"עוני הוא אחד הפחדים הכי גדולים שלי", אומרת המשוררת, הפזמונאית והסופרת צרויה להב. השבוע חזרה לשיר שכתבה ב-2002 לאחר שפורסם דו"ח העוני שקבע שבישראל יש 300 אלף ילדים רעבים. להב ערכה בשיר שינויים שהתאימו אותו למציאות הנוכחית ופרסמה אותו בעמוד הפייסבוק שלה.

"…כשהילד השלוש מאות אלף גונב שני תפוחים
כי הבטן שלו מתכווצת,
אתם מלטפים לעצמכם את הכיסים הנפוחים
ושולחים אותו ליועצת.

אתם מסבירים לו שיש ווירוס, שאנחנו מוקפים אויבים,
יש הכרח בסגר ובאבטלה,
והוא צריך להיות גאה, כי הילדים הרעבים
חיוניים למיגור המחלה…"
(השיר המלא בסוף הכתבה)

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"את מדמיינת לעצמך גדודים של ילדים רעבים", היא אומרת, "זה מנקז לתוכו את כל הסיפור. עבור כל הורה שמגדל ילדים קטנים, ובמיוחד במצב העכשווי, המחשבה הזו בלתי נמנעת. לאנשים לא יהיה איך להאכיל. אולי אף פעם לא הייתי ענייה אבל הפחד מהעוני הוא חלק מהחיים שלי. אני לא מסתכלת על זה כמו ברכט, כהומניסטית, זה מהחרדות הכי עמוקות שלי וככה אני רואה את זה. אני חיה בין אנשים, לא במגדלי יוקרה.

להב החליטה לחדש את השיר, "מתוך הבנה שהממשלה הפקירה אותנו. כבר שנים הממשלה מפקירה את החלשים קודם כל, ואת מי שמטפל בחלשים – עו"סיות, רופאים ואחיות. המצב של מערכת הבריאות לא סתם הוא כזה. הקורונה הציפה את זה. עכשיו אנשים נורמטיביים שלא היו במעגלי העוני נדחקים לשם וזאת תהיה בעיה גדולה ורצינית מאוד".

כבר שנים הממשלה מפקירה את החלשים קודם כל, ואת מי שמטפל בחלשים – עו"סיות, רופאים ואחיות, המצב של מערכת הבריאות לא סתם הוא כזה. הקורונה הציפה את זה"

"העוני לא יהיה רק נחלתם של אנשים שאנחנו מעדיפים לא להסתכל עליהם. אנשים עוד לא הגיעו למצבי קיצון אבל הם יגיעו. ילדים זה הלב של הדבר. ככה אנחנו בנויים, הסיפור שלנו הוא להגן עליהם. על שלי ועל שלך ועל של אחרים. וזה חלק מאיזושהי בריאות, זה הכרח. להגן על הגורים. הגורים האלה, שאי אפשר להגן עליהם, שההורים לא יכולים, שהמערכות יורקות עליהם".

"הצעירים קיבלו חרא קלף"

להב (69) מתגוררת בירושלים עם בן זוגה. היא פזמונאית, משוררת וסופרת, זוכת פרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום הזמר העברי. במשך השנים כתבה לגדולי האמנים בארץ, בין שיריה הרבים "פרח" ו"רומיאו" שהלחין יהודה פוליקר; "נעמיד פני יתומים" של יהודית רביץ; "ימי התום" של ריטה ורמי קליינשטיין; ו"אף אחת" של מירי מסיקה. ספרה "כפכפי העץ של אנדרה" (הוצאת כנרת, 2002) זכה בעיטור אנדרסן הבינלאומי ובפרס לספר ביכורים של משרד התרבות והספורט.

בשבועות האחרונים החלו להישמע קולות של אמנים שיוצאים בקול רם נגד מדיניות הממשלה, מה דעתך על זה?
"אין להם ברירה. עוד מעט לא יהיה להם מה לאכול. הם שתקו משתי סיבות, הראשונה היא האסקפיזם של הדור הזה, העולם התרוקן מאידיאלים. הם מבינים שחלוקת העוגה זה מה שמנהל את העולם והם אומרים, 'מה יש לי להתעסק עם זה בכלל'.

