אביבית חרמון, בת 68 ועדיין עובדת כאחות במרפאה בכפר סבא. ״יום העבודה שלי לא נגמר אחרי 8 שעות. בתקופת הקורונה אנחנו אחראיות על מטופלי הקורונה שמאושפזים בבתים.
״למי שהמחלה שלו קשה יותר, אנחנו מתקשרות כל יום. לאלו שחולים קל יותר, אנחנו מתקשרות פעמיים שלוש בשבוע. אם לא הספקתי לדבר עם כולם בבוקר, אני משלימה את השיחות בערב. כרגע יש לנו 17 מטופלי קורונה, אנחנו מחוייבים לחולים האלה ודואגים להם״.
חרמון אחות 40 שנים, והיום אחראית על 5 אחיות נוספות במרפאה. ״היה לנו מקרה של משפחה שהבן שלהם נמצא חיובי לקורונה, והוא כבר עשרים יום בבידוד. בהמשך, האבא קיבל הודעה שהוא נחשף לחולה, וצריך להיכנס מייד לבידוד. למשפחה הזו אין תנאים מתאימים לבידוד של שניהם בבית.
״כתבנו בקשה לפיקוד העורף להעביר את הבן החיובי למלונית. המקרים האלה מאוד אישיים, מאוד פרטיים, מאוד בעייתיים. אנחנו צריכות להתייחס לאיך כל בית מתארגן על הבידוד, למצוא פתרונות כשאין תנאים מתאימים לבידוד.
״במקביל אנחנו ממשיכות לעשות הכול – בדיקות דם שגרתיות, כל הטיפולים, כל המעקבים שאנחנו צריכות לעשות על המטופלים הקבועים. לא ירד מאיתנו שום דבר כשנוסף העומס של הקורונה.
״אנחנו האחיות, בעצם מובילות את כל תהליך הקורונה. רופא התייעץ איתי היום על חולה עם חשש לקורונה, הוא רצה לעשות לו בדיקות דם, ואני אמרתי לרופא שאי אפשר להביא אותו למרפאה לבדיקות דם, שהוא צריך להגיע למתחם בדיקות קורונה.
״אני לא יצאתי לשירותים או לאכול מ-7:00 עד 15:00. אנחנו ב-7:00 כבר עושים בדיקות דם, מתארגנים. מרבע ל-9 מתחילים טיפולים, מוציאים אחיות לביקורי בית, למרותקי בית. זה לחץ נוראי. כשיוצאת אחות לביקור בית, זה אחות אחת פחות במרפאה. זה מטלות בלי סוף, היום קיבלתי רשימה חדשה של אנשים בסיכון להידרדרות מצב וחייבים לדבר איתם לבדוק שמגיעים לקחת תרופות. המצב לא פשוט והמטלות הולכות וגדלות. זה לא סביר. זה לחץ לא סביר כל הזמן.
״אני כבר 40 שנה אחות. התחלתי עם ילדים אני אוהבת את העבודה אהבת נפש. אני לא רואה את עצמי לא עובדת בתור אחות. זה נתינה אין סוף וקבלה אין סופית.
״בשנה רגילה של שפעת אנחנו קורסות. אני בכלל לא מצליחה לדמיין איך זה ייראה, התסמינים הם דומים ולא נרצה שהם ייכנסו, לא יהיו מספיק חיסונים לכולם. זה יהיה יותר ויותר קשה. תהיה דילמה מאוד קשה את מי לחסן.
״אנשים בלחץ מאוד מאוד קשה, המדינה בכאוס ואנשים תוקפניים יותר, כועסים יותר במרפאה. הם כועסים על העולם ואנחנו מולם, ואנחנו באים בסבלנות אבל הם פשוט מולנו. אפשר להבין אותם – הכל קרס להם והם רוצים הישגים ומהר. אז האלימות נופלת עלינו.
״הדאגה שלנו היום זה המטופלים. אנחנו לא בעד שביתה ולא רוצים שביתה אבל מי יצעק את צעקת המטופלים? הם אמורים לצאת לרחובות? זאת הזנחה של שנים ולא קרה כלום. ההשבתה זה המוצא האחרון״.
