הרחובות בישראל בוערים בשבועות האחרונים במחאות בלתי פוסקות, אבל אורנה שמעוני (80) ממש לא רוצה לדבר על מחאה. "מחאה זה דבר שאני כמעט מתעבת", אומרת האישה שהנהיגה את תנועת 'ארבע אמהות', והובילה ליציאת צה"ל מלבנון. "אני כל כך רוצה שלא תהיה סיבה למחאה".

אבל יש סיבה. גם לה. בימים אלה מתמודדת שמעוני עם סכנה שמרחפת מעל שני מפעלי חייה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד: "בית איל" – מרכז תרבות, בריאות, ספורט והנצחה הקרוי על שם בנה הצעיר, שנפל בקרב בלבנון ב-1997; ו"גבעת הפרחים שנקטפו", להנצחת שבע הנערות שנרצחו על ידי חייל ירדני בנהריים באותה שנה. "אלה הילדים השישי והשביעי שלי", אומרת שמעוני.

ערב משבר הקורונה היו רשומים ב"בית איל", שהוקם כ"סטארטאפ חברתי" לטובת בעלי מוגבלויות ופנסיונרים, כ-1,800 מנויים מכל אזור הצפון, מהם כ-800 אנשים עם מוגבלויות. כיום נותרו רק 900 מנויים, המוקפאים תחת מגבלות התו הסגול ומדיניות הסגירה-פתיחה-סגירה של בריכות השחייה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

למרות החזרת כל העובדים מחל"ת, "בית איל" עדיין לא קיבל, לדברי שמעוני, את מענקי העובדים וגם לא את "הפעימה השלישית" שהובטחה לו, והוא ממשיך לצבור גירעון של כ-80 אלף שקלים בחודש.

מה את מתכוונת לעשות?
"אנחנו קוראים לממשלה לתת רק את מה שהבטיחה – את הפעימה השלישית ואת מענקי העובדים שהוחזרו לעבודה, ואצלנו זה כולם. מאז שהתחלנו ב-2002, 'בית איל' מעולם לא היה בגרעון. אצלנו כל מי שבא לפעילות במרכז עוזר לזולתו. מי שאין לו צרכים מיוחדים והוא לא פנסיונר, עוזר ב-50% למימון הפעילות של אלה שנזקקים.

"עד הקורונה לא הזדקקנו בשוטף לעזרת המדינה. גם במלחמת לבנון השנייה הפעילות נפגעה, והצלחנו בכל זאת לממן הכל בכוחות עצמנו, באמצעות קופה שאגרנו לשנים רעות, לרעידת אדמה, למלחמה. וזה כלל את הפריפריה של טבריה – הזמנו את כולם לפעילות ללא תשלום. הזמנו גם את עוטף עזה לפעילות ללא תשלום. כך התנהל הבית עד פרוץ המגיפה. הקופה שהשארנו כבר התרוקנה. אם המדינה לא תקיים את הבטחתה, אני לא רוצה לומר את המילה הנוראית, אבל אנחנו פשוט ניסגר, כי לא יהיה לנו במה לשלם לעובדים, עם כל הלב הטוב שלנו. לא יהיה ממה".

בית איל. "אם המדינה לא תקיים את הבטחתה אנחנו פשוט ניסגר. לא יהיה לנו במה לשלם לעובדים" (צילום: שי ניר)

'בית איל' ממעוף הציפור. "מאז פרוץ הקורונה אני מתרימה כספים לשוטף, וזה יוצא דופן. מעולם לא עשינו את זה" (צילום: בית איל)

תרומות שגייסה בראשית המשבר, סכום של כ-200 אלף שקל, סייעו להחזיק את הראש מעל המים. "בעבר", היא אומרת, "התרומות שגייסנו באו רק לבנייה, לציוד חדש ולהגברת אפשרויות השילוב של בעלי מוגבלויות. מאז פרוץ הקורונה אני מתרימה כספים לשוטף, וזה יוצא דופן. מעולם לא עשינו את זה. העבודה הכי קשה בחיים זה לגייס כסף. זו עבודה מבאסת, משפילה, מתסכלת, עבודה של לבקש, למכור את עצמך".

יש היענות?
"בינתיים תרמו ח"כים וידידים, שאיני מכירה את כולם. לגייס 40 מיליון שקל לבית, במשך 17 שנים, זה רק כי המטרה מצדיקה את זה. כשאני מתחזקת את גבעת הפרחים, 23 שנים – בחורף, בקיץ, בכל תנאי – זה מפני שהמטרה הזאת חשובה".

