נותנת שירותים או מחלקת מענקים, מוטב שתיתן בצורה אחידה לכולם. זה גם יעיל יותר, גם זול יותר, אבל חשוב מכל – זה שומר על המרקם החברתי. קצבת ילדים היא לא קצבת עוני, בדיוק כמו שחינוך ממלכתי הוא לא סממן לעוני. הדוגמה הטובה ביותר לשירותים לעניים שהוזנחו והתדרדרו נמצאת היום ברחובות, כאשר העובדות הסוציאליות והנכים נאלצים לחסום כבישים בשביל שיקשיבו להם.
שם נוסף לתופעה הזו הוא 'פרדוקס החלוקה'. למרות שכל תכנית ממוקדת, שניתנת רק למי שלא יכול להסתדר בלעדיה, נראית יעילה יותר – למעשה, התמיכה מגיעה בסופו של דבר לפחות מאותם האנשים שזקוקים לשירות או לקצבה. רבים נופלים בין הכיסאות, נכנעים לבירוקרטיה או נמנעים מלקבל את מה שנתפס בעיניהם כנדבה. כך הופכת הקצבה לפחות אפקטיבית.
אבל אם השירותים מחולקים לכולם בצורה שווה כיצד מצמצמים פערים? איך אפשר לעזור יותר לחלשים ופחות לחזקים? חלוקה מחדש של העושר או צמצום פערים זה תפקידה המרכזי של מערכת המס. מיסים יכולים להיות פרוגרסיביים יותר כמו מס הכנסה (נלקחים בשיעור גבוה יותר מהעשירים ונמוך יותר מהעניים) או רגרסיביים יותר כמו המע"מ (נלקחים בשיעור אחיד מכולם).
שיעור מיסוי גבוה יותר לעשירים הוא האופן שבו המדינה דואגת שהמשאבים הכלכליים לא יתרכזו בקרב קבוצה קטנה של סופר עשירים, שייהנו מפער גדול בינם לבין יתר הציבור. ככל שאדם מרוויח יותר, כך שיעור המס שהוא משלם צריך להיות גבוה יותר. מערכת מס פרוגרסיבית שומרת על צמצום פערים ותחרות הוגנת.
למיסוי על פי רמת ההכנסה יש תפקיד נוסף בהפחתת הפערים הכלכליים. הכסף שגובה המדינה מאזרחיה העשירים ביותר מתורגם להכנסות מדינה, שמאפשרות לממשלה להשקיע עוד באותם שירותים וקצבאות אוניברסליים, מהם נהנים בעיקר העניים יותר. כך, המיסוי הגבוה יותר על העשירים מונע הצטברות של משאבים אצלם, ומממן את השירותים הציבוריים.
מה עם כל אלו שהזדעקו על הכסף שהמדינה מתכוונת להעביר לחשבונם ומיהרו לתרום אותו? לתרום כסף, זה אקט יפה ונדיב. היוזמות השונות של אזרחים בכל הארץ לאיסוף כספי המענק ממי שיכול לוותר עליהם הוא מבורך. אבל כשמסתכלים על התמונה הרחבה, תמיכה של החזקים בחלשים צריכה להיעשות במיסוי, לא בנדבה. העלאה זמנית של מדרגות המס הגבוהות, יאפשרו למדינה לחלק הרבה כסף, הרבה יותר מכל מבצע התרמה, מהר יותר ולכולם. מיסוי זו הדרך לאפשר לכל מי שהכנסתו לא נפגעה, להגדיל את השתתפותו במאמץ.