"הסיבה השניה היא שבארץ שלנו מי שמביע את דעתו נגד המערכות משלם ביוקר כלכלית. אנשים כאן לא במצב של אמנים אמריקאים, הם לא מרוויחים את הסכומים האלה והם לא יכולים לסכן את המשפחות שלהם".

וזה שונה מהדור שלך?
"הכותבים של הדור שלי לא יכולים אחרת. ממילא אנחנו לא מרווחים כסף, ממילא אנחנו מלמדים כדי להביא פרנסה, ואנחנו גם כותבים. התשוקה שלנו היא להתבטא באופן מילולי, זה גזע אחר של אמנים.

"חוץ מזה, אנחנו חונכנו על כל הסאגה של המרידות הגדולות, המהפכות של העולם, על זה גדלנו. עכשיו נוצר עולם חדש שמסתאב עד לרמה כזאת שהצעירים האלה משתוללים ברחובות, הם הגיעו למקום שלנו. אני מאוד שמחה שהם במרכז עכשיו".

אבל היא לא נכנעת לגיל או לשיוך הדורי: "אני משתתפת בהפגנות באופן קבוע. ממש יוצא לי קיטור מהאף, אבל אני לא פוחדת. כשההפגנות בתל אביב זה לא נוח, אבל בהפגנות בירושלים אני משתתפת. ההפגנות בבלפור זו גם התעמלות טובה בשבילי, אני הולכת ברגל. זה טוב לי מכל בחינה".

את לא חוששת מהעימותים עם המשטרה?
"אני לא נמצאת בשעות של העימותים, אני הולכת באיזשהו שלב. הצעירים כועסים נורא, ובצדק, המשטרה קיבלה הוראות להיות קשה ואלימה, והם מגיבים לזה. הלוואי והייתי צעירה והייתי יכולה להתכתש ככה. הצעירים קיבלו חרא קלף – להיות צעיר עכשיו. אם אני חוששת, אני חוששת ממה שיכול לקרות, וזה נראה לי בלתי נמנע. כל עוד הממשלה הזו מכהנת ולשלטון אין שום עניין באזרחים, יש חשש רציני".

"בסגר התחלתי לקרוא הרבה, כמו כשהייתי ילדה"

את מצליחה ליצור בתקופה הזאת?
"לא כל כך מצליחה. אני עורכת עכשיו ספר. אחרי שאסיים אמשיך לעבוד על מחזה שאני כותבת עם חברים. יותר קל לי לספר סיפורים מאשר לכתוב שירים. זה המקום הכי רגיש שאני לא יכולה להיות בו כי אני צריכה להגן על עצמי".

ובמה את צופה?
"בתחילת הסגר נרשמתי לכל מיני הרצאות ב'זום' והשתעממתי למוות. כשמדברים איתי על ספרות עם כל מיני דעות מלומדות, אני משתעממת או מתעצבנת. בערך שבועיים אחרי הסגר התחלתי לקרוא הרבה כמו שהייתי עושה כשהייתי ילדה".

מה את קוראת?
"ספרי מתח. זאת ספרות מדליקה, נכנסים למבנים פסיכולוגיים, פתולוגיים. לבנות עלילת מתח זאת חוכמה גדולה מאוד. זה רציני לגמרי. הסרטים והסדרות עכשיו, את לא יכולה ללכת לאיבוד שם. קריאה זה להיכנס לעולמות אחרים, את לומדת על עצמך כל הזמן".