מטרה חשובה, שביחס אליה התבשרה לפני כשבועיים כי התקציב השנתי ל-2019, שמוענק לאתר על ידי משרד החינוך, לא יעבור. "זה נקרא לרמוס את המשפחות ולרמוס את הזיכרון", אומרת שמעוני. "אין לזה שום קשר לקורונה, זה שייך ל-2019".

איך את מתמודדת עם זה?
"כל בוקר השעון מעיר אותי בארבע, ואל תחשוב שבשבילי זו יקיצה טבעית. אני מעדיפה לישון. אני עובדת שם היום כפול ממה שעבדתי, כי אני יודעת שאין לי כסף ואני צריכה לייצר הכל בעצמי".

גבעת הפרחים שנקטפו בנהריים. "כשאני מתחזקת את גבעת הפרחים, 23 שנים – בחורף, בקיץ, בכל תנאי – זה מפני שהמטרה הזאת חשובה" (שי ניר)

השנה, בשל הקורונה, לא ברור אם תוכל לצאת אפילו לחופשה שהיא לוקחת מדי שנה – סוף שבוע אחד ארוך עם כל נכדיה, 15 במספר ("הגדולה בת 30, רופאה מתמחה באיכילוב, וממנה יש לי כבר שני נינים").

"מחאה היא עונש"

אלמלא היתה נאבקת כעת להצלת "בית איל" ו"גבעת הפרחים", לא היתה מתראיינת. "אני לא רוצה את הכתבה הזאת", היא אומרת.

את לא אוהבת תקשורת?
"התקשורת היא כלי נהדר ופנטסטי, אבל אם היינו רק נותנים תמונות אדירות של 'בית איל' ומספרים איך הוא מתנהל, אז זה לא היה מתפרסם. זה יותר מדי יפה. אז בשביל כתבה צריך להפוך את אורנה לאשת מחאה".

מה את לא אוהבת במחאה?
"אני לא אוהבת להפגין. לא אוהבת לצאת מהבית. אני אפילו לא אוהבת להיות בכותרות".

זה ההפך הגמור מהדימוי הציבורי שלך.
"הם טועים. כל חיי אני בנויה מעשיית הדברים שבהם אני מאמינה. מי שהפך אותי לכותרות זה התקשורת. קודם כל כאם שכולה, אבל לפני זה הייתי 'ארבע אימהות', וזה השתלב. אבל אני לא. אני ממש לא. בכל הפגנה אני עומדת עם הראש לכיוון שלא יראו אותי, שלא יצלמו אותי. אבל תופסים אותי בעצרות מחאה. מחפשים. אני לא אומרת שזה לא טוב, זה לא שאני מתביישת במה שאני מאמינה, אבל מחאה היא עונש. מחאה זה דבר שקשה לי".

גם אורנה של 'ארבע אמהות', של לפני עשרים שנה, לא אהבה לצאת למחאה?
"בוודאי. 'ארבע אימהות' היתה הפעם הראשונה שיצאתי למחאות. זה היה יותר מעונש. אחרי כל מסע, אחרי כל דבר אטרקטיבי שעשיתי, אמרתי שזה האחרון. יותר לא. אבל אז, לצערי, היו נופלים עוד שני חיילים, והייתי מאשימה את עצמי שבגללי הם נפלו. בגללי הם נכנסו לשלווה, לסתלבט, לא שמו לב במארבים למטעני חבלה. מישהו לא העיר אותם ולא ניער אותם ולא אמר להם: 'תזהרו! זה לא רצועת ביטחון, זה רצועת קטל'. הייתי אוכלת את עצמי והייתי יוצאת שוב".

ובכל זאת גם עכשיו את יוצאת. איך את בוחרת לאיזו מחאה להצטרף?
"מחאה ראויה להשתתפותי רק אם היא משרתת מטרה שמצדיקה חיים. כשאני בוחרת ויוצאת כולי, זה מפני שהמטרה צודקת, שיש מה להיאבק עליה, מפני שהיא שווה את המחיר שאני נותנת, אולי על חשבון הדבר הכי יקר לי בחיים שזה נכדיי. מטרה שאני בוחרת היא בשביל להגשים את החיים של נכדיי, אחרת חייהם לא יהיו נכונים, טובים וערכיים. אני הולכת למחאות כשנדמה לי שאין ברירה, שצריך להגיד משהו שעוד לא אמרו".

