אני מאבטח, בן 23 מרהט. לפני הקורונה עבדתי בתור קב"ט במנהלת הישוב, איפה שעושים משחקי כדורגל וכדורסל ואירועים גדולים. כשהתחילה הקורונה הוטל סגר ולא עבדתי מעל חודשיים. אחרי שפתחו את הסגר בפעם הראשונה חזרתי לעבודה  פעמיים בשבוע. זה לא היה מספיק. לפני כמה זמן סגרו שוב את האירועים ונשארתי בלי עבודה.

תכננתי להתחיל לימודי הנדסת תוכנה, אבל לא  הספקתי להירשם לפני שהתחיל הסגר. יש לי חברים שאמרו לי שהם לומדים אונליין דרך הזום, אבל הרבה מהם לא מצליחים כי קשה יותר להבין את החומר ככה וגם לא לכולם יש איך להתחבר לשיעורים.

כלכלית אני לא מסתדר בכלל, אני לא רוצה לשקר. אח שלי עוזר לי ולמשפחה כי הוא עובד, אבל אני מאוד מתבייש לבקש ממנו עזרה, אני לא רוצה שיביא לי כסף. מעט הכסף שנשאר לי מהעבודה גם עוזר לי קצת להחזיק, אבל גם זה עוד מעט יגמר. אנחנו לא יכולים לקטוף כסף מהעצים, וסיוע לא מקבלים. הסגר הורס אותנו.

למרות שניסיתי, לא קיבלתי דמי אבטלה. אני לא זכאי לדמי אבטלה, כי עבדתי רק חמישה חודשים לפני הקורונה. הלכתי לשירות התעסוקה והם אומרים לי שהם לא יכולים לעזור כי לא עבדתי תקופה מספיק ארוכה לפני. אני נשארתי בלי שום עזרה ובלי זכויות.

חייבים למצוא פיתרון

הממשלה לא עושה כלום. אני רק רואה שיודעים לעשות סגר. אני חושב שלעשות סגר זה בסדר, כי משרד הבריאות לא רוצה שאנשים ידבקו במחלה,​ אבל חייבים גם למצוא פיתרון לבעיה הכלכלית.

הסגר חונק את האנשים, לא נותן לחיות, לצאת לעבודה. בסביבה שלי יש כאלו שהצליחו לעבוד בתקופת הסגר, אבל רוב האנשים לא עובדים. חייבים למצוא פיתרון לאנשים שיושבים בבית ולא מכניסים, לעזור קצת לפחות.

יש לי חברים בגילי שעבדו חודש ואז התחיל הסגר, הם לא מקבלים שום דמי אבטלה, ואין להם איך להמשיך את הלימודים או לעזור למשפחה. לשכת התעסוקה מבקשת תלושים של שישה חודשים אבל לא לכולם יש.

הממשלה לא מבינה

אני יודע שהמצב מאוד קשה, לא רק לנו, אלא לכל העולם. אבל הממשלה חייבת להבין שיש פה אנשים שכל מה שהם רוצים זה לחיות. הם, שם בממשלה, לא מתעסקים בזה.

אני לא יודע אם לא איכפת להם מהבדואים, הם רואים אותנו, אבל אני מרגיש שהם לא מבינים את המצב שלנו. אין מישהו שמצליח לתווך בין החברה הבדואית לבין הממשלה ולהעביר להם את הצרכים שלנו, יכול להיות שיש כוונות טובות, אבל הם פשוט לא מבינים מה הם אמורים לעשות.