"קשר עם צמחים זה קשר מופלא"

חוץ מקריאה, "עם כל הדאגה, הכעס והשנאה שהמצב הזה יוצר, אני לומדת 'ימימה' כבר כמה חודשים, ואני חושבת שאני בכיוון של להרגיע את 'הילדה המבוהלת', כמו שקוראים לזה בשיטה הזאת. אני משתחררת מהרבה פחד שחי איתי שנים. בזמן הסגר התהפך לי המוח, איבדתי את האוריינטציה לעצמי ולסביבה. התפרקנו לגמרי. חוץ מהגינה שלי והמשפחה הקטנה שלי, הכל מתרסק לנו מול העיניים. זו לא דיסטופיה, זה קורה".

איך הגינה מסייעת בהרגעת המתח?
"אני הכי אוהבת לגדל פרחים. ניסיתי קצת ירקות אבל לא הצלחתי להתמודד עם התולעים והמזיקים שחמדו אותם. לבן זוגי נראה רומנטי שנצא בבוקר ונקטוף עגבניות ומלפפונים, אז קטפנו מלפפון אחד וויתרתי. עכשיו אני לא נוסעת לתל אביב כמו שעשיתי לפני הקורונה. אני קמה בבוקר, שותה קפה, עושה התעמלות והולכת לטפל במי שצריך, זה גן ילדים מבחינתי.

בזמן הסגר התהפך לי המוח, איבדתי את האוריינטציה לעצמי ולסביבה. התפרקנו לגמרי. חוץ מהגינה שלי והמשפחה הקטנה שלי, הכל מתרסק לנו מול העיניים. זו לא דיסטופיה, זה קורה"

"יש לי חצר ירושלמית עם רצפת אבן, בית טמפלרי. לאט לאט הפכנו אותה לגינת עציצים. אני בת של חקלאים. להורים שלי היה בוסתן גדול, אם לא הייתה לי גינה היה צריך לתהות אם אני בסדר בראש".

יש לך טיפ לגננים?
"הטיפ שלי הוא שלצמחים מתים יש סייקלים, או מעודף מים או מחוסר מים, או מעודף שמש או מחוסר. זה לא נורא מסובך. לוקח קצת זמן עד שאת מפסיקה לרצוח אותם וצריכה לבקש מהם סליחה. נגיד, פרח עונתי שגמר לפרוח אני ממש מתנצלת בפניו. זה נשמע כמו הזקנות המשוגעות שמדברות עם צמחים, אבל באמת שקשר עם צמחים זה קשר מופלא".

אגב החצר הירושלמית, את אוהבת להיות ירושלמית?
"לא. אבל תשמעי, החיים הם לא אידיאליים. גידלתי פה את הילדים שלי. זה הבית של כל המשפחה, יש לי פה חברות ואני עובדת כאן. השלמתי עם זה. לא בקלות, אבל השלמתי. המזגן השמימי נפתח עלינו משש בערב, אני מצטטת את הבחור שעובד במשתלה שלי ואין לי הגדרה יותר מוצלחת מזה".

***

צלחת מרק וסוכריה

אדונֵי השלטון, אבּירֵי השלום והביטחון
חכמֵי האוצר, הבריאות וכן הלאה.
הילד השלוש מאות אלף מהדיווח בעיתון
ילך לישון רעב גם הלילה.

הוא קטן, הוא לא שמע על תקציבים והקלות,
לא מבין באינטרסים וחוקים,
ולא שואל איך זה שעל הגב שלו
רוכבים כל כך הרבה צדיקים.

כשהילד השלוש מאות אלף גונב שני תפוחים
כי הבטן שלו מתכווצת,
אתם מלטפים לעצמכם את הכיסים הנפוחים
ושולחים אותו ליועצת.

אתם מסבירים לו שיש ווירוס, שאנחנו מוקפים אויבים,
יש הכרח בסגר ובאבטלה,
והוא צריך להיות גאה, כי הילדים הרעבים
חיוניים למיגור המחלה.

הוא ילד טוב. תנו לו צלחת מרק וסוכריה
והוא יבלע את הסיפור הנכון.
עם קצת מזל הוא יגדל ויוכל למות בשבילכם
במלחמה לשלום ולביטחון.