"התקשורת מכניסה לסלון הבית רק את הרע"

לדבריה, בימי "ארבע אימהות" היה קל יותר להגיע למיינסטרים מאשר כיום. "מה שעזר אז להגיע לתקשורת זה שהכל היה חדש. כל מה שעשינו לא היה עד אז בשום קבוצת מחאה – מסעות אופניים, טרקטורונים, ג'יפים, מסע אל ליבו של השוק, לעבור את כל השווקים במדינת ישראל, לחרוש באופניים את מדינת ישראל ממטולה עד דימונה. כל מיני אמצעים שלא השתמשו בהם עד אז. זה קסם לתקשורת וזה היה יפה צילומית".

וכיום?
"כיום לא נותנים מקום ל'נשים עושות שלום' (שבפעילותה היא מעורבת כבר שש שנים – ש.נ). הן משתמשות באמצעים יוצאים מהכלל, אבל התקשורת אומרת: 'כבר עשיתם את זה פעם'. גם אם זה לא דומה, זה עדיין לא מעניין אותם. אני טוענת שמה שלא מעניין אותם זה השלום. שלום זה דבר יפה, שקט, בלי דם, לא צהוב. התקשורת רוצה מלחמות, כי זה מעניין. במלחמות בוכים ויש דם.

אנחנו לא ננהג באלימות ב'בית איל', לא נשרוף ולא נתפשט עירום. יש לנו בהחלט גבולות אדומים. כשעושים מחאה בבלפור יהיו כאלה בלי גבולות אדומים, וזה מה שהתקשורת תיתן"

"ראיתי בטלוויזיה ששאלו את עושי המחאה בבלפור בירושלים, שהייתה בהתחלה שקטה, למה אתם לא ממשיכים את המחאה השקטה? למה נתתם לצעירים להשתלט? הם אמרו: 'פשוט מאוד, אחרת לא הייתם מצלמים אותנו'. רק כשמרביצים ויורקים ומקללים ומשתוללים, זה מרתק ומגיע לתקשורת".

מפגינה בעירום חלקי על פסל המנורה מול הכנסת, בהפגנה נגד המצב הכלכלי וחוק הקורונה. "אני מאוד אוהבת את התקשורת. אני אוהבת את העיתונות, אבל היא מכניסה רק צהוב" (צילום: אם תרצו)

התקשורת אחראית לאלימות?
"אני מאוד אוהבת את התקשורת. אני אוהבת את העיתונות, אבל היא מכניסה רק צהוב. היא מכניסה לסלון הבית רק את הרע. היא לא מכניסה דברים טובים כמו 'בית איל'. היא לא תבוא לספר את סיפורו של 'בית איל' עד שחס ושלום, אני לא רוצה להגיד מה יקרה. אנחנו לא ננהג באלימות ב'בית איל', לא נשרוף ולא נתפשט עירום. יש לנו בהחלט גבולות אדומים. כשעושים מחאה בבלפור יהיו כאלה בלי גבולות אדומים, וזה מה שהתקשורת תיתן".

"מסלול החזרת התקווה"

וכשאת רואה בימים אלה את האלימות בהפגנות?
"זה מקפיץ אותי. מאוד קשה לי לראות שזרקו אבוקה על המשטרה. מה זה? זה לא רק בניגוד לחוק, זה יכול להרוג בן אדם. אצלי בלתי חוקי הוא בלתי חוקי, גם אם החבר'ה שאני תומכת בהם עשו את זה. ברגע שעושים את זה, אני לא איתם. אני גם רואה אלימות של שוטרים נגד אזרחים, וגם זה לפי דעתי בניגוד לחוק. זה שובר לי את הלב.

"ברגע שראיתי במחאה בתל אביב שמסתובבים בלי מסכות, אפילו שההפגנה שקטה, היא מפרה את הנחיות הקורונה. זה בניגוד לחוק. אני יצאתי מהשורה הראשונה, והתיישבתי ליד המזרקה של עיריית תל אביב, שלא היה שם אף אחד, ויכולתי לשמור שני מטר. גם מחאה חשובה צריכה לשמור על החוק.

מאוד קשה לי לראות שזרקו אבוקה על המשטרה. מה זה? זה לא רק בניגוד לחוק, זה יכול להרוג בן אדם. אצלי בלתי חוקי הוא בלתי חוקי, גם אם החבר'ה שאני תומכת בהם עשו את זה"

"ב'ארבע אמהות' התנגדתי לסרבנות, כי בשבילי יש מדינה וחוק. אם אני אפר את החוק, אז מחר תהיה זכות לסרבנות בניגוד לחוק. אם אני אנהג באלימות, אז בשביל כל מטרה מחר יגידו ננהג באלימות. זה סותר לגמרי את כל הערכים שאני מאמינה בהם, ובוודאי את השגת המטרה. אפילו שאם תהיה אלימות התקשורת תגיע מהר יותר".

את כועסת על גילויי האלימות בהפגנות האחרונות?
"אין לי כעס. אני רואה באלימות יאוש, בטח במחאות של היום. אני מבינה אותם. המחאה הזו גורמת לי לכאב ותסכול. היא מיואשת. ואני דורשת מממשלת ישראל להבין את הייאוש הזה. בגלל זה אני קוראת לממשלה: תמצאי את הדרך לעמוד בהבטחות שלך, תזרימו את הכסף ותראו איך בשבוע אחד אנשים יראו תקווה במקום יאוש. הם יחזרו להפעיל את המפעלים, והעובדים יחזרו לעבודה. זה מסלול חזרת התקווה. רק לממש את ההבטחות. לא יותר. אני קוראת לממשלה כולה – לכל שר, ואני לא באה לתקוף, לא את הממשלה ולא את ה-36, ולא את ראשי הממשלה – תממשו את ההבטחות שלכם".

"שמדינת ישראל לא תהיה מדינת תל אביב"

שמעוני לא אומרת זאת, אך בין מחאותיה ומפעלותיה מחבר קו ברור: זיכרון. הנצחת בנה, הנצחת הרוגות הרצח בנהריים, הנצחת חללי מלחמת לבנון. בחודש מאי השנה, במלאת 20 שנה ליציאת צה"ל מלבנון, השתתפה ב"פתיחת ציר"  – אירוע מחאה להכרה ממלכתית בשהות הממושכת ברצועת הביטחון ובחיילי צה"ל ששרתו בה.

אורנה שמעוני. "אני בורחת מכל אמירה פוליטית. היא מסיטה את תשומת הלב מהמלחמה האמתית שלי, שהיא ערעור היכולת של 'בית איל' להתקיים" (צילום" שי ניר)

באילו מאבקים את מעורבת כיום?
"המצב הבריאותי שלי הוציא אותי קצת מהפעילות ב'נשים עושות שלום'. אני פעילה בעיקר בהחזרתם של אורון שאול והדר גולדין, אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א־סייד. ביחס לגולדין ושאול צריך לומר שמלחמת צוק איתן לא נגמרה, שלא משאירים פצועים בשטח. אלו דברים ערכיים אצלי. עכשיו אני במחאה גם על 'בית איל' ו'גבעת הפרחים שנקטפו'. אלה לא מחאות, אבל הזמן הזה מאלץ לצאת למחאה גם בהם. אני מעורבת בעוד מחאות, אבל משתדלת לא לספר על השתתפותי".

נשמע ממך התייחסות למצב הפוליטי בישראל?
"אני בורחת מכל אמירה פוליטית כי היא מסיטה את תשומת הלב מהמלחמה האמתית שלי, שהיא ערעור היכולת של 'בית איל' להתקיים. אני לא יוצאת בפומבי למחאות שייתכן שמבטאות את עמדתי הפוליטית, כי אני לא יכולה להתפזר. אני רוצה שהיום יובן ש'בית איל' בסכנת חיים.

"עכשיו יש מגפה עולמית, נכון בעיני שתהיה ממשלת אחדות לאומית שתעסוק בקורונה. אני לא רוצה להיכנס עמוק לדיון, כי כיום הוא הופך למאוד אישי, אבל הייתי רוצה שהחברה הישראלית תיתן משקל יותר גדול למצוקות – בכספים ובצמצום הפערים; שנוכל להגיע לחברה שמאוד אכפת בה לאדם מזולתו. הייתי רוצה חברה עם פחות פערים, עם הרבה יותר חיזוקים, לפריפריה, לעיירות פיתוח שבולטות במצוקות. הייתי רוצה שמדינת ישראל לא תהיה מדינת תל אביב".